חופש הבחירה הוא מתנה שקיבלנו מבורא עולם, לכן רבי נחמן התנגד באופן נחרץ לא ליטול אותה משום אדם. ואם צריך עצה? יש אחת כזו והיא אפילו שלמה!
במאמר הקודם דיברנו על נושא הקדושה שהוא נושא בו קשה מאוד לתת עצות מפורטות, ומכיוון שנגענו בנושא של נתינת עצות בצורה מפורשת מדי, שממש נותנים הוראות בדרך של ‘כך וכך תעשה’ בעבודת השם, ועניין זה לא היה מקובל בברסלב עד שלאחרונה הוא התפשט בתוך מחננו, נביא מעט מתוך דבריו של רבי לוי יצחק ז”ל שדיבר על הדרך של אנשי שלומנו בעניין זה, והבאתי את דבריו בעריכה קלה והוספות להבנת העניין בסוגריים מרובעות:
בעניין מה שמובא שחיי מוהר”ן תקע”ה מלשון החברים, שכאשר האדם צריך לעצה, אזי ישאל עצה מהצדיקים או מתלמידיהם, או על כל פנים מבני הצדיקים וכו’, ועל ידי זה נמתקין כל הדינים וזוכה להינצל מייסורים שלא יבואו עליו כלל. ואפילו אם, חס ושלום, יבואו עליו הייסורים זוכה על ידי זה לקבל אותם באהבה ובשמחה, וזוכה לראות ההתגלות אלוקות איך שהשם יתברך מצמצם את עצמו, כביכול, ומתלבש עצמו בהם. ועל ידי זה מגיע על ידי הייסורים לרוב טוב ולחסד גדול. גם על ידי שמחה הנ”ל זוכה לשמירת הברית, שהשם יתברך בעצמו, כביכול, ישמור את בריתו וכו’. עיין שם הכל.
מובא כאן עצה שרבינו מגלה, שעל ידי שמחה זוכים שהשם יתברך ישמור את בריתו – ועל זה צריך להתפלל ולהתפלל, שהשמחה תהיה שמחה אמיתית, שמחה פנימית, לא שמחה של שחוק ושל הוללות.
ובאמת [הגם שמדובר במאמר זה על עצות, צריכים לדעת] שכל עצה של רבינו זקוקה לרחמים גדולים כדי לקיימה כראוי, ואכן לא רק אנשי שלומנו מאז ומקדם לא נהגו לתת עצות, אלא גם רבינו עצמו לא היה מדרכו להרבות בנתינת עצות פרטיות.
[אם כן על מה דיבר כאן רבינו שישאל עצה מהצדיקים וכו’? התשובה היא ש]בדרך כלל, עצם הצגת השאלה ובקשת העצה, והנדון סביבה – אלו עצמם מביאים תועלת, ובעבור זה נוהגים להתייעץ עם אדם גדול. אך לומר לזולת ולפסוק לו: ‘עשה כך’ זה לא שייך כלל. כי איך יכולים לומר לאדם מה לעשות בפרטות? אמנם יש לנו ספר ליקוטי עצות, אך העצות שם הן עצות כלליות שמתאימות לכלל, אך לאדם באופן פרטי לא יתכן לומר ‘עשה כך’.
וכמובן שאם אין יכולים לתת עצות – אסור לתת עצות! ואם תשאלו, הרי יש כאלו שנותנים עצות – וכי אפשר לעשות משהו נגדם? ובוודאי סכנה גדולה לקבל עצות מכל אחד, וצריכים לדעת שלפעמים אפשר לשבור את האדם לרסיסים ולשברי שברים על ידי העצות שנותנים לו.
העצה – תפילה
העצות שלנו [חסידי ברסלב] הן רק כמו שרבינו כותב בליקוטי מוהר”ן (תורה מ”ט): ‘איתתך גוצא’- שהעצה שלנו היא רק תפילה. על ידי תפילה מקבלים העצה הטובה ביותר, ויודעים איך לנהוג גם בפרטות. אלא מאי? אם בכל זאת רוצים לעשות איזו השתדלות, מעלים את השאלה בפני חבר, ועצם הצגת השאלה – גם אם החבר אינו אומר מה לעשות – מועילה לאדם שימצא פתרונות, ולאחר מכן מבקשים מהשם יתברך ‘ותקננו בעצה טובה’, ועל ידי זה עוזר השם יתברך ומכניס ברעיונו איזו עצת אמת.
אולי גם זה יעניין אתכם:
קדש עצמך בכוח התפילה והצעקה לקב”ה
אמנם רבינו כותב כאן מפורשות: ‘שישאל עצה מהצדיקים או מתלמידיהם’, כלומר גם כשאינם עונים כדאי להציג בפניהם את השאלה, וכאמור לאחר שמעלים את העצה בפני הצדיק או תלמידיו מבקשים מהשם יתברך ‘ותקננו בעצה טובה’.
[הערת המעתיק: כאן בשיחה מדובר על עצות כלליות, לכן דיבר מהתייעצות עם חברים, אבל בענייני קדושה אסור באיסור גמור לדבר עם החבר שמא יפיל אותו להרהורים ח”ו, ואפילו עם אדם גדול צריכים לחשוב כמה פעמים מה לומר ואיך לומר, כי מי יאמר זכיתי ליבי טהרתי מחטאתי. ובענייני קדושה כאמור, השדה הוא המקום הטוב ביותר להתייעץ שם עם השם יתברך, וגם שם צריכים זהירות יתירה שלא ליפול על ידי זה למחשבות זרות וכו’, אלא כל אחד כפי שמכיר עצמו ינהג בחכמה לצעוק על זה במידה הנכונה לו, ובאמת על פי רוב אנשים בערכנו צריכים כמה שפחות להיכנס לזה, רק לעסוק בתורה ומצוות בשמחה ולצעוק בכלליות לזכות לקדושה וכו’, וחוץ מזה לא לחשוב על זה כלל כי דיה לצרה בשעתה, כמו שרבי נתן כותב הרבה לבנו. עד כאן ההערה].
רבי אברהם בן רבי נחמן ז”ל נהג שלא להשיב על שאלות פרטיות שהעלו בפניו. שהרי כששאלו אותו איזה דבר שמובא ב’שולחן ערוך’, בוודאי לא היה לו על מה להרבות בדיבורים, כי הרי יש שולחן ערוך מפורש כיצד לנהוג בשאלה מסוימת זו. וכן הוא בדבר הנוגע בעבודת השם יתברך, שלכל עניין יש פתרון ברור שניתן להשיב עליו בקיצור. אך מעולם לא שמענו שהשיב ‘עשה כך’ בעניינים פרטיים וכל שכן בענייני העולם הזה.
רבי נחמן כותב כאן מפורשות: ‘שישאל עצה מהצדיקים או מתלמידיהם’, כלומר גם כשאינם עונים כדאי להציג בפניהם את השאלה, וכאמור לאחר שמעלים את העצה בפני הצדיק או תלמידיו מבקשים מהשם יתברך ‘ותקננו בעצה טובה’.
והעניין בזה הוא, שכאשר משיבים לאדם ‘עשה כך’ הוא יוצא מרוצה ושלם בדעתו. [ויש בזה חסרון ש]הרי צריך לבקש מהשם יתברך תמיד, ונמצא שנתינת עצה ברורה לאדם, מלבד שזה כמעט לא שייך ללא רוח הקודש. עוד יוצאים נפסד מכך שהלה במקום לבקש את השם יתברך שינחה אותנו בדרך אמת, הוא סומך רק על העצה שקיבל והוא חושב שהעסק נגמר ונשלם ויותר אין לו מה לעשות. בו בזמן שעל כל דבר כקטון כגדול צריך להרבות ולבקש מהשם יתברך: ותקננו בעצה טובה מלפניך! כמו שרבינו הורה לנו לכוון מאוד בתפילה קצרה זו, בתפילת ערבית, בברכת ‘השכיבנו’ – ‘ותקננו בעצה טובה מלפניך’ כי היא תפילה נאה ונצרכת לכל (בשיחות הר”ן סימן רל”ח).
דג גדול
מסופר על רבי ישראל נמירובער שהיה אחד מאנשי רבינו ופעם אחת נזדמן לו לעשות עסק מסחרי גדול: לספק חיטים לממשלה במוסקבה. לצורך ביצוע העסק צריך היה לנסוע לעיר הבירה מוסקבה. היה זה עסק גדול מאוד שעל ידו יכול היה להפוך לעשיר גדול מאוד.
כמובן שרבי ישראל, בהיותו ברסלבר חסיד, הלך לשאול את רבינו אם הוא מסכים ליציאתו למוסקבה למען ביצוע העסק. רבי ישראל הבחין מיד שרבינו אינו מסכים לזאת, אמנם לא אמר לו בפירוש את דעתו השלילית, אך לפי הרמזים ותנועותיו של רבינו הבין רבי ישראל שדעתו אינה נוחה מעסק זה.
כפי הידוע אין שואלים את הצדיק פעמיים, שואלים פעם אחת, וכפי המובן מרמזיו הקדושים, כן יש לנהוג ותו לא. אך רבי ישראל ברצונו העז להיכנס לעסק הגדול שהוא עשוי, כאמור, להפוך על ידו לעשיר אדיר בן לילה – לא נהג כן, אלא ניסה את כוחו שוב ושוב, ושאל פעם נוספת מה עליו לעשות. בכך הגדיש את הסאה, כי אין ראויה הנהגה כזו לחסיד נאמן שאינו עושה דבר מבלי הסכמת רבו.
רבינו, בראותו עד כמה הוא מתעקש, לא התערב בשיקוליו, כמנהגו, ולא הורה לו בדיוק מה לעשות או לא לעשות, אלא אמר לו אך זאת: שיכנס לחדר, ויתיישב בינו לבין עצמו אם כן לעשות את העסק או לא, ויצייר בדעתו את ה’כן’ וה’לא’ בשווה, שיהיה באמת שווה אצלו אם לנסוע או לאו, ואחר כך יאמר חמישה פרקי תהלים, ולפי הרעיון הראשון שיעלה בדעתו – כן ינהג.
אולם ככל הנראה לא היו שווים אצלו שני הצדדים, וה’כן’ היה עדיף בעיניו על ה’לא’, ועל כן התשובה הראשונה שעלתה בדעתו לאחר אמירת פרקי התהילים הייתה לבצע את העסק. הוא נכנס אל רבינו ואמר לו כי הרעיון שנפל בדעתו הוא ‘כן’– לנסוע למוסקבה.
רבינו לא הגיב אלא אמר בקצרה: ‘טע’! שביאורו ‘פאר פאלן’ (העניין אבוד) והוסיף עוד מספר מילים סתומות: ‘א פְּלאָטצִיקְל (דג קטן) כאפט א העכט’ (דג גדול) כלומר, ‘עם דג קטן יכולים לצוד דג גדול’.
[לא הבאתי מה היה בסופו של דבר, רק זאת אומר שרבי ישראל ניזוק ברוחניות מאותה נסיעה, אלא שעלה בידו לקרב איש אחד ששמו היה ‘הכט’, ושעל זה רימז רבינו הקדוש, שעל כל פנים יצא איזה תועלת מנסיעתו לקרב את היהודי הזה].
כי כאמור לא הייתה דעת רבינו נוחה מנסיעתו, ואף הגיב בתנועה שאמרה שהעסק אבוד. ובוודאי התכוון שהדבר אינו לטובתו של רבי ישראל, גם אם זכה להוציא נשמה מעמקי הקליפות ולקרבה לעבודתו יתברך, אך הוא עצמו הפסיד מכך.
היוצא לנו מכל האמור, שאם רבינו היה אומר מפורש בפיו ‘לא’ היינו שלא ייסע – לא היה רבי ישראל נוסע, כי בוודאי לא היה ממרה את פי רבינו בדבר שאסר עליו בפירוש, גם אם היה מאבד על ידי כך את סיכוייו להפוך למיליונר. רבינו רק רמז בכמה רמזים שדעתו לא נוחה כל כך עם הנסיעה, אך בד בבד השאיר לו גם את האפשרות לנהוג כרצונו.
לא ליטול את הבחירה
כי כך נוהג הצדיק. הוא לא מורה ומייעץ בפירוש מה לעשות – כדי לא ליטול מהאדם את הבחירה. כי לפעמים השואל אינו אוחז כלל באותה שעה במדרגה זו, לעשות כפי שהצדיק יורה לו, אבל בכל זאת אם יצווה יוכרח לציית. נמצא, שנטל את הבחירה ממנו. על כן נוהג הצדיק שלא לומר ולצוות בפירוש ‘עשה כך’, רק מרמז לו את דעתו ובד בבד הוא משאיר ביד האדם את ההחלטה הסופית. והחפץ יזכה, והחדל יחדל.
כי כל זמן שהאדם חי בעולם הזה מוכרח שתהיה לו זכות הבחירה, ועקב כך נמצא האדם בסכנה תמידית שלא ייפול ל’נוקבא דתהומא רבה’ חלילה, אך את הבחירה לא נוטלים, יהיה מה שיהיה. וגם הצדיק הגדול והקדוש ביותר,יש לו בחירה, אמנם בדרך שלו, אך את הבחירה לא נוטלים כל זמן שהאדם חי עלי אדמות, יהיה מי שיהיה.
לכן לא היה רבינו מייעץ ומצווה בפירוש כדי שלא ליטול הבחירה, אלא לתת את האפשרות ביד האדם להחליט בעצמו.
לא נוטלים מאדם את חופש הבחירה, כך מלמד אותנו רבי נחמן!
רבי נתן אמר פעם לרבינו: נמצא, שלפעמים עלול אפילו הצדיק להפקיר את תלמידו השואל (היות שאינו משיב לו בהחלטיות כדי לא ליטול את הבחירה), ‘רבי, איר קענט א מענטשן מפקיר זיין'(רבי הייתכן להפקיר אדם) ורבינו הסכים עמו: ‘אכן כן, אכן כן”.
וזה פירוש ‘התבודדות כראוי’ המוזכר בדברי רבינו, שרבי אברהם בן רבי נחמן היה אומר על כך שהתבודדות כראוי ביאורה, שהאדם יבקש מהקדוש ברוך הוא עצה למעשה – מה לעשות ואיך לעשות, וממה להימנע כדי שלא ייכשל. ובוודאי ללא כל ספק על ידי הריבוי בתפילה – יגיע בעזר השם לעצה הראויה.
ומה אתה אומר?
זכורני שהשידוך שלי נמשך זמן רב, כמה חודשים, ואצל כל מי ששאלתי מאנשי שלומנו לא נעניתי בתשובה ברורה. תמיד בהעלותי את השאלה הייתה התשובה מעין זאת: ‘און וואס זאגסטו’- ומה אתה אומר?… הגם שלא היה לי מה לומר, ומה ידעתי בכלל לפסוק? אך כאמור, לא היה נהוג אצל הצדיק ולא אצל תלמידיו להשיב על עצה פרטית ולפסוק לו ‘עשה כך”. רק כאשר הצעתי את מה שעלה ברעיוני כיצד לנהוג, אז הסכימו עם דבריי. אבל לפני כן שאלו אותי: ‘און וואס זאגסטו?…’
כגון, מי שהיה רוצה לעקור לעיר אחרת, או למשל לרדת מ”קעסט’ (שולחן חמיו) ולהתחיל לאכול על שולחנו וכיוצא באלה מההנהגות החיים הפרטיות של כל אחד ואחד, לא היו מציעים בפירוש כיצד לנהוג, אלא היו מייעצים לבקש מהשם יתברך שיאיר עיניו וידע מה לעשות וכיצד לנהוג, ולא ייכשל. ואדרבה, בזה לא חסכו דיבורים אלא עוררו וזרזו אותו בכל מיני דיבורים לפנות רק אל השם יתברך, וגם ברכו אותו בהצלחה בכל אשר יפנה וכדומה. כי כך היה נהוג, וכך היה מקובל אצל אנשי שלומנו – לא להשיא עצות מפורשות לזולת כיצד לנהוג, כי כאמור: אין אומרים לבעל בחירה ‘עשה כך”!
צריך לדעת שהתנהגות זו אינה נובעת רק מפני שלא יודעים מה לייעץ, כי אנו, עניי הדעת, אמנם איננו יודעים, אבל צדיקים הרי יודעים ברוח קודשם מה צריך לעשות ומה לא לעשות, כי הרי בעלי רוח הקודש יודעים היטב מה הוא הרצון העליון. ומדוע באמת אינם מגלים דעתם? כי כאמור, אם יגלו דעתם, שהיא בעצם דעת עליון, יהיה זה ביטול הבחירה ממש… ותכלית הבריאה בעולם הזה היא שכל אחד יהיה לו זכות הבחירה לבחור בטוב או ברע חס ושלום, כי רק כך מתמלא רצון הקדוש ברוך הוא בבריאתו.
אלא מאי, זאת הייתה עצת הצדיק אליו: בקש והתפלל להשם יתברך שתדע מהו הרצון העליון האמיתי, וכאשר יאירו לך מן השמים על ידי תפילות ותחנונים רבים, אזי בוודאי תגיע למטרה הראויה ולעצה הנכונה והמועילה ביותר.
רמזים מלמעלה
אמנם, מי שמקורב לצדיק באמת – מרמז לו הצדיק מה עליו לעשות בכל ענייניו. הצדיק מרמז לכל אחד ואחד, לא רק בכלל, אלא גם בפרט. אך צריכים להאזין ולשים לב לרמזיו ואז ילך לבטח דרכו.
רבינו הרי מביא בתורה ‘כי מרחמם ינהגם’ (ח”ב סימן ז) את הפסוק: “נטיתי ידי ואין מקשיב” (משלי א) שרש”י מפרשו – ‘דהיינו רמזים. “נטיתי ידי” – כלומר, הגבהתי את ידי, רמזתי רמזים, “ואין מקשיב”- אין שומע ומקשיב לרמזיי…
הקב”ה מרמז רמזים לכל אחד ואחד… רבינו כותב (בתורה נ”ד) שהקב”ה מצמצם עצמו מאין סוף עד נקודת המרכז של העולם הגשמי, ומזמין לכל אדם רמזים לפי היום, לפי האדם ולפי המקום כדי לקרבו אליו, ואם היינו מתבוננים באמת היינו רואים בעינינו את הרמזים האלו, וכל מה שהאדם קרוב יותר אל השם יתברך ושם אליו ליבו יותר, הוא שומע יותר את הרמזים. עד כאן תוכן דבריו של רבי לוי יצחק בנדר ז”ל.
העיקר היוצא לעניינו הוא – שישנם דברים שאי אפשר לקבל מהם עצה ‘חותכת’ בדרך של ‘פסק’ – כך וכך תעשה, אלא עיקר העצה שמקבלים צריכה להיות בדרך של שיחה והתייעצות שבה מעלים את הצדדים של השאלה ועל ידי זה התמונה מתרחבת, וממילא אחר כך יותר קל לאדם להחליט איך יתנהג והוא גם יודע איך להתפלל ולבקש את ההנהגה הנכונה הראויה לו. וכאמור בענייני קדושה, על פי רוב אין עניין להתייעץ עם שום אדם מלבד לקבלת עניינים כללים כגון הדרכת חתנים וכדומה.
במאמרים הבאים נחזור לדון בענייני הקדושה בדרך השווה לכל נפש לאורו של רבינו הקדוש.
(מתוך הספר “באמצע הדרך”).
גם אתם מחפשים את האמת? כנסו לקישור הבא וגלו דברים מעניינים במסע אחרי האמת!
