רצון טוב כן קובע! – פרשת השבוע אמור

רצון טוב כן קובע! – פרשת השבוע אמור

אל תתייחסו בביטול לרצונות טובים שלא הצלחתם לממש, רצון לרצון מצטרף לחשבון גדול. את התוצאות הטובות נראה רק בסוף כשנצטרך אותם, אז נבין כמה משמעותי היה כל רצון טוב.

פרשת השבוע היא פרשת אמור. שני עניינים מרכזיים בפרשה – מצוות הכהונה והדינים המיוחדים לכוהנים, ופרשת המועדות. הפרשה פותחת בדינים השייכים לכוהנים שהם בני אהרן לדורותיהם. התורה מלמדת: “או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. נפש אשר תיגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים” (ויקרא כב ד-ז).

נתרגם קודם את המילים מילולית ואחר כך נרד לעומקם של דברים ולמה הם מרמזים.

אדם שהוא כהן (מזרע אהרן) אסור לו לאכול מן הקדשים (תרומה) אם הוא נטמא על ידי מגע בשרץ מת או באדם מת. אכילת תרומה בטומאה חמורה ביותר וכרוכה במיתה בידי שמים. אם כהן נטמא והוא רוצה לאכול תרומה, עליו לרחוץ את בשרו במים. כלומר, לטבול במקווה טהרה כדין ולהמתין עד הערב. רק לאחר שהכהן טבל והמתין עד לאחר ביאת (שקיעת) השמש, כאשר שני התנאים הנדרשים קוימו, הוא יכול לאכול מן הקדשים – תרומה. עד כאן הביאור הפשוט לדיני התורה.

אולי גם זה יעניין אתכם:

תמיד עדיף בהידברות – קדושים

הכל מוכן לסעודה – תזריע

כל אחד וה”אמת” שלו – אחרי מות קדושים

רבי נתן מעתיק את הדברים ומעיר שבנקל ניתן להבין שדברי התורה בפסוקים אלו מרמזים לכל אדם בעניין עבודתו בעולם הזה. ה’טומאה’ מרמזת כמובן לחטאים והנפילות הרוחניות שהאדם מתמודד איתם כאן בעולם הזה. ה’טהרה במים’ מרמזת על המאמצים להיטהר מהחטאים, וה’המתנה לערב’ מרמזת לסוף האחרון – לרגע שבו האדם מסיים את ימי חייו, כאשר שמשו שוקעת לחלוטין והוא עובר מהעולם הזה לעולם הבא, וה’קדשים’ מרמזים למעשים טובים ולשכר שהוא ינחל לעולם הבא.

מלמד רבי נתן: ישנם כאלו הזוכים לטהרה מושלמת בחייהם. לעומתם, ישנם שמשיגים טהרה מושלמת רק כשהשמש שוקעת, כלומר, ביום המיתה. זה מזכיר את דברי חכמינו שישנם חטאים שונים שלמרות שהאדם שב בתשובה שלמה, ועבר עליו יום הכיפורים והוא הזדכך בייסורים, בכל זאת, אין עליהם כפרה עד יום המיתה (יומא פו). למרות האמור, מי שמבין שהוא כבר לא ישיג בחייו טהרה מושלמת עד יום פטירתו, אם הוא ייפול מכך ברוחו ויימנע לחלוטין מההשתדלות להיטהר אז גם ביום המיתה הוא לא יטהר, בדיוק כפי שכהן שנטמא לא יטהר גם כשהשמש תשקע, אם הוא לא יטבול במים מבעוד יום.

כך זה גם בנמשל על חיי האדם. למרות שהאדם יודע שאין באפשרותו להשיג טהרה בשלמות, אל לו להניח את הרצונות הטובים ואת התשוקה לעשות טוב, כדברי הזוהר: “לית רעותא טבא דאתאביד” – אין שום רצון טוב שהולך לאיבוד, כל שכן דיבור טוב ומעשה טוב. לעומת זאת, אם הוא יעזוב את הרצונות הטובים הוא לא יטהר גם כשיבוא יומו האחרון.

למרות שהאדם יודע שאין באפשרותו להשיג טהרה בשלמות, אל לו להניח את הרצונות הטובים ואת התשוקה לעשות טוב!

וכאן נעוץ הסוד. מי שהכין את עצמו בימי חייו והתאמץ להיטהר כאשר יבוא שמשו, זאת אומרת ביומו האחרון, הוא יאכל מן הקדשים. אם למרות העליות והירידות הרבות שהוא עבר בימי חייו הוא לא הניח את מקומו, את הרצונות הטובים, והשתדל להיטהר בימי חייו, אז ביום פטירתו כאשר הוא מסיים את תפקידו הוא ייהנה מפרי עמלו ומהמאמצים שלו כל ימי חייו להיטהר. כל הרצונות הטובים, המאמצים והמעשים הטובים שלו מתקבצים יחד להועיל לו והופכים לשכר שהוא מקבל כעת משלם. רק זה נשאר לאדם לנצח בעולם הנצחי.

רק אז הוא יוכל להבחין בהבדל העצום שבין מי שהשתדל בחייו להשיג את התכלית הנצחית ולנסות להיטהר, למרות שהוא ידע שהוא לא יזכה לכך בשלמות בימי חייו, לבין מי שכלל לא השתדל להיטהר רק בגלל המחשבה שאם בימי חייו הוא לא יזכה להיטהר אז למה להתאמץ.

אין שום רצון טוב שהולך לאיבוד, כל שכן דיבור טוב ומעשה טוב!

אין שום רצון טוב שהולך לאיבוד, כל שכן דיבור טוב ומעשה טוב!

הדברים נלמדים מדברי חכמינו על הפסוק: “ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו” (מלאכי ג) ודרשו חכמינו: “‘עובד אלוקים’ זה השונה פרקו מאה ואחד פעמים, ‘אשר לא עבדו’, זה השונה פרקו מאה פעמים” (חגיגה ט). אומר רבי נתן: “אם יש הבדל כל כך גדול בין שניים שהתאמצו לעבוד את השם ובכל זאת מי שהתאמץ פעם אחת נוספת זוכה בתואר “עובד אלוקים”, על אחת כמה שיש פער עצום בין מי שהשתדל להיטהר בימי חייו לבין מי שכלל לא השתדל.

הדברים תלויים בעיקר בהתקרבות שלנו לצדיקים. הם אלו שמלמדים אותנו את מעלת הכיסופים והרצונות הטובים, כמה חשוב כל רצון טוב וכל מאמץ קטן נוסף. לכן כשמתקרבים לצדיקים זוכים להשתדל ולהתאמץ יותר להיטהר ולהתקדש ולעלות מטומאה לטהרה, ואז באחרית הימים אכן משיגים טהרה שלמה ורואים כמה המאמצים עומדים לזכותנו.

זו הסיבה שהתורה אומרת: “ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים”, כי כאמור אין שום השוואה בין מי שלא טבל לטהרתו – כלומר לא התאמץ להיטהר בימי חייו ושמשו שקעה, לבין מי שטבל לטהרתו – כלומר, התאמץ להיטהר למרות שהוא לא זכה לכך בשלמות בימי חייו. בסופו של דבר, מי שטבל ושמשו שקעה יזכה לאכול בקדשים. אשרי לו.

(על פי ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, מב)

כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.