נאמנות בזוגיות – פרשת השבוע נשא

נאמנות בזוגיות – פרשת השבוע נשא

מה נכון בזוגיות לפי דעת התורה, האם מוטלת עלינו חובה להעיר לבן הזוג ולדרוש נאמנות מוחלטת כאשר נראה לנו שהנאמנות אינה עונה לציפיות, וכיצד עושים זאת לפי התורה?

פרשת השבוע היא פרשת נשא, ויש בה כמה עניינים נפלאים. אחד הנושאים שהתורה עוסקת בהן בפרשה זו היא פרשת ‘סוטה’, עניין מורכב, כואב ומפליא. נדון השבוע בעניין זה.

מהי פרשת סוטה כפי שהתורה מלמדת? בעת שבית המקדש היה קיים, כאשר עלה חשד בלב הבעל שאשתו יוצאת בסתר עם איש אחר והוא מתרה בה שתמנע מכך, והיא נסתרה עמו לעיני עדים, הבעל חייב להביא את אשתו לבית המקדש לפני הכהן, הכהן היה כותב את פרשת סוטה על קלף ומוחק את הכתב בתוך מים קדושים והיה מזהיר אותה לומר את האמת. אם האישה מכחישה שזינתה בפועל, הכהן היה משקה את האישה במים.

ואז היה קורה אחד מהשניים:

אם האישה אכן חטאה וזנתה, היה מתרחש תהליך מזעזע: הבטן הייתה מתנפחת לממדים מבהילים, ירכה נפלה והיא מתה מתוך ייסורים, והאישה הפכה לאלה בקרב עמה.

אולם אם האישה לא חטאה והיא טהורה כדבריה, היא הייתה זוכה לגילוי של חסד מהבורא, אם טרם נפקדה בבנים, הייתה נפקדת. אם עד כה ילדה בצער וילדים מכוערים, מעתה ילדה בקלות וילדים נאים.

אין ספק שהטקס היה מעמד משפיל מאין כמוהו. מדוע השפילו את האישה בהשפלה נוראית כזו כאשר יתכן שהיא טהורה ולא חטאה? ומצד שני מה ההיגיון שהיא זכתה לגילוי של חסד כשהתברר שהיא טהורה, הרי היא חטאה בעצם העובדה שהיא נסתרה עם איש זר?

אולי גם זה יעניין אתכם:

בקרובי אקדש – בהר בחוקותי

למה לנו לדבר מאחרים? – אמור

כל אחד ו”האמת” שלו – אחרי מות קדושים

לחשב מסלול מחדש – תזריע מצורע

מדובר בנושא רגיש. התקשורת בימינו מעודדת את הנשים לפרובוקטיביות, לאפשר לעצמן לקבל תשומת לב ממקורות עצמיים ולמרבה החרפה גם ממקורות זרים בעודן נשואות ובכך היא מחוללת אסון. התקשורת מציגה את הדברים כאילו היא דואגת לחירות, לעצמאות ולכבודן של הנשים, בעוד הכבוד של נשים הוא כשהן שמורות. למען האמת, הפקרות היא הדבר המבוזה ביותר לאישה. אין דבר שפל יותר מאישה שמאבדת את כבודה, את הערך הפנימי שלה, נאמנות. ואילו התקשורת ב-2021 הפכה את הבושה הגדולה ביותר לגאווה וכבוד.

בואו נתבונן בשכל ובחכמה של התורה ונלמד מדרכיה דרכי נועם:

נביא את דברי הזוהר על הפסוק בשיר השירים: “כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה”. מלמד הזוהר הקדוש (בתרגום מילולי): “כל אהבה שאין כורכים עמה קנאות, אינה אהבה! כאשר יש קנאה, אז האהבה בשלמות. מכאן למדנו שצריך האיש לקנאות לאשתו על מנת שיתקשר עמה באהבה מושלמת, שמתוך כך לא ייתן עיניו באישה אחרת” (זוהר פרשת ויחי, רמה א).

פירוש הדברים: כל אהבה, אהבה שאדם אוהב את חברו, אם חברו חוטא כלפיו ואינו מעיר לו על כך שהתנהגותו מציקה לו, זאת אינה אהבה שלמה. וכן אהבה שבין איש לאשתו, אם הבעל מעלים עיניו ואינו מעיר לאשתו כאשר היא אינה נוהגת כשורה, זו אינה אהבה אמיתית. כאשר בעל מעלים את עיניו מהתנהגות מופקרת של אשתו, זה יוצר הפקרות הדדית וחוסר נאמנות שלו כלפיה!

מדוע השפילו את האישה בהשפלה נוראית כזו כאשר יתכן שהיא טהורה ולא חטאה? ומצד שני, מה ההיגיון שהיא זכתה לגילוי של חסד כשהתברר שהיא טהורה?

אהבה שאין בה קנאה אינה אהבה, היא אהבה “פייק” שאדם אוהב את עצמו ודואג אך ורק שהוא יוכל למלאות את תאוותו. אהבה אמיתית היא אך ורק כאשר בעל נהיה קנאי לאהבה שביניהם ודורש מאשתו נאמנות מוחלטת. רק קנאות כזו תגרום לכך שגם הוא לא ייתן עיניו באישה אחרת. (על פי פירוש “מתוק מדבש” שם). הדברים תואמים לדברי חכמינו הדורשים על הפסוק “וניקה האיש מעוון” הנאמר בפרשת סוטה: “רק כאשר האיש נקי מעוון, המים בודקים את האישה”.

ידוע שהאישה מקבילה לספירת המלכות, שהיא הספירה הנמוכה ביותר מכל הספירות. הספירות שמעליה מאירות בספירת המלכות. אין לספירת המלכות מקור של אור (אנרגיה ועוצמה רוחנית) משל עצמה. כך גם בממד האישי, הבעל (שמקביל ל’זעיר אנפין’ הספירות שמעל ספירת ‘מלכות’) מאיר לאשתו שהיא ה’מלכות’. כל מהותה של אישה שהיא מקבלת אור וחיות אך ורק מבעלה.

אין ספירה נמוכה יותר מספירת המלכות. אולם יש משהו נמוך יותר – כוחות הטומאה המכונים ‘קליפות’ ו’סטרא אחרא’. אין להם אפשרות לינוק מספירות גבוהות יותר, לכן הם משקיעים את כל מאמציהם לינוק מספירת המלכות הסמוכה להם. כאשר היא נפגמת באמצעות חטאים, כביכול כמו יריעה שנוצרת בה חורים, נוצרים כביכול ‘חורים’ בספירת המלכות, וניצוצות רוחניים נופלים היישר לזרועותיהם של הקליפות וה’סטרא אחרא’.

זאת הסיבה לכך שאנו רואים שההתעסקות של כוחות הטומאה הם תמיד בקשר לאישה, בניסיון להביא לחוסר מוסריות. כי כאמור, האישה מייצגת את ספירת המלכות, והקליפות הסמוכות לה רוצות לינוק ממנה כאשר היא נפגמת.

נאמנות בזוגיות זוג יושב על לב

נשוב כעת לפרשתנו: ברגע שאישה קשרה את חייה עם בעלה (עד לפטירתו או אם היא נפרדת בגט) – רק הוא יכול להעניק חיות לאשתו. כל אחד אחר שחלילה ינסה להעניק חיות ותשומת לב, חותר תחת אושיות הנישואים של זוג זה ומפריד ביניהם ומביא לאבדון ולשאול. כאשר אדם חוטא חלילה עם אישה זרה ומעניק לה ‘חיות’, כי למען האמת הוא אינו יכול להעניק לאישה זרה חיות, הוא פוגם בספירת המלכות, והשפע והחיות שהוא מעניק לה כביכול הולכים ישירות לכוחות הטומאה.

מצוות סוטה היא, כאמור, רק כאשר הגבר נוהג בנאמנות. הוא מקנא לאשתו ורוצה שהחיים שלהם יתנהלו באהבה. הוא נאמן לה ורוצה שהיא תהיה נאמנת לו, למרות שהיא נסתרה וזה לכשעצמו מהווה חטא, עדיין עומדות בפניה כמה אופציות:

גם אם היא חטאה בחטא החמור, עדיין יש לה תקווה וכפרה אם היא תודה במעשיה. עצם הבושה וההשפלה שהיא עוברת יש בה כדי לכפר על החטא החמור ביותר, היא תוכל לשוב בתשובה וחייה יהיו לה לשלל.

אולם, אם היא ממשיכה להתכחש ואינה מוכנה להודות בחטאה. גרוע מכך, אם היא אינה מוכנה להודות בשפל שבמעשיה, אולי בשל השפעת הסביבה (“התקשורת”, הזכרנו?) הדואגת כביכול לחירותה ו”כבודה” של האישה, אז ייקוב הדין את ההר. חטא הבגידה בבעלה ובבורא שנטע באישה את התכונה להיות טהורה ונאמנה לבעלה, יביא את העונש החמור “וצבתה בטנה ונפלה ירכה והייתה האישה לאלה בקרב עמה” (במדבר ה כז).

העולם המופקר שבימינו אינו מסוגל לעכל מגבלות ועונשים, חירות (=הפקרות) האישה אצלם מעל הכל. אולם הבורא מתעב הפקרות ויש לכך תשלום מלא, אם לא כאן בעולם הזה כפי שחכמינו אמרו: “משרבו הנואפים פסקו המים המרים” (סוטה ט ט) אז בעולם הבא, ושם המחיר יקר וכבד יותר.

ומידה טובה מרובה, אם האישה לא נטמאה וטהורה היא –

אז, למרות שהיא נסתרה ויש בכך חטא, היא תזכה לגילוי של חסד, היא תזכה בבנים, תלד ילדים נאים ובקלות. כי בסופו של דבר, העובדה שהיא לא זנתה בפועל, בצירוף ההשפלה שעברה, יש בה לכפר על מעשיה שלא כראוי.

כעת היא תוכל לשוב לבעלה ולחיות אתו ללא חששות שמעיבים על הלב, כראוי לאהבה אמיתית שראוי שתהיה ביניהם.

(מבוסס על פי ליקוטי הלכות, גיטין, שילוב של הלכות ג, ד).

כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.