חכמינו קראו את הנדרים “פליאות חכמה”. מה הפלא ומה מסתורי כל כך בנדר, ומדוע רצוי להימנע מנדרים?
פרשת השבוע הינה פרשת מטות ופרשת מסעי כאשר הן נקראות יחד מחוברות.
“פליאות חכמה”
פרשתנו (מטות) עוסקת בפתיחתה בדיני נדרים. חכמינו קראו למושג הנדרים “פליאות חכמה”, על מנת להבין את המושג המופלא נפתח בסיפור נאה מהתלמוד:
אמר שמעון הצדיק: “מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים”. אמרתי לו בני: “מה ראית לשחת שיער נאה זה”? אמר לי: “רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדני מן העולם”. אמרתי לו: “ריקה, מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה, העבודה: (לשון שבועה ונדר) שאגלחך לשמים”. עמדתי ונשקתי על ראשו אמרתי לו: “כמותך ירבו נזירים בישראל”. עליך הכתוב אומר: “איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’”. (מסכת נזיר ד, עמוד ב).
שמעון הצדיק, שהיה משיירי כנסת הגדולה ומהחכמים המובהקים בדור, סיפר שמעולם לא אכל מבשר אשם נזיר טמא, מכיוון שעל פי רוב הנודרים נדר להיות נזיר אין כוונתם כל כך לשם שמים וקרוב לוודאי שיצטרכו לשאול על נדרם ונמצא שהנדר לא היה כראוי, אולם שונה היה אשם נזיר של אותו רועה שנדרו היה ראוי ביותר, מכיוון שהוא עשה זאת בליבו הטהור וכוונתו הייתה לשמים. שמעון הצדיק השתכנע בכנות הנדר, לכן כאשר נטמא נזיר זה שלא באשמתו והיה עליו להביא קרבן אשם נזיר טמא – אכל שמעון הצדיק מבשר אשם זה.
חכמינו קראו את הנדרים: “פליאות חכמה”. מה הפלא ומה מסתורי כל כך בנדר, ומדוע רצוי להימנע מנדרים?
נתחיל מהעובדות: אדם מחליט שהוא חושש לאכול בשר כי אולי הוא יימשך אחר אכילה אינסופית, איננו מדברים ממה שנקרא בימינו “אכילה רגשית”, אלא מאדם שחושש שהאכילה שלו תביא אותו להתבהמות והוא נודר שלא יאכל בשר, ברגע שהוא הוציא את הנדר בפיו. חל עליו איסור לאכול בשר באיסור תורה חמור, כאילו השם ציווה אותו באופן אישי בתורה שלא לאכול בשר.
וכאן עולה תמיהה: התורה לא מעודדת את האדם לנדור נדר. התורה רואה בחומרה את עניין הנדרים, גם אם אדם מתעורר מיזמתו לאסור על עצמו משהו, כפי שראינו בסיפור שהבאנו מהתלמוד, שמעון הצדיק לא סמך על אלו הנודרים למעט על אותו רועה שבו השתכנע בכנות כוונותיו. אך למה התורה לא רוצה שהאדם ידור לכתחילה?
והתמיהה הבאה: “איך יתכן שיש משהו שהתורה התירה ואדם יש לו כוח במו פיו לאסור משהו, מהיכן הוא מקבל את הכוח השמימי הזה לאסור משהו שהתורה התירה? וכן איך יתכן שאישה או בת (הנמצאת ברשות אביה) אוסרות על עצמן איסור כל שהוא בנדר, והבעל או האב שומעים את הנדר והם מפירים את הנדר והנדר מופר?
ותמיהה שלישית: אם אכן יש כוח לאדם לאסור על עצמו, מדוע חכם יכול להתיר את הנדר במידה והנודר מביע חרטה?
אולי גם זה יעניין אתכם:
נסביר את הדברים על פי דברי רבי נחמן בספרו ליקוטי מוהר”ן (תורה מט): בתורה זו מסביר רבי נחמן את המושג הידוע מתורת הקבלה, לפיה בעת בריאת העולם הבורא צמצם את האור האלוקי שלו לצדדים על מנת לפנות חלל שבו כביכול לא יופיע האור האלוקי, כדי ליצור מקום שבו יהיה ניתן לברוא את העולם. מושג זה נקרא בפי הקבלה “החלל הפנוי”. ההסבר בכך הוא: שהאור האלוקי הוא אין סופי ואם הבורא היה יוצר את העולם בלי ליצור “חלל פנוי”, העולם היה נמס מעוצמת האור האינסופי ומתמזג עמו, והבורא הלא חפץ לברוא את העולם ולתת לו קיום, לכן היה צורך לברוא את החלל הפנוי שבו כביכול יש מקום ליצירת מקום הפנוי מאורו האינסופי של הבורא ואז מתאפשר קיום לעולם. בסופו של דבר, בוודאי שאין שום חיות וקיום לשום דבר בעולם בלי הבורא וחייב להיות שכן נמצא במקום אורו של הקב”ה, זה יוצר את הפרדוקס הידוע בעניין ה”חלל הפנוי” שאין כאן המקום להאריך בו (ניתן לעיין בליקוטי מוהר”ן בתורה מט ובתורה סד, ולהבין את העניין לעומקו).
רבי נחמן מעתיק את הרעיון הבסיסי הזה לכל אדם ומדמה את הלב של כל יהודי לאור האלוקי כפי שהיה בעת בריאת העולם:
“כשהשם יתברך רצה לברוא את העולם, היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות, והוצרך כביכול לצמצם אור האין סוף לצדדים, ונעשה חלל הפנוי ובתוך החלל הפנוי הזה ברא כל העולמות… ורבנו ז”ל מבאר זאת כל זה בכל אדם. כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועיקר האלוקות – בלב, והאלוקות שבלב איש הישראל הוא בחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. ולפי גודל ההתלהבות הלב של איש הישראלי שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה (עבודת השם), ולא היה יכול לגלות שום מידה טובה, כי גודל התלהבות עד אין סוף אינו יכול לעשות שום דבר, שזה בחינת מה שבתחילת הבריאה לא היה מקום לבריאה, מחמת שהיה הכל אין סוף כנ”ל, כי בריאת העולמות, הן הן המידות כנ”ל. ועל כן בהכרח צריך האדם לצמצם אור התלהבות ליבו, שהוא עד אין סוף, כדי שיכול לעבוד את השם בהדרגה ובמידה, כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבוד אותו בעובדות ובמידות טובות, שזה אי אפשר כי אם על ידי הצמצום הנ”ל… וצריך לצמצם ההתלהבות כדי שיישאר בלב חלל, כמו שכתוב: “וליבי חלל בקרבי”. ועל ידי הצמצום של ההתלהבות יוכל לבוא להתגלות מהמידות, הינו לעבוד את ה’ יתברך בהדרגה ובמידה וכו’…” (שם, סעיף ד).
לפי האמור לעיל, הבורא חפץ בעבודתנו, אך לא נגזים אם נאמר שהוא לא רוצה שנגזים. הגזמה היא כאשר האדם רוצה לעבוד את השם באקסטרים ללא כל צמצומים, ללא מעצורים ולפי התלהבות הלב שלו. רבי נתן אומר: שגם תרי”ג המצוות הן מעט לפי התלהבות הלב של יהודי. יהודי יכול לרצות להיות דבוק בהשם בצורה כזאת שלא ירצה לאכול ולשתות ורק להיות דבוק בהשם 24/7, אבל זה ייצור מצב שנקרא “ריבוי אור”. ריבוי אור יוצר מצב שנקרא “שבירת כלים”, זה ממוטט את העולמות מחוסר כלים להכיל את האור. גם הבורא כשיצר את העולם נאלץ, כביכול, ליצור חלל הפנוי על מנת לצמצם ולאפשר את קיום העולמות. כך גם הבורא רוצה בעבודתנו והוא לא רוצה שנגזים ונעשה דבר שאיננו מסוגלים לעשות ולחיות כך, כי הוא חפץ בעבודתנו ובקיום העולם.
לכן התורה מצווה לא להוסיף על מצוות השם ולא לגרוע מהן. “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו” (דברים ד, ב). המצווה ‘לא לגרוע’ מובנת, כי השם נתן לנו את התורה על מנת לקיימה ואם חלילה נגרע ממצוות השם, פירושו כאילו לא קיבלנו את התורה, והשם הרי חפץ להביא לנו את התורה כדי שנבוא על תיקוננו. אולם מה פשר המצווה שלא להוסיף על מצוות התורה, מה רע אם אדם רוצה לעבוד את השם והוא מוסיף על מצוות התורה ועובד את השם לפי איך שנראה לו?
הקב”ה חפץ בעבודתנו, אך לא נגזים אם נאמר שהוא לא רוצה שנגזים. והגזמה היא, כאשר האדם רוצה לעבוד את השם באקסטרים ללא כל צמצומים, ללא מעצורים ולפי התלהבות הלב שלו.
התשובה היא: כי רק התורה יכולה לקבוע לאדם את הצמצום הקדוש שנצרך לו בהתאם ללב הישראלי, שיוכל מצד אחד לעבוד את השם בכל ליבו ומצד שני, בהדרגה ובמידה נכונה על מנת לאפשר את קיום העולם. חריגה מהצמצום וניסיון להיות “אקסטרים” תיצור מצב שבו האדם יכול לבעור יותר מהמידה, ואז יתרחש תהליך של “ריבוי אור” רוחני כאשר אין לאדם את הכלים להכיל את האור האלוקי מעבר לקיום התרי”ג מצוות, וכל מצווה מעבר לכך תגרום ל”שבירת הכלים”.
דוגמה לכך היא הסיפור של אדם וחווה עם הנחש:
הקב”ה לא אסר לאדם הראשון את האכילה מכל עץ הגן, “מכל עץ הגן אכל תאכל” מכיוון שהשם חפץ בקיום האדם. הבורא ציווה את אדם הראשון ציווי אחד בלבד, צמצום אחד בלבד היה לו להתלהבות האינסופית שהשם ברא בלב שלו השם קבע לו: “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו” (בראשית: ב, טז, יז). אך הנחש שהתקנא באדם וחווה ידע את נקודת התורפה, אם רק ינסה להקצין להם את המצווה, להוסיף משהו, אקסטרים, זה יביא את הנפילה שלהם, ולכן הנחש בא לחווה בעורמה ואומר לה: “לא תאכלו מכל עץ הגן”, הוא מוסיף גם משהו שהם לא נצטוו, כי הוא רצה להביא אותם למצב שירגישו נחותים בכך שהם לא מספיק אקסטרים. למרבה הצער הנחש הצליח במזימתו והאישה ענתה לו: “מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון, ויאמר הנחש אל האישה לא מות תמתון (שם, ב-ד). האישה הוסיפה את המלים “ולא תגעו בו” בעת שהשם כלל לא ציווה לא לגעת בעץ. לזה חיכה הנחש והוא דחף את חווה לעץ והיא נוכחה שלא קרה לה כלום, ובכך היה לנחש כוח לשכנע אותה “לא מות תמתון” – “כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה” (רש”י, שם). חווה התפתתה לדברי הנחש בדיוק בדבר שהוא ניסה להכשיל אותה, ליצור מצב קיצון והוספה על ציווי ה’, והיא נפלה בפיתוי והוסיפה על דברי ה’, בכך היא יצרה “ריבוי אור” הגורר בעקבותיו “שבירת הכלים”. חווה התפתתה והוסיפה על ציווי ה’ ואז הנחש הצליח להחטיא אותה ולהביא את אדם וחווה ל”שבירת הכלים” לחטא גמור.
הנחש שהתקנא באדם וחווה ידע את נקודת התורפה, אם רק ינסה להקצין להם את המצווה, להוסיף משהו, אקסטרים, זה יביא את הנפילה שלהם…
כעת נוכל להבין את נושא הנדרים: לאור האמור, מובן מדוע התורה אינה רוצה לכתחילה שהאדם ידור נדר, מכיוון שהוא נכנס בסיכון של הוספה וחריגה מעבר למה שהתורה אסרה עליו, וזהו מצב הנקרא “ריבוי אור” העלול לסכן אותו ב”שבירת הכלים”, כפי שתיארנו לעיל. לכן גם ההלכה היא – שאם אדם נודר נדר מוקצן והוא “אוסר עליו את כל הפירות שבעולם, נדרו בטל”, כי זה בחינה של אין סוף – “ריבוי אור”, כי נדר יכול להתקיים רק על ידי צמצום. עם זאת, כאשר אדם חושש שהוא עלול להיכשל באיסור תורה והוא רוצה ליצור לעצמו סייג ולמנוע מעצמו מכשול, כאשר המטרה שלו היא לא הוספה אלא צמצום, כדוגמת הסיפור שסופר בתלמוד והובא לעיל על הרועה – שהמטרה שלו בנדר הייתה לגדור את עצמו ממכשול. במקרה כזה, ממש כמו שהתורה לוקחת את אור האין סוף ומצמצמת את האור בתרי”ג מצוות, כך גם האדם באמצעות הנדר לוקח את האור אין סוף ומצמצם אותו והופך אותו למצווה ובכך כל מה שהוא אוסר על עצמו הופך למצווה גמורה. (אם כי התורה מתנה זאת מיד עם צמצום חדש כדי למנוע שבירת כלים מהאיסור החדש בעצמו, וזה קורה על ידי שהוא מוציא את הנדר בפיו. האמירה של הנדר בפיו מהווה את הצמצום הנדרש על מנת שלא יהיה ריבוי אור, שהאור האינסופי לא ישרוף ויכלה אותו לחלוטין).
כעת יובן למה התורה מאפשרת לחכם להתיר את הנדר על ידי פתח חרטה, וכן הבעל והאב מפירים את נדרי אשתו והבת: הבריאה כולה נבראה בחכמה כמו שכתוב: “כלום בחכמה עשית”. החכם באמצעות החכמה עולה למקור החכמה לאור האין סוף, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פתח חרטה, כאשר הנודר מתחרט על נדרו הוא שב ומחזיר את הצמצום כביכול חזרה לאור האין סוף, החכם שב לאור האין סוף ויוצר צמצום חדש בדיבור שלו: “מותר לך”. ובלשונו של רבי נתן: “כי הכל תלוי כפי מה שמצמצם אור האין סוף בדבור פיו כנ”ל”.
זו גם הסיבה שבעל ואב יכולים להפר את נדרי האישה/הבת: מכיוון שהתפקיד של הבעל הוא להאיר באשתו/בתו, הוא יכול להעלות את הרצונות שלהם חזרה לאור האין סוף וליצור צמצום חדש ממש כמו הכוח שיש לחכם, וזאת מכיוון שמי שנמצא במקום שהוא צריך להאיר למי שתחתיו (ידוע, שהאישה תלויה בהארת הבעל גם אם היא יותר מוצלחת ממנו, את כל חיותה היא מקבלת ממנו, לכן זה נחשב שהבעל במדרגה גבוהה ממנה ולכן יש לו את האפשרות להמשיך לה את אור האין סוף וליצור צמצום חדש).
לאור האמור, לא פלא שנדר נחשב ל”פליאות חכמה”.
(על פי דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות נדרים הלכה ג).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!