המרוץ לשלמות הוא משאת נפשם של רוב האנשים, אבל צריך לדעת שהדרך לשלמות רצופה בקרש קפיצה של החסרונות!
דברים מסוימים ביהדות מובנים וידועים לנו. אתה צריך “לקיים ולעשות” את המצוות, לומר “לא!” לעצמך כשאתה מתמודד עם הפיתוי של מצוות “לא תעשה” (אל תקלקל ואל תהרוס) ו”כמובן שאני רוצה!” כאשר אתה מאותגר בקיום מצוות “עשה” (לבקר אנשים חולים בבית החולים).
מצד שני, זה גם מובן מאליו שלא תצליח בכל פעם. פחד מה”ממונה” (הבוס, אבא, אמא וכו’) עלול להשתלט עליך, ואז השקר הקטן (או הגדול) הזה יחמוק מהשפתיים שלך. הפחד מהמוות או לומר משהו לא במקום עלול למנוע ממך להעלות חיוך או נחמה כלשהי לסובלים במחלקה למחלות סופניות.
עם זאת, ישנם תחומים רבים של היהדות שאינם מובנים מאליהם. אחד מאלה הוא רמת הקדושה שתשיג כאדם. בעולם העסקים, יכול להיות שאדם עולה לרמת חוסר היכולת שלו. אבל כשזה מגיע בלהיות יהודי, רמת הקדושה שלך תלויה ברצון שלך בקדושה. ההוכחה לרצון היא במאמץ שאתה משקיע.
אולי גם זה יעניין אתכם:
פעמים רבות, המבחן הראשון של האדם ברצון בקדושה מגיע ברגע שהוא עובר לרמה גבוהה יותר של קדושה.
וכאן חשוב לציין שאף אדם לא יכול למדוד קדושה. זה בלתי נראה, חסר ריח, חסר משקל ובלתי מוחשי. לפעמים אנחנו מזהים את זה אצל אחרים, בדרך כלל בצדיקים. ואתה יכול לזהות את זה בעצמך כש”פתאום” אתה מודע לכך שאינטרסים אנטי-תורניים-רוחניים מסוימים שפעם היו פחות מעניינים אותך, היום יש לך בהם התקדמות מסוימת. בלתי ניתנת למדידה, אבל התקדמות.
לכן, מלמד רבי נחמן, שהמבחן הראשון של הקדושה החדש של האדם עשוי להיות בעניין של קרי לילה. לעתים קרובות, התגובה המידית של האדם היא בלבול המלווה בתלונה “אם אני רוצה ופועל למען קדושה, אז למה הבורא גורם לי לזה?”… התגובה הזועמת והמבולבלת הזו של האדם מעכבת את ההתקדמות שלו, במקרה הטוב, או מחזירה אותו לרמה נמוכה יותר של תפקוד רוחני, חלילה. הבלבול הזה הוא שטות לא הגיונית! אומר לנו רבי נחמן (ליקוטי מוהר”ן חלק ב, קיז):
“מַה שֶּׁמְּבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם, כְּשֶׁנִּכְנָס לִקְדֻשָּׁה גְבוֹהָה, כְּגוֹן כְּשֶׁמִּתְקָרֵב לְצַדִּיק הָאֱמֶת וְכַיּוֹצֵא, אֲזַי דַּיְקָא יִקְרֶה לֹוֹ מִקְרֶה בִּלְתִּי טָהוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כְּבָר מְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר (שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נִכְנָס לִקְדֻשָּׁה מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַיֵּצֶר הָרָע בְּיוֹתֵר, כִּי כָל מַה שֶּׁנִּכְנָס בִּקְדֻשָּׁה יוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ בְכָל פַּעַם יֵצֶר הָרָע חָדָשׁ גָּדוֹל מִבַּתְּחִילָּה. עַיֵּן בְּלִיקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן בְּסִימָן עב וּבְמָקוֹם אַחֵר)”.
רבי נחמן מבקש מאיתנו לחקור את הפתולוגיה של המקרה הזה, מקרה לילה שאותו הוא מכנה “מקרה בלתי טהור”. למשל, האם האדם חשב מחשבות לא ראויות במהלך היום? אז מי גרם לזה לקרות? אתה! אז אל תתלונן!
אבל בואו לא נקפוץ ישר למסקנות. אולי לא חשבתם משהו רע. מקרה כזה, המקרה לילה, הוא לא סימן רע בכלל. אם בהגדרה של מקרה לילה היה דבר רע חכמינו לעולם לא היו יכולים לראות בו סימן טוב, כפי שאמרו בעניין החולה (ברכות נז, ב): “סימן יפה לחולה אלו הן עיטוש זיעה שלשול קרי ושינה…. קרי דכתיב (ישעיהו נג, י) “יראה זרע יאריך ימים…” אז שוב, אין סיבה להתלונן.
“וּבֶאֱמֶת הַבִּלְבּוּל הַזֶּה שְׁטוּת” אומר רבי נחמן, “כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִם יִקְרֶה לוֹ מֵחֲמַת הִרְהוּר – מִי חַיָיּב בָּזֶה, וְאֵין לוֹ לְהִתְרַעֵם כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ גָּרַם לוֹ, וְאִם אֵינוֹ מֵחֲמַת הִרְהוּר, אֲזַי בְּוַודַּאי אֵינוֹ סִימָן רַע כְּלָל, כִּי אִם הָיָה עִנְיָן רַע, לֹא הָיוּ רַבּוֹתֵינוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְסִימָן יָפֶה לְחוֹלֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות נז), שֶׁקֶּרִי סִימָן יָפֶה לְחוֹלֶה”.
“שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נִכְנָס לִקְדֻשָּׁה מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַיֵּצֶר הָרָע בְּיוֹתֵר, כִּי כָל מַה שֶּׁנִּכְנָס בִּקְדֻשָּׁה יוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ בְכָל פַּעַם יֵצֶר הָרָע חָדָשׁ גָּדוֹל מִבַּתְּחִילָּה!”- רבי נחמן
למעשה, אומר לנו רבי נחמן, הקרי הוא תוצאה של התקדמות האדם ברוחניות שלו. כיצד? התלמוד מלמד שככל שאדם חי יותר חיים של צדיק, כך נוהגים בו יותר בחומרה (משמים) (תענית ח, ע”א). התוצאה של הרצון להיות יהודי טוב יותר היא בחינה מעמיקה יותר של עברו: ‘הבחור הזה רוצה להיות יהודי קדוש יותר? בוא נראה אם מגיע לו!’. זו הסיבה שמכשולים, כמו ‘בלבול קרי’ מגיע לדרך, ועל כך אומר רבי נחמן:
“וּבֶאֱמֶת אַדְּרַבָּא, מֵחֲמַת שֶׁנִּתְקָרֵב לִקְדֻשָּׁה גָבוֹהַ מְאֹד, מֵחֲמַת זֶה נִזְדַּמֵּן לוֹ, כִּי כָל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מַצְדִּיקִין עָלָיו הַדִּין מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית ח). נִמְצָא כְּשֶׁאָדָם מַצְדִּיק עַצְמוֹ וְנִכְנָס בִּקְדֻשָּׁה, מְדַקְדְּקִין עָלָיו יוֹתֵר, וּמִתְעוֹרְרִין עָלָיו קִטְרוּגִים וְדִינִים, חַס וְשָׁלוֹם, וּמֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדִּינִים נַעֲשֶׂה הַיֵּצֶר הָרָע, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר (סי’ ע”ב הנ”ל). וְעַל־כֵּן אֵין לוֹ לְהִתְרַעֵם כְּלָל עַל זֶה, כִּי אַדְּרַבָּא, מֵחֲמַת שֶׁנִּכְנַס לִקְדֻשָּׁה גָבוֹהַ כָּזוֹ, מֵחֲמַת זֶה נִתְגָּרֶה בּוֹ הַיֵּצֶר הָרָע, מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדִּינִים כַּנַּ”ל. וְעַל־כֵּן חָשְׁבוּ רַבּוֹתֵינוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְנֵס גָּדוֹל מַה שֶּׁלֹּא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ”ה), כִּי מֵחֲמַת שֶׁנִּכְנַס הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לִקְדֻשָּׁה גָּבוֹהַ כָּזוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים, הָיָה בְּוַודַּאי עָלָיו קִטְרוּגִים וְהִתְגָּרוּת הַרְבֵּה, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַיֵּצֶר הָרָע כַּנַּ”ל, עַל־כֵּן נֶחֱשָׁב לְנֵס, מַה שֶּׁנִּיצּוֹל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִמִּקְרֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים”.
תקשיב, אומר רבי נחמן, הכהן הגדול עשה קפיצת קדושה כזו עצומה ביום הכיפורים, והתוצאה המדהימה של הגישה הזו הייתה כל כך מדוקדקת ומחושבת עד שלא היה לו קרי, דבר שנחשב לנס בפני עצמו (אבות ה, ה): “עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ… וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים”.
ולא רק, העיסוק בקדושה מחייב את האדם להתנער מכל מה שמונע ממנו לקבל את הקדושה. מכיוון שאתה לא יכול לתקן בעיה אלא אם כן אתה יודע שיש לך אותה, אז הקרי לילה הוא טוב: הוא מאפשר לאדם לדעת שהוא מזוהם בטומאה מסוימת שהוא צריך לתקן. זו, אומר רבי נחמן, הסיבה לכך שאברהם אבינו לא הוליד את יצחק עד שהוליד את ישמעאל קודם כל: “וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל” (בראשית טז, טו), ואחר כך נאמר: “וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלוקים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק” (בראשית כא, ב-ג).
שום דבר לא מובן מאליו, הכל תוצאה של ההתקדמות שלך!
“וְעַתָּה רְאֵה וְהָבֵן” ממשיך רבי נחמן ואומר לנו, “אֵיךְ יְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם עִנְיָן הַנַּ”ל, וְכִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרַעֵם עַל שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ נֵס כְּמוֹ לַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, גַּם דַּע, שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ בְּאָדָם טֻמְאָה טְמוּנָה, שֶׁאֵין יוֹדְעִין לָהּ שׁוּם תִּיקּוּן, מֵחֲמַת שֶׁהִיא טְמוּנָה וְנִסְתֶּרֶת בּוֹ, וְעַל כֵּן זֶהוּ טוֹבָה מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ כְּשֶׁמִּתְקָרֵב אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה הַטְּמוּנָה הַנַּ”ל, כִּי אֲזַי כְּשֶׁיּוֹצֵאת, יְכוֹלִין לִמְצֹא לָהּ תִּיקּוּן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִקֹּדֶם כְּשֶׁהָיְיתָה טְמוּנָה כַּנַּ”ל. וּמֵחֲמַת זֶה לֹא הוֹלִיד אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק עַד שֶׁהוֹלִיד תְּחִלָּה אֶת יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן יִצְחָק הוֹלִיד אֶת עֵשָׂו וְאַחַר כָּךְ אֶת יַעֲקֹב, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַזֻּהֲמָא תְּחִלָּה, כַּמּוּבָא”.
כלומר, אם אפילו לאברהם אבינו, המאסטרו של האמונה והחסד, היו פגמים עמוקים הקבורים עמוק בתוכו שהיה צריך להיפטר מהם לפני שיוכל ליצור את יצירת המופת שלו, מפעל חייו, העמוד הבא עליו נשען העולם – בנו יצחק, ברור שאנחנו צריכים להיות צנועים מספיק כדי להכיר בחוסר השלמות שלנו, ועוד יותר צנועים כדי להבין שאולי יש לנו עוד טומאה להוציא מתוכנו לפני שנוכל להגיע למטרות הקדושה שלנו.
אתם מוזמנים ליהנות מההשקפה והחכמה העמוקה והמיוחדת שיש ביהדות בקישור הזה!
