אומרים ששעת האכילה היא שעת מלחמה, ולא סתם. כדי שתהליך זה יעבור בשלום צריך לשלב לתפריט גם מחשבה מזינה עם הרבה שמחה כדי שהאוכל יועיל לנו ולא יזיק!
על מעלליה של הזלילה, אכילת יתר, שמעתם?
לזלילה יש השפעות משחיתות על האדם. במקום למלא את הקיבה, אכילת יתר גורמת לריקנות, האדם מרגיש אולי מלא אך אין לו תחושת סיפוק. הזלילה יוצרת “אויבים” והיא מביאה מחלות. כאשר אדם נלכד ברשתה, הוא עלול שלא לזכות לחיות חיים מלאים ותוססים. הזלילה עלולה להשפיע על המוח ולהמיט קלון על הזולל. הזלילה גם מרחיקה אותנו מן האמת, מהרוחניות ומבורא עולם. אין קץ לבעיות – רפואיות, כלכליות, רוחניות ורגשיות – הנגרמות על ידי הזלילה, ‘התאווה העיקרית’.
מהאמור לעיל אפשר להסיק שעדיף לנו להסתגף, להתקיים אך ורק מלחם יבש וממים. אך לא אלה הם פני הדברים. בעיקרון, רבי נחמן התנגד לסגפנות מכיוון שלעבודת השם דרוש כוח. מוטב לאדם להשקיע את מרצו בתלמוד תורה ובתפילה, כך רבי נחמן, ולצום אך ורק כשנדרש על פי ההלכה (ליקוטי מוהר”ן חלק א, נ).
יתירה מזו, רבי נחמן הדגיש את חשיבות האכילה בשבת ובחגים וגמר את ההלל על מעלותיה (שם חלק א נז, ח, רעז, וכן ליקוטי הלכות ברכת המזון ד, ז). בימים מיוחדים אלה לא די בארוחה פשוטה, אלא צריך לעשות כמיטב יכולתנו ליהנות מסעודה עשירה (שם, קכה).
אם כן, האכילה – בתור אכילה – לא מזיקה, אלא רק המניעים השליליים העלולים להתלוות אליה. יתירה מזו, אם אוכלים לשם מצווה או כדי לאוגר כוח לעבוד את הבורא, הדבר עשוי להוביל את האדם לגבהים רוחניים עצומים.
מחשבה מזינה
וכך הורה רבי נחמן: האכילה – במטרה לזכות לעלייה רוחנית, היא הדרך היחידה להשגת מדרגות ביראת השם. על ידי אכילה נכונה אפשר להתעלות למדרגה שמעבר למוח ולשכל, מעבר לכל תפיסת אלוקות שהושגה עד עתה (ליקוטי מוהר”ן ח”ב ז, י).
כדי להבין את הרעיון הזה טוב יותר, חשבו על מלך שיש לו את הכוח לחלק את עושרו לרווחת הממלכה. כל אדם נחשב “מלך”, וגופו – הממלכה. כשהוא אוכל, הוא מחלק אוטומטית את ה”עושר” שהוא צורך לרווחת “ממלכתו”.
אולי גם זה יעניין אתכם:
במונחים של הקבלה, השפע האלוקי יורד דרך הספירות העליונות למלכות (הספירה הנמוכה ביותר). ממנה הוא מופץ אל כל מדרגות הבריאה הנמוכות. לכן, על המלכות לינוק תחילה מהספירות ש’מעליה’, בעוד אותן ספירות צריכות בתורן לינוק מרמות גבוהות עוד יותר. כשמבינים, ששפע המזון בא ממקור נשגב יותר, מאפשרת אספקת מזון לגופו של אדם להשיג רמת מודעות עמוקה יותר. כשהוא מצויד בכושר הבחנה רגיש, האדם יכול להגיע להכרה עמוקה יותר בקיומו של הבורא, המולידה יראת השם עצומה (שם). בעצם, על ידי אכילה כראוי, האדם עשוי לזכות להתרומם למדרגה של ענווה מוחלטת ואז הוא ירגיש באמת את נוכחותו של האלוקים (שם, עב).
רבי נתן מברסלב מצביע על כך, שקושי זה נרמז בביטוי ‘בציעת הפת’. הלחם הוא ‘מטה’ החיים ונחשב ככולל את כל יתר דברי המאכל. תעיד על כך העובדה, שהברכה על הלחם פוטרת מלברך על יתר המאכלים בסעודה, למרות שהם חלק הארי של הארוחה. המילה ‘לחם’ קשור למילה ‘לוחם’. מכאן נבין, שאכילת לחם, ובעצם אכילת כל מזון, היא ניהול קרב. כדי להשיג קדושה תוך כדי אכילה, על האדם להילחם כדי “לבצוע” את יחסו ל”לחם” (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים לסעודה ו, נד). במילים אחרות, על האדם לזכור שמטרת האכילה היא הטבה רוחנית, ולא רק סיפוק גשמי.
בשבתות ובחגים לחימה זו פחות ממוקדת, וקל יותר להשיג את היעד. בימי החול האנשים תמיד עסוקים בעבודתם, ואפילו שקועים בה. מצב זה עלול להפריע לעשייה הדתית והרוחנית של כל אדם. אולם, בשבת האדם נח ונהנה משלוות הנפש הדרושה לשם הרהור בחייו ובמעשיו. ברוגע כזה הוא מסוגל לסעוד בשלוות-יתר ומתוך גישה נכונה (ליקוטי מוהר”ן ח”א נז, ה-ו).
האכילה – בתור אכילה – לא מזיקה, אלא רק המניעים השליליים העלולים להתלוות אליה. יתירה מזו, אם אוכלים לשם מצווה או כדי לאוגר כוח לעבוד את הבורא, הדבר עשוי להוביל את האדם לגבהים רוחניים עצומים.
חז”ל מלמדים שכל מה שאכל שמאי היה לשם שבת. כשמצא חתיכת בשר משובחת ביום ראשון או שני, היה קונה אותה ומייחד אותה לשבת. אם נתק לאחר מכן בחתיכה טובה יותר, היה אוכל את הראשונה ושומר את השנייה לשבת (ביצה טז, א). שמאי משך מרוחניות השבת אל תוך סעודות ימות החול שלו על ידי ריכוז מחשבותיו בשבת בכל ימות השבוע. כל אדם יכול לנהוג כמוהו. משיכת קדושת השבת והרוחניות שלה אל תוך יום מימי המעשה – למשל כשהאדם מהרהר דרך קבע בהתקדמותו הרוחנית – מקלה עליו לסעוד בכל ימות השבוע לא מתוך גישה של זלילה, כי אם מתוך רצון אמת לצמיחה רוחנית.
מזון רוחני
אחד מסיפוריו החביבים של רבי נחמן הוא הסיפור מעשה מחכם ותם (מתוך סיפורי מעשיות, מעשה ט). בתחילה, למרות המאמצים הכבירים שהשקיע בלימוד המלאכה, היה התם סנדלר לא יוצלח לכל היותר שהתפרנס בקושי רב. למרות זאת, היה תמיד בשמחה. הודות לפשטותו ולשמחתו, התמנה התם למושל על מחוזו ובסופו של דבר קיבל את משרת ראש הממשלה בארצו.
התם למד את מלאכת הסנדלרות. ומכיוון שהיה תם, נאלץ להתמודד הרבה עד שהבין, ואפילו אז לא היה בקי באומנות בשלמות. הוא נשא אישה והתפרנס ממלאכתו. אולם, מכיוון שהיה תם ולא סנדלר מומחה פרנסתו הייתה בדוחק גדול. לא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה מכיוון שמיומנותו הייתה מצומצמת. הוא היה נוגס נגיסה ראשונה בלחם שלו תוך כדי עשיית חור בעזרת המרצע. לאחר מכן, היה תופר בעזרת החוט השחור והעבר שהסנדלרים השתמשו בו, ונוגס נגיסה שנייה בלחם ואוכל גם אותה.
ומנהגו היה – שהיה תמיד בשמחה גדול מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד מכיוון שנהנה מכל סוגי המאכלים, המשקאות והבגדים. הוא היה אומר לאשתו, “אשתי, תני לי נא משהו לאכול”, והייתה נותנת לו חתיכת לחם והוא היה אוכל אותה. אחר כך היה אומר, “תני לי נא מרק גריסים”, והיא הייתה נותנת לו עוד פרוסת לחם ומושיטה לו. והוא היה משבח ואומר, “כמה טעים המרק הזה”! אחר כך נהג לבקש ממנה בשר ומיני מאכל טובים אחרים, וכל אימת שביקש, הייתה נותנת לו פרוסת לחם, והוא היה מתענג מאוד מזה ושיבח מאוד את אותו המאכל, כשהוא מציין כמה הוא טעים וכמה מוצלחת הכנתו, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש.
כשסיפר את הסיפור הזה, נהג רבי נחמן להעיר ולומר שהתם ממש טעם בלחם את סוג האוכל שביקש (בדומה למן במדבר, בו היו טמונים כל הטעמים האפשריים). והכל נבע מפשטותו ומשמחתו. בהמשך, מסופר עליו שבמים שהיה שותה היה טועם את כל סוגי המשקאות שרצה, ושכל אימת שלבש את מעילו העשוי עור כבש, הרגיש שהוא לבוש לכל אירוע אפשרי. בשל פשטותו וחוסר היומרה שבהתנהגות שלו הוא מצא שמחה וסיפוק בכל דבר שאכל, שתה ולבש. למרות שהיה תחילה ללעג וקלס בעיני כל מכיריו, זכה בסופו של דבר להתמנות לראש ממשלה בארצו.
ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה ושמח מכל ביס מהלחם…
מלחמת האכילה – בין שהיא לשם הנאה גשמית, לשם קיום החיים, או שלם ניצולה כשלב בסולם הרוחניות – היא מלחמה ממושכת וקשה. התם התגבר על תאוותו על ידי שהבין שבכל פרוסה ולגימה טמון שפע רוחני ממנו הוא יכול להיזון. כך הוא צבר אנרגיה רוחנית שדחפה אותו תמיד מעלה מעלה, עד שהוא נהיה בסופו של דבר למנהיג בקרב העם.
רבי נתן כותב, שאם האדם יכניס רוחניות לאכילתו, הוא יוכל לחוות את תענוגות גן עדן הנפלאים באמצעות מזונו, וכך הוא אומר: ישנה תזונה לגוף (מזון) ותזונה לנשמה (למשל, חוש הריח, תפילה, יראת שמים ועוד).אכילת מזון בשביל הגוף מחלישה את הנשמה. כיצד אם כן מותר לנו לאכול? את הנשמה אנו יכולים להזין בכך שנתמקד ברוחני. ככל שהמוטיבציה שלנו בשעת האכיל היא רוחנית, כך יהיה מזוננו מזין יותר מבחינה רוחנית. השבת מתאימה במיוחד לאכילה לשם הרוחניות, כי אכילה בשבת היא עונג שבת, ו – ענ”ג (ללא האות ו) היא ראשי תיבות של: עדן, נהר, גן. לכן, האוכל שאנו נהנים ממנו בשבתות עשוי להעלות אותנו למדרגות הנשגבות המיוצגות על ידי ענ”ג. (ליקוטי הלכות, מאכלי עכו”ם ב, א).
הזלילה משפילה מאוד את האדם. ולמרות זאת, אפילו למי שהדרדר לכדי זלילה – יש תקווה! רבי נחמן לימד, שמי שאוכל אכילת יתר מוכרח להקיא. בדרך כלל הוא מקיא יותר מכפי שבלע. במילים אחרות, הוא עשוי להקיא את מה שנאכל קודם לכן. בדומה לכך, כשהרע לוקח יותר מכפי שהוא מסוגל לבלוע, הוא ייאלץ להחזיר כל שמץ של טוב, כל נשמה יקרה שבלע מעולם ומעבר לכך. הוא ייאלץ “להקיא” אפילו את כוח החיות שלו עצמו (ליקוטי מוהר”ן ח”ב ח, ג). בנקודה זו אולי יבין האדם שהרחיק לכת יתר על המידה. הזלילה שהיה שקוע בה עשויה עתה לספק לו את המוטיבציה להפוך לחלוטין את חייו. כשהוא מבין שהרחיק לכת, הוא לומד להשתחרר מהרגליו הקודמים ולשוב לחיים בעלי תוכן רוחני.
אדם האוכל אכילת יתר צריך לאמץ דיאטה מיוחדת כדי לשוב ולהשתלט על הרגלי האכילה שלו. בדומה לכך, מי שאיבד שליטה לטובת יצר הרע עשוי לשפר את בריאותו הפיזית והרגשית אם יחליט אלו מאכלים לאכול ובאילו כמויות. באמצעות אכילה על פי דיני התורה, כלומר – הימנעות מאכילת מזונות מסוימים והקדשת זמן לברכה על מזונות מותרים, אפשר לתקן כל פגם שנוצר על ידי האכילה. כאשר נבין את השפעתה החזקה של האכילה עלינו, נוכל לנצל את פעולת האכילה כדי להתרומם לגבהים הרוחניים הנשגבים ביותר.
(המאמר מבוסס על דברי המחבר בספרו אנטומיה של הנשמה. כנסו ותיהנו מהמבצעים המיוחדים של חנות האתר שלנו!).
מאמרים מרתקים נוספים בנושא בריאות – הגוף והנפש תמצאו בקישור הזה.