שובבים שכמותכם

האמת, שכולנו נקראים שובבים. אבל מה זה אומר? והאם זה טוב או רע? שובו בנים שובבים – התשובה המדהימה שלא חשבנו עליה…

 “איזה שובב!” – צוהלת בחדווה הסבתא שרואה את ה”חוכמ’ס” של הנכד בן השלוש.

“שובבים!” – צועק השרת הזועם אחרי רגליהם האצות ומתרחקות של כמה ילדים ששברו את המנעול של ארון הממתקים.

אז תכל’ס, מה פירוש המושג הזה “שובב”? הם זה טוב או רע?

אנו בני העם הקדוש, גם לשוננו קדושה היא. לשון הקודש אינה רק “שפה” המשמשת להעברת מסרים וליצירת תקשורת, שפת הקודש היא השפה איתה ברא הקב”ה את העולם ולכל מילה בלשון הקודש יש משמעות עמוקה ופנימיות.

בואו נראה מה שורש מילה זו. בפסוק שבו מופיעה מילה זו (אחד משני פסוקים שניהם בספר ירמיה) כתוב: “שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וגו’” (ירמיה ג, כ”ב). המפרשים מסבירים שהמילה “משובה” פירושה, הפקרות והתנהגות לא יציבה הנוגדת את השכל, כמו שכותב המלבי”ם (על ירמיה פרק ו) – ששובבות היא תכונה נפשית, שרוחו לא עומדת על מצב א’ ותכונה אחת, אלא מתנדנדת, וסיבת השובבות היא מצד כחות הנפש, הכוח המתעורר והכוח מתאווה שמושכים את האדם לצדדים שהם לא על פי השכל, או שכוח השכל והבינה עצמם התקלקלו.

אולי גם זה יכול לעניין אתכם:

הבחירה בידיים שלנו

שלא יטעו אתכם

רק האמת מנצחת

השקרים רבים, האמת אחת

דבר חדש לגמרי

על חבל דק

עולם הפוך ראיתי

להחזיק את המקל בשני הקצוות

קחו את האמצע

אז שוב – זה טוב או רע? ובכן, כאשר אנחנו רואים ילד ש”עושה שטויות” זה משעשע אותנו, משום שהוא ילד ומותר לו לא ללכת בדרך השכל. אולי אנחנו אפילו קצת מקנאים בו על החירות שלו להתנהג כמו שבא לו, לכן יש לנו הנאה מהשובבות שלו ואז אנחנו אומרים בחיבה “שובב”.

אבל ילד קצת יותר גדול שמתנהג שלא בדרך השכל, כמו הילדים השובבים שהשרת כועס עליהם, זו כבר לא מחמאה, אבל אפשר להבין.

ואדם מבוגר ממש? זו לא מחמאה כלל… אדרבה, זו בושה לאדם מבוגר להתנהג בלי שכל כמו ילד קטן!

השכל הוא עיקר מעלת האדם – זה מקובל אצל כולם. אבל יש בזה הרבה מדרגות. יש שמסתפקים בשכל שעל ידו האדם מצליח לדאוג לעצמו, אבל כשהוא מתבקש להפעיל את השכל באופן רחב יותר, למשל כדי לכלול גם אחריות הדדית בתכניות ששכלו מפיק, אז הוא כבר לא מרגיש מחויב לשכל וחושב שלהיות “שובב” זה לא נורא כל כך – ‘עד כאן אני מבוגר, מכאן ואילך אני ילד… אני אדאג לעצמי, אבל אני לא חושב רחוק, האם יש תוצאות להתנהגות שלי שסופם לקלקל לאחרים (וגם לי) את החיים’.

כאשר אדם מתבקש להפעיל את השכל באופן רחב, למשל כדי לכלול גם אחריות הדדית בתכניות ששכלו מפיק, אז הוא כבר לא מרגיש מחויב לשכל וחושב שלהיות “שובב” זה לא כל כך נורא…

ככה בנויים חלקים גדולים מהחברה בה אנו חיים. הגישה מוכרת: בואו ננצל את המסגרות כדי ליהנות ולחיות טוב, אבל כיצד זה ישפיע על הדורות הבאים ולאן כל השיירה הזו הולכת? זה כבר לא מעניין. יש כאלה שגם בחברה הזו מנסים להיות בעלי שכל יותר גדול, אבל כל דאגתם נשארת במישור מאוד נמוך – לא להזיק לסביבה, למתן את נזקי הטכנולוגיה, לרסן ולתת מסגרת לתאוות שלא יצאו מכלל שליטה וכן הלאה.

אבל ישנו שכל עליון הנקרא “דעת”, שזהו השכל השלם שלוקח את כל המציאות בחשבון. שכל שכאשר נחיה על פיו הכל יסתדר, לכולם יסתדר, עכשיו יסתדר, ולנצח נצחים יסתדר – והשכל הזה יכול להימצא אך ורק אצל מי שאכן מכיר את כל המציאות השלמה על כל פרטיה, עבר הווה ועתיד – וזה רק הבורא של העולם. רק הוא יכול בתכניותיו לקחת בחשבון באמת את כל המציאות כולה, בלי לשייר אפילו פרט אחד קטן מחוץ לתכנית.

את השכל והדעת השלמים הללו נתן לנו הבורא בצורת “תורה”. חכמינו לימדו אותנו שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה. עוד לימדו אותנו, שהקב”ה הסתכל בתורה וברא את העולם על פיה – כמו אדריכל שמסתכל בתכנית ועל פיה בונה מה שבונה.

התורה נקראת “תפארת” ונקראת “אמת”. מה מיוחד ב”אמת”? חז”ל לימדו אותנו כמה דברים על ה”אמת”. אחד מהם הוא, שאותיותיה מרוחקת זו מזו במקסימום האפשרי – ה”א” היא הראשונה באותיות, ה”מ” היא האמצעית, וה”ת” היא האחרונה – אין אפשרות לכתוב מילה של שלוש אותיות שיהיו שלושתן מרוחקות זו מזו בצורה המקסימלית מלבד באופן זה. לעומת זאת המילה “שקר” – אותיותיה קרובות מאוד וזה אפשרי. מה זה מלמד? שאמת היא דבר המצריך מאמץ, והשקר בא בקלות…

עוד לימדו חז”ל, שהאותיות של המילה “אמת” הן כולן בעלות בסיס רחב, וממילא האמת היא דבר יציב שאינו יכול ליפול. לעומת זאת, המילה “שקר” – כל אותיותיה עומדות על רגל אחד, ומכאן האמרה שהשקר לא יכול לעמוד – סופו ליפול או להתגלות. ולענייננו, השקר לא יכול להוביל אותנו לטובה אמיתית וכל שכן נצחית.

עוד מרמזות אותיות המילה “אמת” על כך שהאמת היא אמת, רק אם היא כזו מתחילה ועד סוף  מ”א” ועד “ת” – אם יש איזה שיבוש קטן, איזה “חור” באמת, היא כבר אינה אמת. כך היא התורה, כל כולה אמת מתחילה ועד הסוף. היא עוזרת לאדם בעולם הזה, והיא עוזרת לו בעולם הבא. היא טובה לכולם, וטובה תמיד. זוהי אמת ששווה להתאמץ בשבילה. חכמות העולם יכולות להיראות כטובות אבל זה רק לזמן מה, רק לחלק מהעולם, ורק לעולם הזה ולא לעולם הבא…

לא סתם אומרים שלשקר אין רגליים, הוא לא מוביל לשום מקום….

נחזור  לעניין השובבות. על פי האמת, כולנו נקראים שובבים (על פי ההגדרה שפתחנו בה, כלומר לא יציבים ומבולבלים) משום שאם התורה היא האמת וכל כולה אמת, לכן אנו צריכים לבסס את כל חיינו אך ורק על פיה, ואם אנחנו בעצמנו “פוסחים על הסעיפים” – קצת תורה, קצת חכמות, קצת תאוות וכן הלאה – אזי אנחנו לא אוחזים בכל האמת, וממילא אין זו אמת במובן השלם של המילה. (אציין כאן שאין הכוונה להחליש את מי שאוחז רק בנקודה מסוימת של אמת או כמה נקודות של אמת, שכן “נקודת אמת” אפילו אחת ואפילו קטנטנה היא בוודאי אמת מושלמת שיכולה להאיר את כל העולם כולו, אלא מדובר כאן על המציאות השלמה של “אמת” באופן שיכול לגאול אותנו בשלמות מהשקר של העולם הזה).

קצת אמת או “כמעט” אמת אינה “אמת”. כמו אותו אחד שחיכה למזוודה שלו שתופיע במסוע בשדה התעופה. חיכה וחיכה והיא לא הגיעה. חיכה עוד ופתאום ראה מזוודה שנראית ממש כמו שלו! בהתרגשות התקרב כדי לקחת אותה, ואז ראה שיש לה ידית שונה וזו לא המזוודה שלו. ‘אוי’ – חשב – ‘כמעט!’… הוא חשב שאם המזוודה דומה לשלו זה כאילו ש”כמעט” הוא מצא את המזוודה הנכונה. אבל זה לא כמעט ולא כלום, כי זה או שלו או לא שלו – אין כמעט.

אבל מה לעשות שאנחנו באמת מבולבלים מאוד בדור הזה? כל העולם מושך לתאוות ושטויות, ובנוסף לזה שכלנו דל וחלש – איך נוכל לדבוק באמת האמתית? הלא אנו חולים בחולי הגלות שהביא אותנו למצב הזה?

הקב”ה מבטיח לנו: שובו בנים שובבים – ארפא משובתיכם. אתם תעשו כל מה שאתם יכולים בשביל לשוב מה”שובבות” והנטיות אחר דברים שהם לא על פי הדעת וההשכל האמתיים והשלמים, ואז “ארפא משובותיכם” – אני ארפא אתכם מהדברים הגורמים לכם להיות כה מבולבלים, בין אם אלו התאוות או חסרון וחולשת השכל וההבנה, כדברי המלבי”ם.

ועל זה אומר הקב”ה: “שובו אלי ואשובה אליכם” – תעשו מה שאתם יכולים ואני אשלים את החסר. לכן אנו לעומתו עונים: “השיבנו אליך ונשובה” – אבא, קשה לנו עם כל המונעים על האמת, עזור לנו ואז נוכל לשוב אל השכל הנכון והישר, לטוב לנו לנצח. אמן.