זה אכן סוד גדול, ומצד שני מצווה שאין בה כביכול טעם – הפרה האדומה. מהו הסוד והכוח הטמון במצוות פרה אדומה?
המים העמוקים והאפר המטהר
עניין טומאת מת, שהיא הטומאה החמורה ביותר שישנה,כי המת הוא אבי אבות הטומאה ועושה כל מה שנוגע בו לאב הטומאה, מה שאין כן שאר טומאות – שהן עצמן האב והנוגע בהן נעשה ראשון, על פי דברי רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר”ן (תורה “תקעו-אמונה” בסימן ה, עיינו שם כל התורה כולה).
ועיקר חומרת טומאת מת היא בישראל כידוע, כמו שמובא שאמר רבי שמעון בר יוחאי – רשב”י – עכו”ם אין מטמאים באוהל וכו’ דכתיב “אדם כי ימות באהל”, וכתיב “ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם” – אתם קרויים אדם ואין עכו”ם קרויים אדם (יבמות ס”א) (ואף שנקטינן לחומרא שלא כרשב”י מכל מקום עיקר הדרשה כן היא).
מילוי החלל הריק בטהרת האמונה
כי ישראל, תפקידם להמשיך הארת האמונה לעולם – שהיא עיקר החיות של כל העולמות (כמובא בהלכות עירובין ה) וכל קיום העולם וחיותו תלוי בהם, ממילא כשמת אחד מישראל ונעשה חסרון בהמשכת החיות והארת האמונה לעולם אז כנגד זה מתגברת גם הטומאה הגדולה ביותר, כי האמונה והחיות הן עצם הטהרה שדבקים בחי החיים הקב”ה על ידם, אבל המיתה היא פירוד מחיותו יתברך ועל ידה מתגבר סטרא דמותא שהוא הכפירות ועבודה זרה (כמובא בחז”ל וכן בדברי רבי נתן שעבודה זרה נקראת זבחי מתים).
ודווקא כשמת אחד מישראל נתעלם אור האמונה מאוד, כמובא בדברי רבינו – שכשמת איש כשר נעשה רושם וחושך בעולם, וכל יהודי יש בו בחינה מזה כי עמך ישראל כולם צדיקים וכו’, ומנפילת האמונה והחלל הריק הזה בהארת האמונה יונקות הקליפות, וכידוע משל דומה: מדוע יהודי שמת הוא טמא יותר מגוי שמת? מפני שיהודי הוא כמו חבית שהיה בה דבש שכאשר היא מתרוקנת ומושלכת באים כל החרקים והרמשים לינוק משארית המתיקות שעדיין דבוקה בה, מה שאין כן חבית שהייתה ריקה מדבש לא באים אליה זבובים כלל. כך יהודי שהיה כלי להנשמה הקדושה והשראת השכינה והאמונה, ממילא כשנפטר באים כל החיצונים לינוק ממתיקות רושם הקדושה שנשאר בו, ואילו העכו”ם שלא הייתה בהם קדושה אין לקליפות ממה לינוק.
הצדקת הדין שם עיקר הניסיון
גם במיתה ר”ל מתגבר מאוד פגם המשפט, בבחינה המובאת בתורה “צדיק ורע לו רשע וטוב לו”, כי במוות כולם שווים כמובא בקהלת: “כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וגו’ (ג יט), וכאשר חלילה נפטר אדם קשה מאוד להצדיק הדין, בפרט אם היה איש ישר וכשר ומסובל בייסורים, ולעומתו רואים את הרשעים ההוללים חיים בבריאות איתנה, כמובא “כִּי אֵין חַרְצֻובּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם”, ולכן על פי רוב שם עיקר ניסיון האמונה. ולכן צריך כל יהודי להיות מוכן למסור נפש על קידוש השם שאז עיקר התגלות האמונה, כי שם עיקר הניסיון והצירוף, כי אז מתגבר מאוד פגם המשפט שהוא היפך האמונה הקדושה, ואותו קלקול המשפט הנעשה הוא אבי אבות הטומאה, שהוא בחינת נרגן מפריד אלוף המפריד בין ישראל לאביהם שבשמים.
אולי גם זה יעניין אתכם:
על ידי החוקה ללא טעם ידוע נטהרים
ולכן התיקון וטהרה מטומאת מת הוא על ידי חוקת הפרה האדומה שהיא חוק בלא טעם, בחינת סילוק המוח, כמובא באות ט”ו ובסוף התורה – שזה בחינת סתרי תורה שיש שם תורה שאין יודעים ממנה, שעל ידי זה מעלים את המשפט מהתהום שנפל אליה ונטהרים מכל הטומאות הבאות מעיוות המשפט וקלקול האמונה. נמצא, שדווקא מה שאין ידוע טעם בפרה משם נעשית הטהרה, ממילא לעולם אי אפשר להשיג את טעמה כמאמר שלמה המלך – “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”, כי אם ישיגו טעמה היא כבר לא תפעל טהרה.
וזה נרמז בפרה האדומה התמימה אשר אין בה מום ואשר לא עלה עליה עול, שזה בחינת תמימות ופשיטות ללא שום סדק וספק ומום, בחינת “אדם ובהמה תושיע” – אלו בני אדם הערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, כמובא בחז”ל (בבלי חולין ה) שמדרגה זו בשלמות יכול רק הצדיק, שהוא בחינת “בן העובד אותו” שמסלק את מוחו לגמרי עד שיכול להישבע שאינו יודע כלום, ומשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו יתברך, שזה בחינת אשר לא עלה עליה עול, כי אינו עבד כלל ולא עלה עליו מעולם עול, אלא הוא בבחינת בן שגם כאשר עושה מעשה עבד אינו מצד עול ועבדות אלא מחמת אהבתו שאוהב את אביו, כמו שכתוב שם “אֲבָל יֵשׁ בֵּן, שֶׁהוּא אוֹהֵב כָּל כָּךְ אֶת אָבִיו, עַד שֶׁמֵּחֲמַת הָאַהֲבָה הוּא עוֹשֶֹה מַעֲשֵֹה עֶבֶד, מַה שֶּׁעֶבֶד פָּשׁוּט צָרִיךְ לַעֲשֹוֹת, וְהוֹלֵךְ וְקוֹפֵץ בְּתוֹךְ הַסּוֹלְלוֹת הַגְּדוֹלָה (שֶׁקּוֹרִין פַּאסִי’), בְּתוֹךְ קִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה, וּמְגַלְגֵּל עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי רֶפֶשׁ וְטִיט כְּדֵי לַעֲשֹוֹת נַחַת רוּחַ לְאָבִיו, מַה שֶּׁאֲפִילּוּ עֶבֶד פָּשׁוּט לֹא הָיָה עוֹשֶֹה עֲבוֹדוֹת כָּאֵלּוּ” – כי מאחר שעבד פשוט שמקבל עול לא היה עושה כן, אם כן אינו עול כלל ודוק.
גם אפשר שרומז על הנאמר “שלא עליה עול” – שהכוונה היא עול של זרים, שמרמז על הצדיקים האמיתיים שמעולם לא היו תחת עולם של מנהיגי שקר המושלים על עם דל – על עם דל הם מושלים ולא על הצדיקים, וממילא מי שלא שלט בו עולם של מנהיגי השקר גם אין בו שייכות לניאוף מכיוון שניצל מחרב הגאווה דסטרא אחרא שממנה בה ניאוף, ומובן מקשרי הדברים בתורה – שרק מי שיש בו בעצמו גאווה דסטרא אחרא יכולים לשלוט בו המנהיגים הנוטלים חרב הגאווה, אבל הצדיקים שהם ענווים בתכלית לא יתכן זאת.
הצדיק האמת משליך עצמו עד למקום החיצונים
ואז שוחטים את הפרה מחוץ לאוהל מועד, שזה מרמז על הצדיק שמוסר עצמו למיתה ושחיטה, ולא שמוסר עצמו כקרבן הקרב בקדש שיש בזה צד מעלה, וכמובא בטור (או”ח קך) שמיכאל שר גדול מקריב נשמות הצדיקים אלא כל מעשיו בחוץ, שזה בחינת מה שהצדיק משליך עצמו לרפש וטיט למקומות החיצונים שמחוץ משכן הקדושה בשביל לטהר את ישראל מטומאתם החמורה ביותר, שהיא טומאת מת כאמור, וכעין מה שאמר דוד המלך “כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושליא לטהר אישה לבעלה”, ורבינו הקדוש אמר זאת על עצמו, ויש לרמז שמלכי מזרח ומערב הם שאר הצדיקים היושבים בכבוד בבתי מדרשות וכו’, והצדיק האמת נמצא בחוץ ועוסק בטהרת ישראל – כך הצדיק האמת כשמוסר נפשו בעד ישראל הוא לא רק כמו ששאר הצדיקים מוסרים נפשם באופן שנעשים קרבן, אלא יותר מזה – כמו הפרה שכל מעשיה בחוץ.
התיקון וטהרה מטומאת מת הוא על ידי חוקת הפרה האדומה שהיא חוק בלא טעם, בחינת סילוק המוח, שזה בחינת סתרי תורה שיש שם תורה שאין יודעים ממנה, שעל ידי זה מעלים את המשפט מהתהום שנפל אליה ונטהרים מכל הטומאות הבאות מעיוות המשפט וקלקול האמונה…
המתקת הדין בשורשו – אהבה
ופרה אדומה היא תוקף הדין, כידוע, ונשרפת כליל שגם זה בחינת של תוקף הדין והאש השורפת ומכלה הכל בחינת מלכות דשצי ואכלי כולא, שזה בחינת תוקף הדין והמשפט, כי מלכות היא בחינת משפט (כמובא באות י”ד) בבחינת “משפטיך למלך תן”, כי העניין שהצדיק מסלק שכלו ומשליך עצמו לעבדות גמור והולך וקופץ בתוך הסוללה הגדולה בתוך קשרי המלחמה, כמובא, זה בחינה שמשליך עצמו לתוקף הדין, כי קשרי המלחמה הוא בחינת דינים וגבורות וכן עבדות הוא בחינת דין, כמובא שם – “וְיֵשׁ בְּחִינַת עֶבֶד, שֶׁאֵין לוֹ רַק לַעֲשֹוֹת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ, וְאָסוּר לוֹ לִשְׁאֹול שׁוּם טַעַם וַחֲקִירָה עַל עֲבוֹדָתוֹ, כִּי הוּא מְחֻויָּב רַק לַעֲשֹוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, דְּהַיְינוּ עֲבוֹדָתוֹ שֶׁנָּתְנוּ לוֹ לַעֲשֹוֹת” – “מחויב רק לעשות את שלו” הוא בחינת דין. וכן מסירות נפש הוא בחינת גבורות, שמתגבר על יצרו ומוסר עצמו למות, כמובא בדברי רבינו במקום אחר. גם כי הדעת היא ממתיקה כל הדינים, כי המוחין מאירים ומתנוצצים באלוקותו וחסדו יתברך בבחינת “מסטרא דימינא מוחא חיוורא ככספא”, וממילא סילוק הדעת זה בחינת חושך ודין, אבל כאשר יש קלקול המשפט שמתערב פסולת בתוך המוחין והדעת, שאז הפגם נוגע עד למרכבה הקדושה, אזי אי אפשר להמתיק הדינים בדעת וצריכים דווקא לסלק שכלו ולהתנהג בתמימות, וכשמסלק את שכלו זה בחינת דינים ומלכות ועבדות כנ”ל, אבל כשרואה הקב”ה את אהבתו הגדולה הוא מרחם עליו ומגלה לו מה שאין מגלים אפילו לבן וזוכה להשיג מה שנראה כעיוות הדין וקלקול המשפט, היינו בחינת “צדיק ורע לו וכו’”, דהיינו שנמתק הדין בשורשו שהוא אהבה, כי שורש הדין הוא אהבה שאוהב אותנו בבחינת “את אשר יאהב ה’ יוכיח”. גם קלקול המשפט הוא קלקול האהבה הקדושה, כמובא שם “מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה”, ועל ידי מסירות נפשו מעלה את האהבה שנפלה לתהום ומתקן פגם המרכבה.
וזה בחינת שהדין והמשפט של האש שורפים את הדין והמשפט של הפרה האדומה, דהיינו שהדין נמתק בשורשו שעל ידי המשפט מתבטל המשפט. כי כשמשליך עצמו באהבתו לעבדותו יתברך בבחינת דין גמור, אז דווקא מעורר אהבתו יתברך המרחם עליו ומגלה לו מה שלמעלה מהדעת וממתיק אפילו המשפט הנראה כעיוות המשפט, מה שמוחין והדעת לא יכולים להמתיק.
עץ ארז – צדיק, אזוב – רשע
וזה בחינת עץ ארז ואזוב ושני תולעת המושלכים אל תוך שריפת הפרה, כי עץ ארז הוא בחינת “צדיק ורע לו” כי נאמר בו “צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה”, אבל יש שמתגבר הדין ונופלת בו שלהבת הגבורות, בבחינת “אם בארזים נפלה שלהבת”, ואזוב הוא בחינת רשע וטוב לו, כי אזוב עליו נאמר “אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר”, שמרמז על הקטנים במעלה ולענייננו אלו הרשעים, אבל “טוב לו”, כי מידת הדין מתוחה יותר על הצדיקים בבחינת “וסביבו נשערה מאוד” ואילו הרשעים יושבים בשלווה, ולכן הוא רק בדרך שאלה – “מה יעשו אזובי הקיר”? אבל במציאות “בארזים נפלה שלהבת” ולא באזובי הקיר, רק שצריכים הם לפחד: אם לעושי רצונו כך, קל וחומר לעוברי רצונו.
וזה בחינת “צדיק וטוב לו רשע ורע לו”, שגם הם נכללים בכלל הקושיה. וצריך עיון, לכאורה בזה לא שייך קושיה כי הוא כסדר, שהצדיק טוב לו כראוי לו והרשע רע לו כראוי לו? אלא, בא לרמז שבאמת מה שיש רשעים הוא רק בגלל קלקול המשפט – שכאשר רואים שיש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, אזי נופלים מהאמונה ונחלשת דעתם ואז נעשים רשעים, וזה בחינת רשע ורע לו, שעומק המשפט וסתרי דרכי הקב”ה הם ניסיון לאדם, ומי שלא מבטל דעתו להאמין שישרים דרכי השם, נראה לו שהנהגת הבורא היא חלילה לרע ואז נעשה רשע, וזה רשע ורע לו, על ידי שנראה לו שרע, נעשה רשע. וכן צדיק וטוב לו, הוא מי שנכנע ומבטל דעתו ומשליך שכלו ומאמין שדרכי השם ישרים והכל לטובה ואזי טוב לו והוא נעשה צדיק על ידי זה.
עוד אפשר לומר, שהקושיה במקורה היא בלשון זו – “מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?”. כי באמת, אילו היה תמיד בהנהגה אחת כגון שתמיד היה טוב לצדיקים ותמיד טוב לרשעים, לא הייתה קושיה כלל. וגם אילו היה תמיד רע לצדיקים ותמיד טוב לרשעים גם לא הייתה קושיה, כי היו מבינים שזה שכרו כאן וזה שכרו בעולם הבא, אבל כעת – שיש פעמים שצדיק וטוב לו ויש פעמים שרע לו, וכן מה שיש רשע וטוב לו ולפעמים רשע ורע לו, זה דווקא נראה שלא במשפט, כי אי אפשר להבין את החוקיות שפועלת כאן.
ויש לבאר בזה הרבה בדרך הנ”ל, שפעמים רבות שאדם נופל ממדרגתו לא רק מפני שרואה רשע וטוב לו אלא מפני שרואה צדיק וטוב לו והוא עצמו גם צדיק, ובכל זאת, יש לו ייסורים שהוא בחינת צדיק ורע לו? וזה מקומם אותו מדוע חברו שאינו צדיק יותר ממנו טוב לו, ורק הוא רע לו? וגם אצל הרשעים יש בחינה בזה, שיש רשע ורע לו ואילו לא היה רואה רשע אחר שטוב לו, היה חוזר בתשובה כי היה תולה מה שרע לו בחטאיו ועושה תשובה, אבל כשרואה שיש רשעים שטוב להם אזי מוצא מקום לכפור ולומר שאין ייסוריו באים על חטאיו, שאם כן, מדוע חברו הרשע אינו סובל?
לכן באה הבחינה של פרה אדומה, שהיא חוקה ללא טעם שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים שגם זה נראה כעיוות המשפט ודבר ללא חוקיות הגיונית, והיא דווקא שמטהרת הקושיה וכנ”ל.
בעיניך אתה כתולעת? גם במצב הזה אתה יקר וחשוב אצל בורא עולם…
גם אם אתה תולעת בעיניך – אתה חשוב בעיני הקב”ה
ושני תולעת הוא צמר הצבוע מתולעת שהיא בריה שפלה שבשפלות וגם היא נכללת במשפטי השם הישרים, כמובא בשם הבעל שם טוב – שהראה לתלמידיו שהקב”ה משגיח אפילו על תולעת קטנה. כי יש אנשים שמרגישים כמו תולעת בזויה ואינם מאמינים שהם בכלל המשפט והצירוף של זה העולם, ואפילו הקושיה של צדיק ורע לו וכו’ אינה מעניינת אותם כי הם חושבים שהם מחוץ למשחק ומסתכלים על החיים מהצד, שמצד אחד אין בהם עזות רעה דסטרא אחרא להיות רשעים, ומצד שני גם אין להם עזות דקדושה להיות צדיקים והם מעבירים חייהם כאילו שהם מחוץ למשחק, דהיינו שחושבים שאין הקב”ה משגיח על תולעת כמותם. אבל באמת, מהצבע המופק מתולעת זו נעשים חלקים מהאפוד וכיסוי כלי הקודש ויריעות המשכן, דהיינו שאין אחד שהוא מחוץ לחשבון וכל יהודי וכל אדם בעולם ואפילו בריה קלה – יש לה תפקיד ויעוד בעולם. ומאחר שגם זה בכלל קלקול המשפט לחשוב שהינך מיותר חלילה בעולם, ולכן כוללים גם בחינה זו בשרפת הפרה הבאה לטהר מהטומאה הבאה על ידי קלקול המשפט כנ”ל.
על ידי העצות ועל ידי סילוק המוח זוכים לטהרה
ואז נותנים על האפר מים חיים, שהם המים העמוקים מהם נמשכים כל התיקונים והעלאת האמונה שעל ידם הטהרה. כי המים העמוקים הם בחינת העצות המתגלות על ידי האיש תבונות המגדלות את האמונה, והמים מטהרים במקווה מכל הטומאות. אבל בטומאת מת לא די במקווה כי צריכים גם הזאה שלישי ושביעי, והזאה היא במים העמוקים שניתנו בכלי ביחד עם אפר הפרה, הנעשה על ידי מסירות הנפש של הצדיק שעל ידי זה עולה המשפט מן התהום.
כי לטהרת טומאת מת אין מספיקים העצות, משום שהעצות הן בבחינת דעת ומוחין ובשביל תיקון המשפט אין די בזה ולא מועיל כנ”ל, כי לקלקול המשפט אין מועיל רק קישור המרכבה (כמובא באות י”ב) ומקשרי תורתו מובן שעיקר קישור המרכבה נעשה שמסלק שכלו וכל עצתו וחכמתו, רק עובד את השם בתמימות גמורה, והעיקר על ידי מה שהצדיק משליך עצמו וכו’ (כמובא באות ט”ו ובסוף התורה) שכך ניתקן המשפט. ותיקון זה הוא בחינת אפר הפרה המעורב במים שדווקא על ידי שתי בחינות אלו – תיקון המוחין על ידי המים עמוקים – עצות, ותיקון המשפט על ידי עבודת הפרה – תמימות, נטהרים מטומאה חמורה, טומאת מת, דהיינו זוכים להאיר ולגלות האמונה בעולם, שעל ידי זה נטהרת כל הבריאה ובא לציון גואל אמן ואמן.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!