ארבעה יסודות הקיימים בתוכנו כוללים את כל המשאבים הגשמיים להם אנו זקוקים כדי לדחוף את עצמנו קדימה. אך מהו היסוד החמישי החשוב שמדבר עליו רבי נתן?…
בספר שערי קדושה כותב תלמידו המובהק של האר”י הקדוש – רבי חיים ויטאל זיע”א (ש”ג-ש:פ 1542-1620) את הדברים הבאים:
כמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף, כן עיצב הבורא יתברך את גוף האדם בתבנית שהייתה מעוצבת בה הנפש. מכיוון שהנשמה עצמה מקבילה למבנה התורה, על מצוות ה”עשה” ומצוות ה”לא תעשה” שלה, כך גם איברי הגוף, למרות שעוצבו מארבעת היסודות הגשמיים, מקבילים ל”איברי” הנשמה ולמצוות המתאימות להם.
ודע, כי אחרי שחטא אדם הראשון, שצריך היה לחיות לעולם ואכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא זיהם את נשמתו ואת גופו. כתוצא מכך ירדו חולי, סבל ומוות על האנושות, כפי שאמנם הוזהר אדם הראשון (בראשית ב, יז): “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו – מות תמות”! הביטוי “מות תמות” רומז למוות כפול – מיתת הנפש ומיתת הגוף.
אדם הראשון היה אבטיפוס של אדם רוחני, אולם מכיוון שאכל מעץ הדעת טוב ורע הוא שקע לרמה גשמית ומשך אחריו את הבריאה כולה. יתירה מזו, על ידי שנטל חלק הן בטוב והן ברע, הוא גרם לכל אשר בבריאה להיות לתערובת של טוב ורע (שערי קדושה א, א).
אדם הראשון הושם בגן עדן וניתנה לו ברירה: הוא יכול היה לבחור לחיות חיי רוח, אך בעצם העובדה שאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע הוא גרם לערבובם של הטוב והרע, לכן הכל עשוי מתערובת של שניהם. מאז, שליחותו של האדם בעולם הזה היא להפריד את הטוב מהרע, להיטהר מהרע המקיף אותו וטבוע בתוכו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
רוחניות וקבלה – להכיר את המסתורי שבתוכנו
ארבעת היסודות – ארבעת המשרתים
ארבעת היסודות כוללים את כל המשאבים הגשמיים שהאדם זקוק להם על מנת לדחוף את עצמו קדימה בצמיחתו הרוחנית, אולם הם כוללים גם את התכונות שבכוחן לעכב, ואפילו להפוך, את כיוונה של אותה צמיחה. מסיבה זו נקראים ארבעת היסודות “משרתים”, משום שעליהם לשרת בנאמנות את הנשמה כדי שהאדם יתעלה ברוחניות (ראה ליקוטי מוהר”ן חלק א, תורה ד יב).
אפשר להפיח בארבעת היסודות הגשמיים שלנו רוח ונשמה, כפי שנאמר “הנבא אל הרוח, הנבא, בן אדם, ואמרת אל הרוח: כה אמר ה’ אלוקים: מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה ויחיו”! (יחזקאל לז, ט). פסוק זה מקורו בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. תחילה אמר לו בורא העולם להינבא אל העצמות, שיתחברו זו אל זו, ואז נאמר לו להינבא בשנית כדי שהרוח תיכנס לגופות המתים ותחיה אותם.
ורבי נתן מברסלב מסביר זאת, שהגופות ה”מתים” רומזים לארבעת היסודות שלולא הקשר שלהם ליסוד החמישי – הצדיק, נחשבים גם הם “מתים”. כאשר הם מחוברים, הם חיים שוב ויכולים לגלם את כל התכונות הטובות המזוהות עם מושג הצדיק – אהבה ויראה, חסד והבלגה, ענווה, אחריות ולהט ועוד. כאשר אינם קשורים לצדיק, חלילה, ישלטו ארבעת היסודות הגשמיים – בצורת התכונות השפלות – בחייו של האדם. הוא נעשה למשרתם, וכך נעשה כפוף ל’ארבעת אבות הנזיקין’ הנודעים גם כ’ארבעת מיני הצרעת’ (בבא קמא א, א, נגעים א, א, הנזקים והצרעות מתגלים בכל מיני הסבל שהאנושות סובלת: חולי, קשיים רגשיים, מלחמות, גלות ועוד). ארבעת היסודות נעשים בשלב זה למקורן של תכונות היסוד הרעות.
וכך מסביר את הדברים רבי חיים ויטאל (שערי קדושה, ב):
יסוד האש מייצג את החום העולה כלפי מעלה, ולכן הוא הקל והגבוה מכולם. זהו מקור היהירות, מקורו של אדם הרואה את עצמו “עליון” על אחרים. האש היא מקור הכעס. הכעס והיוהרה מובילים גם לשנאה ולבקשת השררה והכבוד.
יסוד הרוח הוא מקור הפטפטנות, הנטייה לדבר על נושאים חסרי ערך. תולדותיו הם הדיבורים האסורים: חנופה, שקר, לשון הרע, התרברבות במעלותיו בפני הבריות.
יסוד המים הוא עונג רב ומיסוד המים נובעת משום כך תאווה לתענוגים. הוא גורם גם לחמדה, עד כדי גזלה, ולקנאה.
יסוד העפר הוא הכבד שביסודות וממנו העצלות והדיכאון. האדם הנשלט על ידי תכונות העפר מבכה תמיד את מר גורלו ואינו שמח אף פעם בחלקו.
ארבעת היסודות – אש, רוח, מים ועפר, קיימים בכל אחד מאיתנו והם חשובים לנו. אך ישנו “יסוד הצדיק” כפי שאומר רבי נתן שהוא הנצרך לנו כדי לבטא ולהגשים על הצד הטוב ביותר את היותנו חיים…
תכונות אופי וגישות אינן נמנות עם מצוות התורה, עיון ברשימה המקיפה של 613 (תרי”ג) המצוות יאשר עובדה זו. ישנן מצוות רבות הקשורות ליחסי אנוש, למשל – אהבת הזולת, מתן צדקה לעניים, סיוע לאויב שנקלע לצרה, איסור הנקמה והנטירה, שלא לשנוא את היהודי בלבבנו וכן הלאה.
ישנן גם מצוות רבות הקשורות ליחסי האדם עם בוראו, אולם בשום מקום אין אנו נתקלים במצוות להיות מוסרי, עניו, רב-חסד, מיטיב עם הזולת, מרחם או אמפתי. אפילו מצווה כגון “לא תשנא את אחיך בלבבך” (ויקרא יט, יז) אינה אלא הוראה התנהגותית ולא הוראה על הגישה הראויה. אם כן, וכפי שראינו, תכונות אופי וגישות הן כל כך מהותיות אז מדוע הן לא נזכרות בין המצוות?
התשובה היא – שגישות ותכונות האופי הן תכלית המצוות ועצם יסודן. עידונן וחיזוקן של התכונות המוסריות שלנו הוא תנאי מוקדם לקיומן האמיתי של המצוות. שהרי, הנחת היסוד של המצוות היא שאחרי ש”פועלים” בהתאם למוסריות האובייקטיבית של התורה, תיטמע מוסריות וזו ותהיה לחלק בלתי נפרד מהמבנה הרוחני והרגשי של אישיות האדם.
זו הסיבה שהתורה לא מצווה עלינו במישרין “להיות” אלא דווקא “לעשות”. במילים אחרות, מצוות התורה תוכננו על ידי בורא העולם כך שישפיעו על תכונות היסוד שלנו באמצעות הפעולות שלנו. כאשר מתנהגים באהבה כלפי אדם, למרות שאיננו אוהבים אותו, הדבר כופה עלינו להתגבר על היחס שגיבשנו כלפיו, זה שמנע מאיתנו להשקיף עליו כעל בן חברתנו. ברור, שמטרת הפעולה היא שינוי פנימי. ראיית המצוות כהנחיות התנהגותיות בלבד מחטיאה נקודה מכרעת זו.
כעת, אפשר לראות שמערכת המצוות מתוכננת לסייע לאדם לבטא או לפתח או לעדן מבנה אופי מולד. מזווית זו אפשר להתבונן בגישה וביחס הטמונים בכל מצווה ומצווה. התורה מניחה שהתייחסויות ותכונות אופי אלה הן היסוד לאישיות האדם ושהן קיימות, בצורה ראשונית, עוד מתקופת הינקות. השלמת תכונות האופי החיוביות, מצד אחד, והיפוך האנרגיה של התכונות השליליות מצד שני, מציבים את האתגר הרציני ביותר עבור האדם במהלך חייו.
הטיפוס בסולם הרוחניות שלנו תלוי במידת השליטה על היצרים שלנו…
וכך מלמד רבי נתן מברסלב:
האדם צריך לבטל כל מידה ומידה, כל תכונות אופי. לעשות כן עד לחיסולו של ה’אני’ וביטולו המוחלט בפני יוצר כל. בתחילה צריך לבטל מידה אחת, עד שלא תהיה קיימת, ואז לעבור לשנייה. וכפי מה שמבטלים כל מידה ומידה כך מאיר ומתגלה כבוד הבורא.
כתוב בפסוק “והארץ האירה מכבודו” (יחזקאל מג, ב). כבודו של בורא עולם דומה לאור. כשמעמידים מקל מול אור השמש נוצר צל קטן כפי מידת המקל, אבל כשמעמידים דבר גדול יותר נגד השמש נוצר צל גדול ביותר. ככל שנחסם אור רב יותר, כך גדל הצל. כך הוא גם לגבי כבודו של הבורא – כשמעמידים דבר גשמי מול רוחני הוא מטיל צל. ככל שהחפץ הגשמי מוצק יותר, כך כהה יותר צילו.
כפי מה שהאדם שקוע במידות או בתאוות מסוימות, כך נוצר צל כנגד אור כבודו יתברך, ומוסתר ממנו אורו של הבורא. אבל כשהוא מבטל את המידות והתאוות השליליות, כפי הביטול כן מתבטל הצל ומתגלה אורו של הבורא. אז, כאמור, הארץ (גשמיותו של האדם) האירה מכבודו (מכיוון שהרוחניות לא מוסתרת עוד). (שיחות הר”ן קלו, וכן ליקוטי מוהר”ן קלג).
התכונות העיקריות מקבילות לאיברים שונים בגוף, וכמידת השליטה של האדם ביצריו השפלים מתאפשר לו הטיפוס בסולם הרוחניות, תוך כדי סיוע ביופי הטמון בנשמתו פנימה.
ודברי רבי חיים ויטאל אלה מסכמים היטב את הנאמר לעיל (שערי קדושה א, ב):
תכונות האופי היסודיות של האדם אינן נמנות עם מצוות התורה עצמה… אולם, באמת הן הכרחיות ליכולתו לקיים את המצוות. שיפורן והשלמתן של תכונות האופי מגבירות את היכולת להתפתחות רוחנית, בעוד השתרשותן והתפתחותן של תכונות שליליות מבטלת את יכולתו לקיים מצוות כראוי. חז”ל אומרים, למשל, “כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים” (סוטה ד, ב, וכן זוהר חלק א כז, ב). ומנגד נאמר “ענווה… מביאה לידי רוח קודש” (עבודה זרה כ, ב).