כשאומרים לכם כבשים על מה אתם חושבים? ואיך זה קשור לקווים המקבילים שרבי נחמן דיבר עליהם בעניין הרוחני שלנו?
“רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּיתֶּן לוֹ (לכהן)” (דברים יח, ד).
כשאנחנו חושבים על כבשים (אם אי פעם נעשה את זה) רובנו ניזכר בסיפור על בו פיפ הקטנה והכבשים שהיא איבדה. וכשאנחנו חושבים על צמר, לרוב נחשוב על חליפות, סוודרים ושמיכות. איזה קשר אפשר ליצור בין המצווה הזו ובין חיינו הלא חקלאיים?
על הפסוק “שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים” (שיר השירים, הנאמר בשני פרקים: ד פסוק א, ו פסוק ה) אומר רש”י: בורא עולם אומר לעם ישראל: “אף הריקים שבך חביבין עלי” (פרק ד). וכן “בקטנים ורכים ודקים שבכם יש שבח הרבה” (פרק ו).
מה הן שערות עיזים ולמה הן כל כך יקרות?
“הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ” (שיר השירים א, ז) – זה אחר הצהריים של הגלות (שיר השירים רבה א, ז, ב). ב”אחר הצהריים החמים” של הגלות, כשעם ישראל משועבדים לעולם הזה וחושבים כמו אומות העולם, איך הם יכולים לנוח ולאסוף כוחות כדי לקיים את תורת השם ומצוותיו כפי שהם צריכים?
אולי גם זה יעניין אתכם:
לשנות באמת? קחו עשרה צעדים קדימה!
אם יש לכם את צרור המפתחות הזה אתם מסודרים
האמת שזה כמעט בלתי אפשרי. כל אחד ואחת מאיתנו נלחם בקרב התמידי של עלייה בסולם הרוחניות. ולמען האמת, רובנו מצליחים בקרב הזה בנגיעות מלמעלה. אבל אנחנו לא מוותרים – מתאמצים ואפילו מצליחים, במידה מסוימת, להתקדם מעט, להתקרב אפילו כחוט השערה לבורא עולם. ואנחנו עושים את זה ממקום של דחיית האנוכיות והאחיזה בתענוגות החולפים של העולם הזה, לטובת נתינה מעצמנו לבורא עולם.
וזה לא עניין של מה בכך!
ב”אחר הצהריים החמים” של הגלות, כשעם ישראל משועבדים איך הם יכולים לנוח ולאסוף כוחות כדי לקיים את תורת השם ומצוותיו כפי שהם צריכים?
“אבל מה זה שווה? מה באמת השגתי?” שתי תשובות (לפחות) יש לשאלה הזו. הראשונה – כל חוט שערה מצטבר לחשבון גדול. בזה אחר זה הן מצטברות והופכות למתנה הראויה לשבח הבורא, המלבבת את העז הקטנה הזו (אתה!) לברכת הבורא (לעיל). השנייה – ניתנת על ידי הדברים הבאים:
רבי נחמן סיפר פעם על צדיק עצוב שרצה לשמח את עצמו אבל לא הצליח לעשות את זה. לא משנה על מה הוא חשב כדי לשמוח, היצר הרע (השטן) היה מציין בפניו את כל טיעוני ה’למה הדבר הזה לא היה הסיבה שתשמח אותך!’…
עולים בסולם הרוחניות ולא מוותרים!
לבסוף הצדיק מצא משהו שהיצר הרע לא יכול היה לערער עליו: הקב”ה ברא אותי יהודי! ‘תודה לך בורא עולם שבראת אותי יהודי!’ – הייתה המחשבה שהכי שמחה אותו.
והוא התעכב על המחשבה הזו עוד ועוד עד שהשמחה התפשטה לכל כולו. והוא נעשה כל כך מאושר, מאושר כמו משה רבינו בזמן שקיבל את לוחות הברית! הצדיק התרומם עד כדי כך שהוא נסע שנות אור בעולמות הרוחניים.
אבל הוא גם חשש שכאשר הוא ‘ירד’ הוא יהיה כל כך רחוק מהבית ושאנשים יגלו שהוא צדיק. בזה הוא לא רצה בכלל.
לשמחה יש גבול שמתחיל ונגמר אוטומטית. זה נגמר לאט לאט וכך גם הצדיק ירד לאט לאט. כשהוא ‘נחת’, הוא לא היה רחוק יותר מאותו חוט השערה שהרים אותו, המקום ממנו ‘המריא’ לגבהים. המרחק היה כה קטן עד שרק הקב”ה יכול למדוד אותו!
אז איך הצדיק הצליח לעבור כל כך רחוק מבחינה רוחנית כאשר פיזית הוא כמעט לא זז בכלל?
רבי נחמן מזכיר לנו את עובדה גיאומטרית – שני קווים שמתחילים באותה נקודה מתרחקים זה מזה ככל שהם מתרחקים מנקודת ההתחלה. המקום בו אתה נמצא לפני שאתה מתחיל לזוז והמצב הרוחני שלך אז – הם שתי נקודות קצה של “קו” אחד, היכן שאתה נמצא לאחר ששינית את מיקומך והמצב הרוחני שלך עכשיו – הם שתי נקודות קצה של “קו” שונה. בעולם הזה הם קרובים מאוד, אבל מבחינה רוחנית זה שונה ורחוק שנות אור!
(מבוסס על דברי רבי נתן מרסלב, ליקוטי הלכות, ראשית הגז ד – א, ב).
מאמרים נפלאים ומרתקים נוספים בנושא צמיחה אישית תמצאו בקישור הזה.
