השבוע זו פרשת וישב. “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן” יעקב התיישב בארץ כנען לאחר שחזר מבית לבן, הוא פגש את עשו בדרך, והגיע.
צדיקים ושלווה בעולם הזה
רש”י מסביר: מה שכתוב בפסוק “וַיֵּשֶׁב” – הכוונה רצה להתיישב, אך צדיקים אינם יכולים לשבת בנחת בעולם הזה. “ביקש יעקב לישב בשלווה” – יעקב רצה לשבת בשקט. הוא עבר 20 שנה אצל לבן, עוד שנתיים בדרכים, ולבסוף התיישב. רצה קצת שקט ושלווה. אך צדיקים אינם יושבים בנחת בעולם הזה, החיים שלהם מלאים באתגרים, והפרשה מוכיחה זאת.
יוסף, האחים, והחלומות הגדולים
הרבה דברים קרו בפרשה השבוע. יוסף נחשב לגדול מכל השבטים, למרות שהיה כמעט הצעיר ביותר. אך הוא עורר קנאה באחיו כאשר סיפר לאביו על מעשיהם השליליים, בנוסף היו ליוסף חלומות על גדולה והשתחוויה שרק החמירו את המצב. ואז יום אחד כשיעקב שלח את יוסף לבדוק מה קורה איתם, האחים שלא ממש אהבו את יוסף, מכרו אותו לעבדות. וכך יוסף מצא את עצמו בדרך למצרים. הוא נמכר כמה וכמה פעמים – למדיינים, לישמעאלים, ולסוחרים. עד שהגיע למצרים.
הכח של שלימות הדיבור
בליקוטי מוהר”ן תורה י”ט, רבי נחמן מלמד על שלמות בלשון הקודש – דיבור נקי ומלא משמעות שמקרין את נוכחות ה’ בעולם, ומי שזוכה לשלמות הזאת זוכה למדרגה גבוהה של תיקון הברית, או שמירה מוסרית. ליוסף היו את שניהם. הוא היה צדיק בדיבורו ובמוסריותו, ולכן חלומותיו התגשמו תמיד. הוא ידע לפענח אותם, כמו שנגלה בסוף הפרשה. למה? כי היה לו מוסריות. ולמה? כי דיבר רק דיבורים נקיים, רק מילים שהביאו את נוכחות ה’ לעולם הזה.
אנו מוצאים מאוחר יותר, שכאשר נמכר לפוטיפר, שר הטבחים של מצרים, פוטיפר שם אותו אחראי על כל ביתו. למה? הפסוק אומר: “וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה’ אִתּוֹ” רש”י מסביר: “שם שמים שגור על פיו” הוא תמיד דיבר על ה’. הוא תמיד הזכיר את ה’. הוא תמיד הכניס את ה’ לתמונה. אז למרות שהיה כביכול עבד, הוא למעשה היה האדון של בית פוטיפר. זו הייתה גדולתו של יוסף.
אולי יעניין אתכם גם:
עשו את זה קודם – פרשת השבוע וישב
למה יש מחלוקת בין הצדיקים? – פרשת השבוע וישב
שלא יתפסו אותך בבגדים – פרשת השבוע וישב
הוא דיבר דיבור נקי – שלימות הדיבור. לכן, חלומותיו התגשמו. זה לקח זמן. הוא היה צריך להיבחן. הוא נבחן על ידי הניסיונות של אשת פוטיפר. היא ניסתה לפתות אותו. הוא ברח והשאיר את מעילו. היא שיקרה והשמיצה אותו, אמרה שהוא יזם את הנסיון למעשה הלא ראוי שזה כמובן היה שקר מוחלט.
הספר “סדר הדורות” כותב, שהיה ילד קטן בבית באותה עת. הוא לא באמת ידע לדבר, ילד בן שנתיים. אבל כשהאישה של פוטיפר סיפרה את כל השקרים שלה, הילד אמר, “זה לא קרה כך.” הוא אמר את האמת.
היא ניסתה לפתות אותו. ויוסף ברח. אבל מכיוון שפוטיפר היה שר הטבחים בממשלת פרעה, הם נאלצו לכלוא את יוסף. הוא נכלא ל-10 שנים, והיה צריך לצאת. ה’ גרם לכך ששר האופים ושר המשקים חטאו נגד פרעה. וגם הם נכלאו. ולילה אחד הם חלמו חלום. ויוסף פתר את החלומות בצורה נכונה, וכך, לבסוף, הוא שוחרר בשבוע הבא בפרשת “מקץ“.
יהודה ותמר – ממכירת יוסף ועד ביאת המשיח
באמצע הפרשה, יש סיפור מאוד מעניין. על יהודה, האח שהציע למכור את יוסף לעבדות. ואחרי המכירה, האחים דאגו מה לעשות עם יעקב, איך להודיע לו שבנו יוסף איננו. כתוב במדרש שבאותו זמן ה’ אמר, בזמן שאתם מודאגים איך לעבור את העניין עם יעקב, איך לגרום לכך שהוא לא יחשוד בכם, ואיך הדברים יסתדרו, אני הולך להיות עסוק בלהביא את המשיח.
יהודה הוקע על ידי אחיו. הוא התרחק מהם. הוא עזב אותם. הלך למקום משלו, התעסק בענייניו, והתחתן עם אישה. נולדו לו שלושה ילדים – שלושה בנים. השניים הראשונים ער ואונן מתו בצעירותם בעקבות חטאיהם,
ה’ לא מתעניין בטעויות שעשינו, מעניין אותו רק שנהיה אמיצים וניקח אחריות על הטעויות שלנו,
והנה הגיע הבן השלישי שֵׁלָה. תמר האישה של ער ואח”כ אונן, חיכתה לו כיון שיש לו מצווה לייבם אותה. אבל יהודה לא רצה שהיא תינשא לו כיוון שאמר שאישה קטלנית היא ששתי ילדיו הראשונים נישאו לה ומתו, מה היא עשתה? היא פיתתה אותו. והרתה ממנו בערמה, היא אמרה ליהודה, מה תיתן לי על זה? הוא אמר לה, אשלח לך כמה כבשים. היא ביקשה, תיתן לי בינתיים את חותמך, פתילך, ומטך אשר בידך. וקיבלה אותם כערבון עד שתקבל את הכבשים. והיא נעלמה.
להפוך את הטעות לישועה
ומזה היא הביאה את הילדים פרץ וזרח. שמהם יצאו דוד המלך, ומשיח בן דוד, אז יהודה, שמכר את יוסף הוא זה שבסופו של דבר הפך לאבי השושלת של המשיח.
כך מלמדים אותנו חז”ל: אנו עושים לפעמים טעויות. אנו עושים דברים שאינם נכונים. אנחנו מקלקלים. אבל ה’ יכול לקחת את הטעויות שלנו ולהפוך אותם לישועה. זה מה שאנחנו צריכים להבין. אנחנו עלולים לעשות הרבה טעויות. אנחנו עלולים לחטוא, ולעשות עבירות, אבל ה’ לא מתעניין בטעויות שעשינו, מעניין אותו רק שנהיה אמיצים וניקח אחריות על הטעויות שלנו, נכיר בהם ונודה בהם, ונאמין שביכולתינו לנתב אותן כך, שבסופו של דבר, נהפוך את הרע לטוב.
כשתמר שלחה את הערבון ליהודה והוא זיהה שזה שלו, הוא הודה, כיוון שהייתה לו מוסריות עמוקה, זו שאלה עבורנו: האם אנחנו מוכנים להכיר בכך שטעינו? אם כן, יש לנו מוסריות. ואם יש לנו מוסריות, נוכל לעזור להביא את המשיח ואת הישועה.
מי ייתן וה’ יעזור שנזכה להביא את הישועה לחיינו ולעשות את הדבר הנכון כך שבעזרת ה’, נזכה לראות את המשיח בימינו. אמן.
