דבר אחד יוסף הבין היטב: שעיקר האמונה היא דווקא בבחירה – במקום שהאדם צריך לבחור ולהחליט החלטות, שם נכנסת האמונה בכל הכוח. וזאת הייתה מתנה גדולה משמים!
יוסף החל להשקיע זמן בהתבודדות על התקרבות לצדיק. הוא טען לפני הקב”ה, שזה כל כך הרבה שנים שהוא כביכול “ברסלבר” והוא היה בטוח שהוא לומד אצל רב שהוא ממשיך את הדרך האמתית של ברסלב, אבל במציאות הוא מרגיש רחוק מרבי נחמן כמרחק מזרח ממערב. “אין לי את הרבי בחיים” אמר לבורא עולם, “אין לי את אותה הרגשה שמכל מכתביהם של חסידי ברסלב ניכר שהרגישו שיש להם רבי חי שמנהיג אותם ומוביל אותם. קרב אותי אל הרבי באמת, שאני אדע ואאמין וארגיש שיש לי רבי!”.
באותה תקופה יוסף הרגיש את משמעות ההתבודדות יותר מאי פעם, כי הוא היה ממש לבד. לא היה לו עם מי להתייעץ ועם מי לחלוק את הרגשותיו. עם חבריו לישיבה לא יכול היה לדבר משום שזה היה נחשב ל”בלבולים” ואפילו כאיסור לערער על הדרך של הרב, וגם היה נחשב שהוא מחליש את חבריו מהאמונה ברב. עם הרב עצמו בוודאי שלא יכול היה להתייעץ בנקודה זו. גם כלפי עצמו, שנים רבות כל כך של שטיפת מוח לאמונה וביטול לרב – יצרו מצב נפשי שבו כל ערעור על הדרך והנאמנות לרב נחשבה לדבר מגונה ביותר, כך שרק בהתבודדות יכול היה “לפתוח” את הנושא, ואילו מחוץ לזמן ההתבודדות אפילו הוא בעצמו הרגיש שהוא חוטא.
אבל ההתבודדות עשתה את שלה. היו פעמים שתוך כדי שהוא ביקש וצעק לקב”ה שידריך אותו בדרך האמת ויקרב אותו באמת לרבי, הייתה חולפת מחשבה תקיפה וברורה בראשו: ‘תברח! אם אתה רוצה להתקרב לרבי תברח מהמקום בו אתה נמצא כמו מאש!’. זה היה מפחיד. מכיוון שיוסף היה כל כך מורגל לחשוב שאין צדיק יותר מרבו, וכל מחשבה שונה הייתה כמו כפירה, ואילו כאן הוא הרגיש שהוא מקבל מסר ברור משמים: תעזוב! זה לא טוב כאן!
יוסף אולי היה מייחס את המחשבות האלו לדמיונות או יצר הרע, אבל הוא נזכר במשהו מעניין שגם היה מוזר, משהו שקרה לו כמה פעמים כאשר הגיע לאומן לראש השנה, כשהיה ניגש בפעם הראשונה לציון היה משפט שמנסה לבקוע ממקום סתר בליבו, ולפעמים אף הצליח להיפלט במהירות מפיו: ‘רבי, תיקח אותי הכי רחוק מהישיבה הזאת שאפשר!’, ואז היה כביכול קולט מה אמר ונבהל ו”עושה על זה תשובה”. כי איך אפשר?! הרי הוא צריך להכיר טובה לרב כל ימיו! – זה היה אחד הנימים שהרב פרט עליהם השכם והערב כדי למנוע עזיבה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
ליוסף היה מכר שהיה מאוד מיודד אתו והיה ממתפללי ה”שול” במאה שערים. זה היה אברך צעיר, בנם של קדושים מוותיקי השול. פעם הם היו שכנים והיה ביניהם קשר של אהבה בלי שידברו הרבה אחד עם השני, קראו לו שמואל. יוסף יצר עם שמואל קשר וביקש ממנו ללמוד עמו חברותא, כדי לברר את עניין ההתקרבות לצדיק. הם קבעו ללמוד ביחד בספר ליקוטי הלכות, בהלכות שלוחין הלכה ה – הלכה ארוכה ועמוקה שבה רבי נתן מדבר רבות על התקרבות לצדיק וחיפוש רוח הקודש שלו.
תוך כדי לימוד, יוסף שאל את שמואל: “ר’ שמואל, מי הרב שלך?”, ושמואל ענה בשאלה: “מה, בעניין הלכות וכדומה?”. “לא” השיב יוסף, “לא להלכות, לדרך בעבודת השם ועצה”. שמואל שתק קצת וענה: “הרבי”. “ואם אתה צריך עצה, הדרכה, יש לך איזו בעיה – למי אתה פונה אז?” התעקש יוסף. “הפעמים בהן יש צורך בעצה מיוחדת או עזרה” אמר שמואל, “עד היום הסתדרתי ברוך השם עם ההתבודדות, ואם יש צורך אפשר להתייעץ כאן עם הזקנים”.
ההתבודדות עשתה את שלה. היו פעמים שתוך כדי שהוא ביקש וצעק לקב”ה שידריך אותו בדרך האמת ויקרב אותו באמת לרבי, הייתה חולפת מחשבה תקיפה וברורה בראשו: ‘תברח! אם אתה רוצה להתקרב לרבי תברח מהמקום בו אתה נמצא כמו מאש!’…
הייתה זו גישה שיוסף מעולם לא נחשף אליה מאדם רציני. אותו לימדו שיש “רב” שלכל שאלה או בקשה פונים אליו, ואלו שלא היה להם רב היו כל מיני קבוצות שוליים שנראה שנוח להם בלי סמכות מעליהם. אבל כאן היה אברך רציני, תלמיד חכם ובעל מידות מופלאות, בנם של חסידי ברסלב חשובים! והוא הביע בפשטות את הגישה הרווחת בין חסידי ברסלב הוותיקים – רבינו הוא הרבי שלנו, ולעניין הלכות יש את פוסקי הדור, ויש התבודדות בה מתייעצים ומבקשים, ואם עדיין צריכים בירור ועצה יש את זקני החסידות, אנשים מיושבים וצדיקים שאפשר בהחלט להתייעץ עמם ואף לבקש ברכתם אבל לא יותר מזה.
רק אז, יוסף התחיל להבין שברסלב המסורתית קשורה לרבי הרבה יותר ממה שהוא קיבל בישיבה שהוא חונך לחשוב שאין כמותה. תמיד העבירו בין השורות את המסר “רק אנחנו ברסלב, אחרים לא מבינים בכלל, הם לא מתבודדים כמונו וכו’”. אמנם זה היה מועבר בצורה מאוד מתוחכמת – הרב היה אומר בחיוך שאומר הכל: “אנחנו הכי גרועים, אנחנו בעלי תשובה, אנחנו לא שווים כלום, כולם יותר טובים מאתנו”, אבל בין השורות המסר היה “אין כמונו…”, וכעת ראה יוסף שלא כך הוא הדבר. בן שיחו היה בעל אמונה טהורה הרבה יותר ממה שראה סביבו, התקשרותו לתורה ולצדיק היו עמוקים ורציניים ביותר. דבר זה זעזע את יוסף, שהתחיל להבין עד כמה היה שבוי במקום בו ממש מתאמצים להסתיר ולהרחיק את האנשים מברסלב האמיתית.
בהמשך הדרך, יוסף הכיר עוד ועוד חסידי ברסלב נאמנים, כולם דבוקים בתורה, בהלכה, במנהגי ישראל, באמונה ובתפילה וברבי. אנשים שעסקו רבות בלימוד ליקוטי מוהר”ן ושאר הספרים, שהיו בקיאים בהם וידעו היטב מקחו של צדיק, וזאת בלי שום רעש וצלצולים ובלי לנפנף כאילו רק הם יודעים ומבינים ברבי. יוסף הבחין בהבדל הבולט – אצלו בישיבה לא היה שום עידוד ודחיפה ללמוד בספרי רבינו. “ספריו של הרב הם ספרי רבינו” – היה שגור בפיהם של המקורבים לומר – “הוא מעביר את דעת רבינו. אתם לא יכולים להבין את ספרי רבינו, אתם תתבלבלו” – זה היה המסר של הרב.
גילוי האמת יצר אצל יוסף זעם כלשהו. רימו אותו! ציירו בעיניו משהו לא נכון! הזעם פעפע בו, אבל מצד שני, השמחה על התגלית הייתה עצומה. הוא התחיל לחיות. הוא התחיל להרגיש שהוא חסיד ברסלב סוף סוף. מדברים מהרבי, מתאמצים ללמוד דבריו ולהבינם, מתנהגים במנהגי ישראל בלי שינוי ובלי הנהגות פרועות ומשונות. מעין מרירות מתוקה החלה לשכון בליבו של יוסף. מרירה מאוד וגם מתוקה מאין כמוה. הוא נכנס סוף סוף לחיפוש! חיפוש שנובע מלב מריר מבדידות והתגברות המחלוקת נגד דרכך האמיתית, לב המתגעגע אחר האמת. תפילותיו השתנו לגמרי, צעקתו לבורא עולם בקעה מעומק הלב, והוא הרגיש שכעת הוא מתחיל לראשונה בחייו לבקש באמת את הדרכתו הרחומה של בורא עולם ואת ההתקרבות לצדיק האמת.
יוסף גילה שדווקא עכשיו – כשיש כל כך הרבה ספקות וכל כך הרבה מהמורות לעבור וצריך לקבל החלטות קשות ומעשיות רבות, כגון האם לעבור דירה והיכן לחנך את ילדיו וכדומה – הוא מתחיל להרגיש מה היא אמונה ומה היא תפילה. היה עליו ממש לקבל החלטות על דברים שרק הקב”ה יכול להוליך אותו בהם, והוא הבין שעיקר האמונה היא דווקא בבחירה – במקום שהאדם צריך לבחור ולהחליט החלטות, שם נכנסת האמונה בכל תוקפה.
דווקא בזמן של כל כך הרבה ספקות ומהמורות צריך לקבל החלטות, אפילו אם הן קשות!…
כאמור, היה ביוסף סוג של זעם על השקר שפיטמו אותו בו, והיה לו חשק גדול לצעוק מקצה העולם ועד סופו על המרמה הגדולה והשקר המתקיים מתחת לאפם של רבים שאינם יודעים מזה כלל. אדרבה, הם אוחזים מאוד מאותו רב וישיבתו ומקלסים אותו, אבל אז הוא נזכר בתורה של רבינו וזה לשונה:
“רַבִּים מִיְּושֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִירְאוֹן עוֹלָם (דניאל יב). עַל יְדֵי שֶׁנִּתְעוֹרֵר שֵׂכֶל חָדָשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵׁם, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה נוֹדָע עַד עַתָּה, עַל יְדֵי זֶה רַבִּים מִיְושֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אַךְ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִירְאוֹן עוֹלָם, כִּי צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם (הושע י״ד, י), שֶׁעוֹבְדִין עִם זֶה הַשֵּׂכֶל אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, שֶׁאֵינָם עוֹבְדִין בָּזֶה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁעַל יְדֵי זֶה הֵם מְבַזִּין וּמְחָרְפִין אֶת הָעוֹלָם, עַל שֶׁהֵם יוֹדְעִין מִזֶּה הַשֵּׂכֶל הֶחָדָשׁ וְהָעוֹלָם אֵינָם יוֹדְעִין מִזֶּה.
“וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי: לַחֲרָפוֹת וּלְדִירְאוֹן עוֹלָם, הַייְנוּ לְחָרֵף וּלְבַזּוֹת הָעוֹלָם, כִּי אֵינָם מִשְׁתַּמְּשִׁין עִם זֶה הַשֵּׂכֶל הֶחָדָשׁ, רַק לְבַזּוֹת וּלְחָרֵף הָעוֹלָם, עַל יְדֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים מִזֶּה, וְהָעוֹלָם הֵם רֵיקִים וַחֲסֵרִים מִזֶּה” (ליקוטי מוהר”ן קע”א).
יוסף הבין שהוא קיבל מתנה גדולה, הארה נפלאה משמים, התקרבות לצדיק! והאור הגדול שזכה לו יכול להפוך לזעם וכעס ומחלוקת ח”ו, ואז הוא יאבד את האור עצמו! לכן החליט שהוא הולך עם האור ולא מתעסק בצד השלילי של הדברים, הוא החל לפקוד יותר ויותר את שיעוריהם של תלמידי חכמים נפלאים שגילה שישנם בברסלב, שתה בצמא את דבריהם מלאי הדעת והעומק. זה היה כל כך שונה מהשיעורים הקיצוניים והאגרסיביים שהורגל בהם, שיעורים בהם הונחתו על ראשיהם של התלמידים הוראות וקביעות שרירותיות, ושכל ניסיון לבקש ביאור התקבל בעין לא יפה. ועתה, הוא פגש ברסלב אחרת לגמרי, ברסלב שפויה שרעיונותיה מבוססות היטב על דברי רבינו ורבי נתן בלי המצאות ו”חידושי בטן”.
משמים רצו בדרכו של יוסף, והוא הצליח להעתיק את עצמו למקום אחר ולפתח את חיי הרוח שלו כרצונו. הדרך הייתה לא קלה, אבל רצופה בסייעתא דשמיא (עזרה משמים). בעזרת השם, עוד יסופרו פרקים מרתקים מדרך זו בהמשך.
* * *
רגעים של חיים – סיפורי התגלות והתעוררות נפלאים מחייהם הסוערים של בעלי תשובה, כפי שמיכאל הר לב שמע.
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!