תקווה טובה, יש! וגם שלהבות קטנות שיהפכו לאש בוערת! זאת לא משימה בלתי אפשרית עבורנו לגלות את האור שבתוכנו כפי מגלים לנו הצדיקים שבכל הדורות…
זהו כפשוטו הוויכוח הקדום ביותר בעולם. לפני שברא את העולם התייעץ הקב”ה עם מלאכי השרת, ושאל לדעתם על תכניתו לברוא אדם. המלאכים התנגדו ושאלו “מה אנוש כי תזכרנו”? (תהלים ח, ה). אבל בורא העולם הכריע דעתו שכן לברוא את האדם. מאוחר יותר, כאשר רצה הקב”ה לתת את התורה הקדושה לישראל, שוב התנגדו המלאכים ואמרו לו “תנה הודך על השמים” (שם) – תן אותה לנו ונכבדה כראוי (על פי שבת פ”ח:). תהילה לא-ל, גם אז לא שמע להם הקב”ה ונתן לנו את התורה.
למה באמת הקב”ה לא נתן את התורה למלאכים? המלאכים הרי משרתים אותו בשלמות, מכירים בגדולתו ובקדושת התורה. טענתם לא באה מתוך אנוכיות ותחרותיות קטנונית חלילה, אלא מתוך דאגה כנה לקדושת התורה הנשגבה. די במבט אחד בכותרות החדשות של ימינו וברפיון השורר בכל מה שקשור לתורה ומצוות, כדי להבין היטב את חששם של המלאכים. האם לא היה טוב יותר שתישאר התורה בעולם העליון של ברואים קדושים ורוחניים? מדוע אפשר הקב”ה שתרד אותה חמדה גנוזה יקרה מפז ומפנינים למקום שיזלזלו בה ויתירו כל דבר אסור?
אולי גם זה יעניין אתכם:
על הסולם מטפסים שלב אחר שלב – פרשת ויצא
יוסף ידע את דרכי הבורא. בפרשתנו כתוב: “וישב יעקב בארץ מגורי אביו” (בראשית ל”ז, א). המושג “מגורי” מרמז על הגרים שעשה יעקב. ממש כמו אביו יצחק, וסבו אברהם, גם יעקב עסק בלקרב את הרחוקים ולגלות את האמונה לכל העולם. המשך הפרשה הוא: “אלה תולדות יעקב יוסף…” – יוסף נחשב לממשיכו הרוחני של יעקב – הוא היה “נושא לפיד האש” שהמשיך את עבודתו הנחוצה של אביו, והוא “נער את בני בלהה וזלפה” – כלומר, שהתנהג במעשי נערות עם בני השפחות. בני בלהה וזלפה מייצגים את חלושי הכוח בעם ישראל. בלהה וזלפה היו שפחות ולכן גם בניהן, למרות שהיו בני יעקב אבינו נחשבו לנחותים מבחינה רוחנית. יוסף הוריד עצמו אליהם על מנת להעלותם ולרומם אותם.
יוסף הצדיק ידע להגיע לכולם, גם לאחיו בני השפחות, על מנת להעלות ולרומם אותם. זו המשימה של הצדיקים בכל דורו ודור – להעלות ולנשא את כולנו, גם את הרחוק ביותר ולגלות לנו את האור שלנו...
למרות זאת, אותו קטרוג שקטרגו המלאכים על בריאת האדם ועל נתינת התורה התעורר גם נגד רצונו של יוסף לקרב את בני השפחות. ברוב קדושתם של האחים הם לא יכלו להבין מה הוא עושה. הם לא העלו על דעתם שהוא ממשיך את דרכו של אביהם באופן האמיתי ביותר, וזלזלו בו בשל ירידתו לרמתם של הפחותים ממנו.
שנים רבות מאוחר יותר, חזר הוויכוח על עצמו. תלמידי בית שמאי, שהיה קפדן ומגודל קדושתו וצדקתו לא היה יכול לסבול את הרשעים והרחוקים, טענו שסדר הדלקת נרות חנוכה צריך להיות “פוחת והולך”. כלומר, שביום הראשון ידליקו שמונה נרות חנוכה ואחרי כן בכל יום יורידו נר אחד, עד שבסוף שמונת הימים ידליקו נר אחד בלבד. לעומתם, תלמידיו של הלל – שהיה ענוותן ומידתו חסד – טענו שהסדר הנכון הוא “מוסיף והולך” – ביום הראשון מדליקים נר אחד ואחר כך בכל יום מוסיפים נר, עד שביום האחרון דולקים שמונת הנרות. ההלכה נקבעה כבית הלל.
מוסיפים והולכים – מנר אחד לעד לשמונה! ככל שהצדיק גדול יותר האור הגדול שלו מגיע עד לאנשים הכי רחוקים, ומאיר בהם את התקווה…
הוויכוח בין שני בתי המדרש הללו לא היה על קדושת ימי החנוכה, אילו ימים קדושים יותר – הראשון או האחרון. כולם הסכימו שהיום השמיני הוא הקדוש יותר. אלא, שתלמידי בית שמאי רצו להגן כביכול על קדושת חנוכה ממי שאינו ראוי לקדושה העצומה של ימים אלו, לכן אמרו שככל שהאור גדול יותר, כך צריכים להרחיקו מהרשעים שלא ייהנו ממנו, וככל שקדושת חנוכה גדלה יום אחר יום צריך להעלים את האור יותר.
תלמידי בית הלל הבינו אחרת. הם לימדו אותנו שככל שהאור גדול יותר, גבוה יותר, כך הוא יכול להגיע למקומות הנמוכים והרחוקים יותר. וכזה הוא הצדיק – ככל שהצדיק גדול יותר יש לו יותר יכולת וגם חובה להגביה את המדרגות הנמוכות, כלומר את אלו הרחוקים מבורא עולם. לכן שמו של יוסף הצדיק רומז על בחינה זו של להוסיף, משום שזה עניינו להיות מוסיף והולך בכל יום בהכנת כלים רוחניים ועצות הנצרכים לכל יהודי, על מנת שיוכל לדבק את עצמו בבורא עולם מכל מקום שהוא.
לילות ארוכים וקרים ממשמשים ובאים עלינו. יוסף מלמד אותנו שהקב”ה תמיד ידע שהתורה ושומריה יפלו עד לדיוטא התחתונה ביותר. למרות זאת, הוא השאיר לנו צדיקים נוראים שילמדו אותנו שזהו רצונו – שנעבוד אותו דווקא ממקום זה. אולי המלאכים חשבו שזו “משימה בלתי אפשרית”, אבל הצדיקים, שמחברים שמים וארץ, מגלים שתמיד יש תקווה טובה והשלהבות הקטנות שלנו יהפכו לאש בוערת של קרבת השם.
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות השכמת הבוקר ד)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.