בבחירה בין מלחמה לשלום כולנו מעדיפים שלום. מלחמה מביאה סבל אינסופי (ראו מה קורה בימים אלו באוקראינה). אז למה התורה מברכת שנרדוף את אויבינו וננצח אותם, למה לא די בברכה שנזכה לשלום?
פרשת השבוע בחוץ לארץ היא “בחוקותי”. הפרשה עוסקת ברובה בשכר למקיימים את מצוות התורה והעונש למפירים אותם חלילה. אחת הברכות המובטחות היא: “ונתתי שלום בארץ”. שקט ושלווה – אין מלחמות. לאחר מכן התורה מוסיפה: “ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב”.
רבי נתן מעלה תמיהה: אם התורה מבטיחה שנזכה לשלום, מדוע אנו צריכים גם הבטחה שנרדוף אחרי אויבינו ונפיל אותם בחרב? וכי זוהי התכלית שאנחנו עם ישראל נרדוף אחרי האויבים ונשמיד אותם ונשפוך דם חלילה? גם אם מדובר במערכה צודקת, מי מעוניין במלחמות, די לנו בהבטחה הנפלאה “ונתתי שלום בארץ”, משאת נפשו של כל בן אנוש, לחיות בשלום ושלווה ללא מלחמות וחרדה קיומית?
אולי גם זה יעניין אתכם:
רבי נתן אומר שבהכרח שהדברים מתייחסים לממד אחר, רדיפה רוחנית אחר האויבים. להבין זאת, נקדים רעיון נפלא שרבי נחמן מלמד:
“על כל אדם מישראל לזכות לדעת, להכיר את הבורא ולהתרחק מעוונות. עליו להאיר את הדעת הזאת בעצמו, במשפחתו ובחבריו. זהו עיקר תכלית בריאת האדם, וזוהי עיקר הכוונה במצווה של “פרו ורבו” – הולדת ילדים (בראשית א כב; ט ז), כדי שנוכל להאיר את הדעת וההכרה בבורא בכל בן אנוש ברחבי העולם ולהעביר את המסר הזה מדור לדור”. זה גם עיקר התפקיד של הצדיק בעולם להאיר בכל אחד את הידיעה הזו, ולרמז לכל להתקרב לבורא.
רבי נחמן מלמד עוד שפרנסה תלויה בשררה (ספירת ה’מלכות’). מהמלך (ובימינו נשיא או ראש ממשלה) ועד אחרון השרים – ככל שיותר אנשים תלויים בו לפרנסתם, הוא זקוק למידה גדולה יותר של מלכות ושררה כדי להשפיע להם פרנסה (ראה דניאל ד, יז-יח). גם הבעל בעת שהוא מתחייב בכתובה לפרנס את אשתו, מעניקים לו שררה על אשתו כמו שכתוב: “והוא ימשל בך” (בראשית ג טז).
[רבי נתן מבהיר ש’מלכות’ הכוונה להדריך את הזולת בדרך הנכונה ולהאיר בו דעת להכיר את הבורא, זה גם התפקיד האמיתי של האיש להנהיג את הבית, לכוון ולהתוות את הדרך הנכונה. אין הכוונה לרודנות חלילה, שכן כל שררה ובכללה של האיש בביתו שאינה מכוונת למטרה זו, איננה שררה, כדברי חכמינו: “היום בכאן ומחר בקבר, ואין מלכותו מלכות עולם” (מסכת ברכות כח, א)].
וכי זוהי התכלית שאנחנו עם ישראל נרדוף אחרי האויבים ונשמיד אותם ונשפוך דם חלילה? גם אם מדובר במערכה צודקת, מי מעוניין במלחמות, די לנו בהבטחה הנפלאה “ונתתי שלום בארץ”…
רבי נחמן מסכם שהארת הדעת שהצדיק מאיר משפיעה למידת המלכות, ובעקבותיה נמשכת פרנסה ראויה. הארה זו באה לאדם בעת האכילה והיא נקראת הארת הרצון שבו האדם משתוקק להבין ולהשיג את הבורא ברצון נפלא, כל אחד ברמה שלו (ליקוטי מוהר”ן ח”ב ז י).
כעת נוכל להבין את מושג השלום טוב יותר. לא מה שנראה בעיני אנשים שלום אכן נחשב לשלום אמיתי. רבי נתן הגדיר זאת היטב – שלום אמיתי יתכן אך ורק כאשר אדם מגיע להכרת הבורא והוא ממלא את חובתו, כל עוד אדם אינו זוכה לדעת ולהכרה בבורא ואינו ממלא את חובתו, גם אם נדמה לו שיש לו שלום, זה לא נחשב שלום. נעתיק את הדברים בלשונו של רבי נתן:
“כי כל זמן שאין זוכין לדעת הנ”ל, ואין עושין רצונו חס ושלום, ואין יוצאין מעוונות ופגמים חס ושלום, אפילו נדמה לו שיש שלום גדול – אין זה שלום כלל, כי “אין שלום אמר ה’ לרשעים” (ישעיה מח, כב), כי כל זמן שאין מעשיו עולים יפה כרצונו יתברך – איך אפשר שיהיה לו שלום אמיתי, כי הלא גם בעצמיו אין שלום, כמו שכתוב: “אין שלום בעצמי מפני חטאתי”.
דוגמה חיה לשלום כוזב ניתן ללמוד מתקופת מלחמת העולם השנייה, לפני המלחמה הייתה פסגת וועידה של מנהיגי אירופה: בריטניה, צרפת ואיטליה, והם העניקו את צ’כוסלובקיה במתנה לגרמניה הנאצית בתמורה לכך שהאחרונה לא תפתח במלחמה, הסכם כניעה מביש. ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ’מברליין, התפתה לשלום המדומה והכריז בפתוס: “שלום בימינו – Peace for our time”, תוצאותיו המרות ידועות, מלחמת העולם השנייה פרצה ימים ספורים לאחר אמירה אומללה זו… עד היום האנושות עדיין מלקקת את הפצעים מ’שלום’ אומלל זה.
אז מהו שלום באמת?
שלום הוא ההכרה האמיתית בבורא, כאשר עושים את רצונו באמת. את השלום הזה צריך להנחיל לא רק לעצמנו אלא לכל באי העולם. זה מה שדוד המלך מלמד אותנו בפסוק: “בקש שלום ורדפהו” (תהלים לד, טו). לא די שאנחנו נזכה לשלום אמיתי שבו אנחנו שלמים עם הייעוד שלנו, אלא חובה עלינו לרדוף אחר הזולת כדברי הזוהר הקדוש: “זכאה מן דאחיד בידא דחיבא, ובעי למרדף אבתריה” (זוהר תרומה קכח). תרגום: אשרי מי שאוחז בידי החטאים ומקרב אותם בתשובה להשם, וצריך לרדוף אחריהם כדי לקרב אותם להשם. רק זה נחשב שלום, כשרודפים לקרב את הזולת להשם ומקרבים אותו להשם.
החובה שלנו היא להנחיל את הערכים האלו לכל האנושות, גם לאומות העולם, כמו שכתוב: “ספרו בגוים את כבודו”, “הודיעו בעמים עלילותיו”, להודיע לכל באי העולם שהשם הוא האלוקים, זוהי התכלית האמיתית.
אבל, התנאי לשלום אמיתי הוא האמת. שלום המבוסס על שקר אינו שלום. זו גם הסיבה שלצערנו אנו רחוקים מאוד משלום. כבר קרוב לשלושים שנה מאז חתמה ישראל הסכם שלום עם השכנים הערבים הפלסטינאים ולצערנו חוץ מטרור לא קיבלנו כלום, לא שקט ולא שלום. ישראל מניפה בכל פעם מחדש דגל לבן של התרפסות וכניעה, בדומה ל’שלום’ האומלל של צ’מברליין. זה גורר בעקבותיו טרור שכול ואבדן, יצילנו השם! הכל בגלל שאין אמת פשוטה. כל עוד השלום מבוסס על שקר, טקסים, קרדיטים וצביעות – לא יתכן שלום אמיתי.
את השלום הזה צריך להנחיל לא רק לעצמנו אלא לכל באי העולם!
רק כאשר יש אמת אפשר לחתור למטרה של השלום, זה מה שהפסוק אומר “האמת והשלום אהבו”. קודם כל צריך את האמת, את המטרה האמיתית, אחרת אין שלום.
זה מה שהתורה מבטיחה: “ונתתי שלום בארץ”, על כל אחד להיות ‘איש חיל’ לגלות את ההארה של הדעת. אך לא די בכך, כל אחד צריך גם לרדוף אחר הזולת ולקרב גם אותו, בבחינת: “בקש שלום ורדפהו”.
אולם, האם זה מעשי? האם יש ביכולתנו לרדוף אחרי כל העולם ולהשיג אותם ולקרב אותם להשם?
התשובה היא: “ורדפו מכם חמישה מאה, כשאדם עושה את ההשתדלות שלו הוא יוכל לרדוף ולקרב אחרים לבורא באופן לא הגיוני, כפי שרש”י מעיר על הפסוק “ונפלו אויביכם לפניכם לחרב” (ויקרא כו, ח), “שלא כדרך הארץ”.
ה’חרב’ האמורה כאן בפסוק היא התפילה, הכוח הרוחני כפי שרבי נחמן מלמד על הפסוק: “אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי” (בראשית מח, כב), כפי שאונקלוס מתרגם (שם): “בצלותי ובעותי”.
זה אפשרי. כשיש מי שחזק מאוד בדעתו באמת. בסופו של דבר כל השטויות, המלחמות והמריבות שזה רב עם זה, הכל יגמר, רק לאמת הנצחית יש קיום. חמישה שמתאמצים ועושים את שלהם יש להם את הכוח שלא בדרך הטבע לקרב מאה, ולמאה שוחרי שלום אמת יש כוח עצום פי כמה והם כבר יכולים לקרב רבבה.
הלוואי ונזכה לשלום אמיתי וכולנו נכיר את השם.
(על פי ליקוטי הלכות, פדיון בכור ה, יג)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, הקליקו כאן ותיהנו גם אתם.