ישנה מצווה להוכיח את הזולת, אך ישנם כאלו שמוכיחים את השני בקנאות ומייצרים סיבות שמצווה לרדוף אותו כי הוא חוטא ופושע. יש דרך נכונה וטובה יותר לעשות את זה!
פרשת השבוע היא פרשת קדושים. הרבה מצוות נאמרו בפרשה זו, חכמינו לימדו על הפסוק “דברו אל כל עדת בני ישראל”: “מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה” (ויקרא יט, ב ברש”י). המדרש גם מלמד שעשרת הדיברות כלולים אף הם בפרשה זו.
אחד העניינים המרכזיים בפרשה היא מצוות התוכחה. ישנה מצווה להוכיח אדם מישראל כאשר הוא אינו נוהג כשורה, להעמידו על טעותו ולהדריכו בדרך הישרה. התורה מלמדת: “לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא” (ויקרא יט, יז).
הבה נשים לב לעובדה שמצווה זו כרוכה יחד עם המצווה שלא לשנוא את אחינו ולא לישא עליו חטא, זאת אומרת שלא לביישו כדברי רש”י: ולא תישא עליו חטא – לא תלבין פניו ברבים” (שם).
אולי גם זה יעניין אתכם:
כל אחד וה”אמת” שלו – אחרי מות קדושים
רבי נתן מדגיש שהוראה זו נצרכת במצווה זו במיוחד, מכיוון שבמחלוקת ניתן לטעות יותר מכל דבר אחר ולהפוך עבירה למצווה ורע לטוב, דווקא משום כך התורה מדגישה שגם כאשר תוכיח את חברך היזהר שלא תישא עליו חטא, שלא תלבין את פניו ברבים.
למעשה בעניין זה יש פרדוקס לא פשוט: מצד אחד כל יהודי מחויב לנהוג לפי דיני התורה, ובאופן כללי כל החברה צריכה להיות מתוקנת ולנהוג ביושר, מצוות התוכחה נובעת מהצורך להעמיד אדם על טעותו ולהדריכו בדרך הישרה. בימינו מקובל לומר שצריך “סובלנות” כשהכוונה היא וויתור על עקרונות, לאפשר הפקרות חלילה. זה בדיוק מה שהתורה שוללת, מצווה לעמוד על העקרונות החשובים ואנו מחויבים להציב אותם כעיקרון מנחה, חלילה מלוותר עליהם או להקל ראש, או אפילו להרגיש שזה לא עניין שלי. להיפך, כל ישראל ערבים זה בזה, ההתנהגות של השני חשובה לי ואני חייב להעיר לזולת.
דווקא משום כך התורה מדגישה שגם כאשר תוכיח את חברך היזהר שלא תישא עליו חטא, שלא תלבין את פניו ברבים!
מצד שני, יש כאן סיכון גבוה מאוד שמניעים שליליים הם אלו שמניעים את האדם להוכיח את חברו. פעמים רבות אמוציות שליליות הנובעות מאנרגיות שליליות שקנאה אישית מעורבת בה, הן אלו שגורמות לנו ודוחפות אותנו להוכיח את חברנו, ואז במקום להוכיח את הזולת לקיים את המצווה, במקרים רבים הדברים מגיעים לידי השפלה ורדיפת הזולת עד לסכסוכים קשים ומרים. הכל בשם המצווה של הוכחה לזולת…
זו הסיבה שהתורה מוסיפה עם מצוות התוכחה את המצווה שלא להלבין פני חברו ברבים. למרות המצווה להוכיח את הזולת יש להיזהר מאוד שהמניעים לא יהיו מסיבות אישיות כמו שנאה חלילה. קל וחומר שלא לגרום למחלוקת בגין אותה מצוות תוכחה.
הגמרא מלמדת: “אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”. רש”י מפרש שהכוונה “אם יש מי שיודע להוכיח, שלא ישא עליו חטא וילבין את פניו”. הגמרא מתייחסת בפירוש לפרדוקס האמור לעיל: מה עדיף, האם תוכחה לשמה, להוכיח את הזולת בכוונה טובה וראויה כדי להעמידו על האמת, או ענווה שלא לשמה, זאת אומרת, במידה והוא מתעצל בתוכחתו מאי נעימות שלו להוכיח את הזולת ומחשש שמא ישנאנו, ומתרץ את העצלות בענווה, מחשש שהוא איננו ראוי להעיר לזולת. המסקנה בגמרא היא “עדיפה ענווה שלא לשמה מאשר תוכחה לשמה” (ערכין טז ב).
הדבר מצוי ביותר בין אלו שהם נוטים לחרף את יראי השם ולדבר בהם סרה. הם מהפכים את הקערה על פיה ובמקום להעריך אותם הם מנסים להמעיט בערך עבודתם ולטעון שהכל מזויף. הכל כשר בעיניהם על מנת להוכיח אותם.
במקרים רבים הדברים מגיעים לידי השפלה ורדיפת הזולת…
רבי נתן מציין כמה קהילות נחרבו בגלל מחלוקת. למעשה, אם לא המידה הקשה של מחלוקת בסופו של דבר כולם היו מתקרבים לצדיקים וחוזרים למוטב ולא משנה עד כמה הרעו את מעשיהם. הבעיה היא בעיקר בגלל המחלוקת, כאשר מבטלים את דעתן של קהילות שלמות וגורמים לכך שרבים וטובים פוסלים את דעתם של הצדיקים כי מצאו בהם עוון שלפי דעתם הם אינם נוהגים כשורה, ובמקום לדבר איתם הם החליטו על דעת עצמם לעורר מדנים כנגדם ולהרחיק מהם את הרבים. כך פסלו בזמנו בשיטתיות את קהילות החסידים של תלמידי הבעל שם טוב הקדוש בשם מצוות התוכחה, ביזו אותם ברבים וביטלו את השפעתם החיובית ולא בדקו היטב בציציותיהם, וכך זה בכל דור.
רבי נתן מוסיף שאם רבי עקיבא אמר את הדברים בדורו, קל וחומר שבדורות הללו ראוי מאוד להיזהר בזה. בוודאי צריך ומצווה גדולה לדבר עם החבר ולהטות את ליבו ללכת בדרך הנכונה, אבל חלילה מלבזות אותו ובפרט ברבים בשל מעשיו. קל וחומר להסית ולעורר מחלוקת כנגדו. כדברי רבי נתן: יש לנו תרי”ג מצוות ממשה רבנו, אין לנו שום עניין להוסיף מצווה כזאת (מחלוקת).
(על פי ליקוטי הלכות, יין נסך ד, יג-יח)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.