דוד הרגיש שתפילותיו נענו ומשמים מכוונים אותו באהבה. צפת הייתה האופציה האחרונה אבל עכשיו דברים נראים אחרת וזהו, הם עוברים לצפת!
דוד רצה בכל מאודו להעניק לילדיו חינוך שורשי ועמוק כמיטב המסורת היהודית החסידית. המנהגים המיוסדים על אדני פז, דרך ארץ ומידות מעודנות, מסירות לתורה ולעבודת האלוקים, ביחד עם שפת האידיש על כל החן המשוך עליה – כל אלו עוררו בו רגשות קודש נלהבים והוא כסף בכל מאודו להנהיג את ביתו בדרך זו.
וזה לא היה פשוט… דוד עצמו, על אף היותו בעל תשובה, מאוד הזדהה עם כל הנ”ל ואף סיגל לעצמו את המבטא הנכון בתפילה ובברכות עד שקשה היה להכיר בכך שהוא לא גדל על ה”גירסא דינקותא” החסידית, אבל מצד סביבתו הטבעית לא היה לכך מענה. חבריו היו ברובם מבני עדות המזרח, שכן כך הוא המצב – שרוב בעלי התשובה באים מאותם בתים פשוטים של בני עדות המזרח בעלי המידות הרכות, שגם אם התרחקו מהיהדות בצוק העתים אולם אופיים הרך גרם לכך שלא יבעטו ויפנו עורף להתנתקות מוחלטת מהמסורת, בעוד שאחיהם יוצאי אירופה בעלי המזג הקשה, שהצטרפו בגלויות קשות מנשוא, הנהגתם הייתה קיצונית – אלו שנשארו נאמנים היו חזקים מאוד ביהדותם, אבל אלו שהתרחקו התנתקו לגמרי.
אבל לא חסיד ברסלב כדוד יתייאש, הוא ידע היטב – תפילה! רק היא תעזור!
דוד בילה שעות רבות בהתבודדות, כשהוא מבקש בכל ליבו לזכות לנהל בית יהודי בעל אופי חסידי מסורתי, ובעיקר ביקש על ילדיו שלא יגדלו כנטע זר כמו רבים מילדי בעלי התשובה שלא מוצאים את מקומם, אלא “יתברגו” ויקבלו את המסורת החסידית בנועם ובאהבה.
והתפילות אכן פעלו! אשתו, למרות שהייתה אהובה מאוד בחברת בעלות התשובה בירושלים והייתה מוקפת בחברות טובות, הסכימה לחפש ביחד עם דוד מקום לגור בו שם יוכלו לחנך את ילדיהם כרצונם. הייתה זו תקופה נפלאה בחייהם. דוד היה חדור בשליחות ומצא בעצמו כוחות שלא ידע שיש בו. הם נסעו מדי כמה ימים לבדוק שכונות, עיירות, מוסדות לימוד ודירות – כשהם מבקשים את הצירוף המתאים להם, כזה שיכלול מקום מגורים נעים, מוסדות חינוך לבנים ולבנות וכמובן – סביבה חסידית חמה.
בעיר חרדית מסוימת הם מצאו בית כנסת של ברסלב כלבבו של דוד, אבל הבינו שמוסדות החינוך החסידיים די סגורים בפניהם, ואלו שלא – הם לא רצו… בעיר אחרת היה המצב דומה – בית כנסת גדול וחסידים נחמדים ומאירי פנים, אבל גם שם הבינו שיהיה קשה מאוד למצוא מוסדות חינוך לילדיהם. עיר אחרת לא באה בחשבון מסיבות שונות וכן על זו הדרך.
אולי גם זה יעניין אתכם:
הייתה עוד אפשרות – צפת. להוריו של דוד הייתה יחידת נופש קטנה בצפת, כך שמדי פעם היו דוד ומשפחתו נוסעים לשבות בצפת אבל לעולם לא התחברו אליה. השקט המוגזם, חסידי ברסלב מסוג אחר, ריבוי המדרגות – כל אלו אף פעם לא ממש נעמו להם, לכן צפת הייתה אחת האפשרויות היותר רחוקות מדעתם. ובכל זאת, החליטו דוד ואשתו לנסוע לצפת, להסתכל קצת על דירות ולשקול גם אותה כעיר שבה יוכלו להגשים את חלומם.
אמרו ועשו – עלו לרכב ונסעו לצפת. לא שכחו כמובן לעבור במירון להעתיר אצל התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ונחתו בצפת בדירת הנופש הקטנה והמאובקת… לאחר כמה סיבובים בעיר וראיית כמה דירות, הביטו דוד ואשתו זה על זה במבט שמביע הכל – זה לא זה! צפת היא כנראה לא המקום בשבילם עוד לפני שבודקים פרטים נוספים, היא פשוט לא מאירה ולא מזמינה, כמו אפרוריות מונחת עליה. “לא” החליטו, “לכאן בטוח שלא עוברים…”
החיים המשיכו וכן תפילותיו של דוד. בשלב מסוים הוא הרגיש – אני צריך את הרבי! ממחשבה למעשה, דוד קנה כרטיס לאומן ונסע מלווה בברכת אשתו לבקש מהרבי בירור והכוונה מה לעשות, האם לעבור מירושלים ולאן.
הייתה עוד אפשרות – צפת. להוריו של דוד הייתה יחידת נופש קטנה בצפת, כך שמדי פעם היו דוד ומשפחתו נוסעים לשבות בצפת אבל לעולם לא התחברו אליה…. עד למפגש המיוחד ששינה את הכל!
דוד הגיע לאומן, התארגן בבית האכסניה הקבוע שלו בנסיעות קצרות אלו לרבי, והלך לציון. כמו תמיד, ההרגשה שהגעת הביתה, למקום שלך, הייתה חזקה. ככה זה אצל הרבי שהוא שורש נשמות ישראל, לכן כל יהודי שמגיע אליו מרגיש שהוא הגיע למקומו. דוד החל בסדר אמירת התיקון הכללי, הזכיר את השמות שהתבקש להזכיר בציון על ידי מכריו, ואחר כך – התבודדות! הן שיחה עם הבורא ובקשות ותחינות, והן בדיבור ישיר עם הצדיק בבקשה לבירור והכוונה. הזמן התארך ודוד ניסה להרגיש האם הוא מקבל איזה מסר תוך כדי דיבוריו? אבל הוא לא חש שום דבר ברור.
שבת הגיעה. לפליאתו של דוד, שבתו שם באותה שבת קבוצה של חסידי ברסלב מצפת! דוד עקב אחרי הנהגתם השקטה והמאופקת מדי לטעמו, וציין לעצמו שוב שצפת היא בטח לא המקום שלו. גם במהלך השבת המשיך דוד להתבודד ולבקש וליישב את הדעת, וכן במוצאי שבת וביום ראשון שאז כבר היה צריך לעזוב את הציון ולעלות למונית שחיכתה לו לקחת אותו לקייב, לטיסה חזרה לארץ – עד הרגע האחרון בכל הזמן הזה השתדל דוד להרבות בתהלים, ליקוטי תפילות ובקשות שמשמים יכוונו אותו לדרך האמת, למקום בו באמת יהיה לו למשפחתו טוב בכל הבחינות, הן גשמית והן רוחנית, אבל תשובה ברורה הוא לא קיבל.
דוד חזר לארץ מחוזק מהביקור אצל הרבי, אבל הוא ידע שכנראה הדרך לא קצרה ויש לו עוד עבודה של תפילה ובירורים, כפי הנראה, הדבר שהוא חשק אליו היה יקר מאוד, לפי גודל המניעות שהיו על כך. לכאורה, מה הוא בסך הכל ביקש? להיות יהודי חם ולחנך את ילדיו בדרך המסורה? אמנם מגודל המניעה שיש על זה כנראה שזה לא דבר פשוט כלל, בפרט לבעלי תשובה.
יום אחד כששוחחו דוד ואשתו על כל המהלך, הציעה אשתו שיסע למירון להתפלל שם. דוד קפץ על ההזדמנות. בוודאי מה טוב להתפלל אצל רב שמעון! גם יש לו איפה לישון ולנוח, ביחידת הדיור הקטנה והמאובקת…
דוד הגיע למירון, ערך את תפילותיו ולקראת הערב נסע לצפת, שם קבע לפגוש ידיד יקר שמזמן לא ראה, שגר בצפת שנם רבות. המפגש היה שמח ושני החברים הוותיקים ישבו ודיברו ביחד עד השעות הקטנות של הלילה בשיחת נפש. למחרת, דוד התעורר קצת מאוחר והלך להתפלל בבית הכנסת שהיה לא רחוק מיחידת הדיור בעיר העתיקה. בתפילה השתתפו חבורה גדולה של ילדים ונערים, ודוד התפעל מאוד מכך שהם משתלבים בתפילה ומתפללים ברצינות בלי מעשי שובבות ופראות שהיה רגיל לראות אצל ילדים באזור מגוריו.
בדרך לצפת עוצרים אצל רבי שמעון לתפילה
(קרדיט תמונה David Cohen 156 / Shutterstock.com )
מרוב התפעלותו, דוד ניגש ליהודי נשוא פנים שנראה כאחראי על הילדים ושאל אותו “מי הם?”. “אלה ילדי התלמוד תורה שלנו” ענה בחיוך, “מגיל מסוים הם מתפללים תפילת שחרית בבית הכנסת המרכזי עם כולם”. דוד נדרך, הוא הרגיש שאולי יש כאן משהו שנוגע אליו. הוא שאל את האיש היכן תלמוד התורה, והוא כיוון אותו לשם. דוד פגש שם את אחד האחראים ושאל אותו על תלמוד התורה. אמנון, כך היה שמו של אותו אדם, סיפר לו קצת על תלמוד התורה, ובין דבריו ציין שאמנם הלימוד מתנהל בשפת האידיש אבל הוא מקבל ילדים שלא באים מבתים דוברי אידיש, בתנאי שההורים ישתדלו גם הם ללמוד קצת אידיש, ובינתיים עוזרים קצת לילדים ומסבירים להם גם בעברית…
דוד התרגש, לפתע הוא הרגיש שהוא מצא את מה שהוא חיפש כל כך הרבה! “האם אפשר לנסות ולהתקבל כאן?, שאל את אמנון. “בוודאי” ענה אמנון, “אבל אני רק אחראי כשאחי לא נמצא, מחר אחי שהוא המנהל מגיע, ואם תביא את ילדיך לכאן מחר הוא כבר יוכל לבחון אותם…”
דוד חזר נרגש ומהורהר ליחידה שכבר לא נראתה לו כל כך מאובקת. גם צפת כבר לא נראתה לו כזו אפורה. אחרי שטעם משהו, הוא ירד להתבודד בקבר האר”י ז”ל. מזג האוויר היה כה נעים בשעות הבוקר. דוד היה לבדו בציון הקדוש, מתבודד מול ההרים הירוקים היפים כל כך, כשציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי באופק. הוא הרגיש הרגשה מיוחדת במינה, כאילו המציאות מחייכת אליו ומחבקת אותו. הכל היה כה קסום, רוחני ונעים, ודוד לא הבין איך עד היום הוא לא הרגיש את זה ולא ראה את היופי והנועם של צפת והגליל.
דוד הרגיש שתפילותיו נענו ומשמים מכוונים אותו באהבה, שהרי הייתה זו השגחה נפלאה שהוא בא לצפת אותה הוא לא רצה, רק בשביל להתפלל הגיע לשם והקב”ה זימן לו שיראה את ילדי תלמוד התורה מתפללים כל כך יפה, ועכשיו הוא מרגיש כזה גן עדן בצפת ומתחבר אליה כל כך, ויש כאן את ציון האר”י ואת מירון סמוכה כל כך, הדיור כאן בזול וכפי הנראה גם מוסדות חינוך כרוחו יש כאן – מה חסר?
דוד נסע הביתה, סיפר לאשתו את כל הקורות אותו, ובבוקר למחרת העלה את ילדיו על המכונית וגם אשתו הצטרפה והם נסעו לצפת לפגוש את מנהל התלמוד תורה. אחרי שיחה קצרה נעימה עם המנהל שגם בחן את הילדים, הודיע להם המנהל החיוך: “הילדים התקבלו!” ודוד ואשתו ידעו – “זהו זה, עוברים לצפת!”
על קצת מהרפתקאותיהם של דוד ואשתו עד למעבר לצפת, בשבוע הבא!
* * *
רגעים של חיים – סיפורי התגלות והתעוררות נפלאים מחייהם הסוערים של בעלי תשובה, כפי שמיכאל הר לב שמע.
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!