אל פסגת האמונה עם ישראל הגיעו דווקא מתוך השירה. שבת שירה היא אחת הפסגות העצומות אליהן הגענו ויש לה קשר נפלא לט”ו בשבט…
שבת שירה – שבת האמונה
פרשת בשלח, שבת שירה, תמיד סמוכה לט”ו בשבט (שיחול בשבוע הבא) שהוא ראש השנה לאילנות, ואנו ננסה לעמוד על הקשר בין הדברים על פי התורה “תקעו – אמונה” (בליקוטי מוהר”ן תנינא).
למי שקורא את המאמרים של “ללכת עם התורות” ולא קרא את ההקדמה נציין, שעל מנת להבין ולטעום את מתיקות החידושים הנעשים בדרך של ההליכה עם התורות על פי הח”י כללים, צריכים להכיר את התורה המדוברת, לכן אף על פי שהשתדלנו לערוך את הדברים באופן שיהיה אפשר להבין מהם התחזקות ומוסר רב גם בלי להכיר את התורה, על כל פנים, טוב יותר שילמדו את התורה המדוברת. מסיבה זו אנו עוסקים כאן במדור סביב כמה תורות נבחרות במשך כמה חודשים, על מנת לאפשר לקוראים להספיק ללמוד את התורה עצמה ולהתחבר עם המאמרים. וכעת, אנו עוסקים בתורה ה בליקוטי מוהר”ן, חלק ב. שימו לב למאמרים באתר שנכתבו סביב תורה זו.
בתורה זו מדבר רבי נחמן מברסלב על תיקון האמונה, ושבת שירה היא שבת האמונה. כי שירת הים הייתה פסגת האמונה אליה הגיעו בני ישראל, כי על ידי אמונתם הגדולה אז זכו למדרגת נבואה נשגבה כמו שאמרו חז”ל (במכילתא) – שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל הנביאים, ואפילו עוברים שבבטן אימם אמרו שירה! וזה מה שנאמר לפני השירה: “ויראו את היד הגדולה וכו’ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – שהאמונה הכוללת אמונה בקב”ה ובצדיקים היא שלמות האמונה. כי בכוח הצדיקים, שהם משה והצדיקי אמת שאחריו, שגם הם נקראים “נשמת משה”, אפשר לזכות לאמונה בבורא עולם.
ואז מיד אמרו שירה ברוח הקודש, שזה מה שמובא שם בתורה – שעל ידי העלאת האמונה מנפילתה נעשה בחינה של “מוחין”, כלומר התנוצצות והארה בחלק הרוחני של המוח שנקרא “מוחין” שהם נקראים “קודש”, ומה שמתנוצץ ומאיר במוח על ידי תיקון האמונה הוא בחינה של רוח הקדוש ונבואה ממש, ולא על פי שכל אנושי כלל.
אולי גם זה יעניין אתכם:
וכל זה היה בניסן, אז זכו לתיקון הברית (כמובא בתורה באות י בסופו) שאז היה ראוי שיתבטל טומאה זו. כי בגאולת מצרים זכו להשלים תיקון הפגם של אדם הראשון, כידוע. לכן בניסן אומרים “שירת הים” בשביעי של פסח, שזה הזמן האמיתי שזה קרה, אבל גם עכשיו אומרים אותה על פי סדר הפרשיות של השובבי”ם, כי ימים אלו של שובבי”ם מסוגלים לתיקון הברית, והשירה היא המורה על תיקון הברית ועל השמחה של גאולת מצרים, כמו שהרבי כותב שם (אות י) – שבניסן נעשה שמחה בגלל שאז נגאלו ממצרים – מפגם הברית.
היציאה ממצרים מלבד היותה פורקן לגוף, הייתה הרבה יותר פורקן לנפש. זו הייתה יציאה מטומאה לטהרה. כל עוד היו בני ישראל במצרים הם היו סגורים וחתומים בחותם של טומאה, המרומז בפסוק: “וְזֹאת תִּהְיֶה טֻומְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻומְאָתוֹ הִוא” (ויקרא טו, ג), מבלי יכולת להשתחרר, כמו שאמרו חז”ל – שמצרים הייתה סגורה ומסוגרת בכל מיני תחבולות וכשפים ומעולם לא הצליח מישהו לברוח ממנה.
התכונה של פגם זה, שכביכול “חותם” את האדם מבלי שיוכל לראות אפשרות לצאת מזה, והוא כמו סגור וחתום בחותמות ושלשלאות של ברזל, ונראה לו שהוא מוכרח לפגום, וכמו שרמזו חז”ל בעניין זה “כמו שכפאו שד”. אבל בכוחם של ה”מגיני ארץ”, שנקראים כך על שם שהם מכניעים את התאווה ובכך מגינים על ה”ארץ” שהיא האמונה, נשבר החותם הזה ונעשה חותם אחר – חותם דקדושה שפירושו, שהאדם חתום ובטוח בקדושה, ומרומז בעניין ברית המילה הנקראת “חותם אות ברית קודש” (על פי ליקויט תפילות). רבי נתן מברסלב כותב (הלכות ר”ח, ו) שכל אחד, אפילו אם הוא שקוע מאוד באותו פגם, כל מה שמנסה אפילו במעט לשבר את התאווה הזו, אפילו כחוט השערה, הוא נכלל ב”מגיני ארץ”, וזוכה סוף כל סוף לצאת מעבדות לחירות.
שירת הים הייתה פסגת האמונה אליה הגיעו בני ישראל, כי על ידי אמונתם הגדולה אז זכו למדרגת נבואה נשגבה כמו שאמרו חז”ל (במכילתא) – שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי…
כאשר בני ישראל התעלו אל האמונה בכוחו של משה, המסמל את הדעת השלמה, ויצאו מהחותם הזה, הם העלו את ניצוצות הקדושה שהיו כלואים במצרים מאז חטאו של אדם הראשון, וכאשר ניתקן הפגם הזה נעשה חותם דקדושה, שהוא בחינת תפילין – מוחין, שעליהם נאמר: “שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ…’” (שיר השירים ח, ו) המרמז על תפילין שמניחים אותם על הזרוע כנגד הלב. ואז נעשה מזה אהבה, כמו שממשיך הפסוק: “…כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ” (שם), כי מהאהבה הנפולה לדברים שלא בקדושה נעשית אהבה קדושה, ואז בוקעת השירה מהלב מאליה.
לכן פרשת בשלח היא ה”ב” האחרונה של המלה “שובב” (מתוך הצירוף שובבי”ם שהוא שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים). אז נשלם התיקון של הבחינה של שובב, כלומר מה שהאדם הולך שובב אחר תאוות ליבו בלא מוחין ובלא דעת, ומה שנשאר הוא ה”י” של יתרו וה”מ” של משפטים, שהם בחינת תיקון המשפט המובא בתורה באות י”א וט”ו ובסוף התורה. כי זה הסדר, שאחרי תיקון המוחין בא תיקון המשפט ,היינו מתן תורה ותחילת לימוד משפטי התורה שהם עיקר תיקון המשפט.
בפרשת יתרו משה מקבל את משפטי התורה, ובפרשה שאחרי כן מתחילים אנו “ואלה המשפטים” לדון בדיני עבד עברי וכו’. ומרומז עוד בפרשה זו – על מה שמשה ישב לדין ואז יעץ לו יתרו להעמיד דיינים שיעזרו לו, דהיינו שיעץ לו עצה איך שלא ייפגם חלילה המשפט, כמו שמובא בחז”ל – שיתרו אמר למשה שהוא עושה שלא כדין שכל ישראל עומדים והוא יושב, וכן דרשו חז”ל שמשה זכה לדון דין אמת לאמתו, ואמרו: אפשר משה דן כל היום? אלא, כל הדן דין אמת לאמתי מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב”ה במעשה בראשית. שכל זה מרמז על תיקון המשפט שהוא סוף ושלמות התיקון.
היציאה ממצרים מלבד היותה פורקן לגוף, הייתה הרבה יותר פורקן לנפש…
והנה, כל זה מרומז בט”ו בשבט. כי מובא בדברי רבינו הקדוש בתורה זו (אות י”ד) שבראש השנה נעשים כל התיקונים של העלאת האמונה, תיקון המוחין ותיקון המשפט. וגם ט”ו בשבט הוא ראש השנה, כמובא במסכת ראש השנה: “ארבעה ראשי שנה הם וכו’, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמישה עשר בו” (ראש השנה א). אולי יש רמז בעובדה שרבי נתן השתדל מאוד להיות באומן על ציון רבינו הקדוש בערב ר”ח שבט הראשון אחר פטירת רבינו, ומציין שהייתה זו הפעם הראשונה אחר פטירת רבינו שהתקבצו על ציונו לומר העשרה קפיטל תהלים, כמסופר בימי מוהרנ”ת (סימן ע”ב).
לכן כמו שבראש השנה נעשה תיקון האמונה, שהוא בחינת לקיטת האמונה (כמובא שם באות י”ד) כך גם כאן אנו מלקטים את ניצוצות הקדושה מבין הקליפות, כי בט”ו בשבט מתחיל לעלות השרף בעצים שממנו יהיו נעשים הפירות, דהיינו שעולה הטוב ומתברר מתוך העפר שממנו ניזון העץ, וכן אנו מבררים את ניצוצות הקדושה על ידי אכילת הפירות בברכה, ועל ידי העלאת הניצוצות נעשה כאמור תפילין – מוחין.
וכפי שמובא שם – שבראש השנה מתקנים חמישה חושים שבמוח, שהם: ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. וחמישה חושים אלו נמשכים מהמוח, כי מהמוח נמשכים גידים לכל אלו החושים כמובא שם, כמו כן נעשה תיקון זה בט”ו בשבט. כי אנו רואים את הדר ויופי וחן הפירות, ומריחים את ריחם וטועמים את טעמם, ואנו שומעים את הברכות שמברכים עליהם ומחזיקים אותם בידינו וממשמשים אותם בזמן הברכה. הטעם, הריח והמראה מרמזים על נפש רוח נשמה, כמובא בסיפורי מעשיו משבעה קבצנים, שחכם אחד אמר שזוכר את טעם הפרי, והשני אמר שזוכר את ריחו, ואחד אמר שזוכר את המראה של הפרי, ופירש שם הזקן ואמר “וזה שזוכר את הטעם הינו הנפש. והריח הינו הרוח. והמראה הינו הנשמה” (עיינו שם).
אחד הדברים הבולטים שיש ביום זה הוא – תשומת הלב לדיני קדימה בברכות שאנו מברכים (והם מובאים בשולחן ערוך אורח חיים סימן רי”א), ואנו צריכים ללמוד את ההלכות ולברר כיצד ואיך נברך על הפירות ומה הם דיני הקדימה בברכות, ונמצא שלפעמים אנו דוחים מלברך על פרי זה כדי להקדים לברך על פרי אחר, שזה בחינת משפט. גם הברכה המבררת את הניצוצות הקדושים מתוך הפירות, וכן האכילה מבררת את הטוב והמובחר שבאוכל והמותר נדחה אל החוץ, כל זה הוא בחינת משפט גם כן.
והעיקר הוא – שעצם היום הוא יום הדין שבו נשפטים אנו כיצד יהיו נטיעותינו והפירות היוצאים מהם, הן בגשמי הן ברוחני, וכמו שמקובל להתפלל ביום זה על אתרוג נאה, כי כל אחד כפי זכויותיו כן יש לו חלק בהעלאת השרף בעץ שממנו יוצאים הפירות (בני יששכר), ובכלל זה יש רמז להתפלל ולבקש לחדש חידושים נאים וערבים בתורה, שהם כמו פירות מתוקים, ולבקש על מעשים טובים שנזרע בשביל לקצור פירותיהם בעולם הבא. וכלל התיקון הוא רק בתמימות ובפשיטות גמורה, כמובא בסוף התורה, שכאשר עושה את המצוות בתמימות ובלי חכמות אזי זה בחינת סתרי תורה, שרק על ידי סתרי התורה מתעלה המשפט ונעשה התיקון השלם.