שני תפקידים חשובים הוא קיבל והוא גם זה שמלמד את כולם על רמתו של האדם – הפה! ומה מלמדת אותנו הקבלה על הפה?
הפה מהווה את שער הכניסה למזון אל הגוף. המזון נטחן על ידי השיניים, ואז נשלח דרך הוושט לקיבה. הקיבה משמשת כאזור אחסון, שם ממיסים האנזימים וחומצות הקיבה את המזון כדי שיוכל להתעכל.
מי שם פה לאדם? שואל הכתוב (שמות ד, יא) – מי נתן לאדם פה?
אבל אפשר גם להבין את השאלה הזו כך: מי שם אדם? הפה!
במילים אחרות, מה מאפשר לאדם לשאת באמת את התואר ‘אדם’?
הפה שלו!
אם האדם יאכל מתוך תאווה, פיו יסווג אותו כחיה. אבל, אם יאכל תוך כוונה להזין את גופו כדי שיוכל להתפתח רוחנית ופיזית, אז הפה שלו יוכל להביא אותו למדרגת אדם הגבוהה, שהרי אכילה כזאת ממלאת את כל גופו ביראת השם! (ליקוטי מוהר”ן חלק ב, עז).
על אפכם ועל חמתכם – כל מה שלא ידעתם על האף על פי הקבלה
בצורה זו ממלא הפה תפקיד חיוני בהדרכת האדם כיצד יוכל להבין ‘בן אנוש’ במלוא מובן המילה.
לאורך כל תורתו מבטא רבי נחמן בדרכם שונות את העיקרון, שניתן לזהות אדם מכובד על פי הדרך שבה הוא משתמש בפיו. אומנם, אדם יכול להפגין יחס של כבוד באמצעות איבריו השונים, אך עיקרה של יכולת זו טמון בדרך דיבורו אל אחרים.
אולם, הכבוד אינו מוגבל אך ורק לדיבור. רבי נחמן מלמד ש”אכילה על דרך הזלילה היא המביאה את האדם לאובדן כבוד וחן” (שם חלק א, סז: ב). לכן, אנו למדים שהפה בשני תפקידיו – הדיבור והאכילה – הוא המלמד אותנו על רמתו של האדם.
לאורך כל תורתו מבטא רבי נחמן בדרכם שונות את העיקרון, שניתן לזהות אדם מכובד על פי הדרך שבה הוא משתמש בפיו!
מסופר על רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע”א ששה פעם בפונדק עם חסידיו. כאשר אורח נוסף בפונדק התחיל לאכול את הארוחה שלו, הורה הבעל שם טוב לחסידיו לעקוב מקרוב אחרי האיש. הם ראו כי פניו של האורח הזכירו פני שור. אמר להם הבעל שם טוב, שהדבר קרה מכיוון שהתנהגותו של האורח באכילתו הייתה כהתנהגותו של שור…
רעיון זה מתחזק כאשר מהרהרים בשיניים של האדם.
לאדם בוגר יש 32 שיניים המסייעות הן בטחינת המזון והן בחיתוך המילים בדיבורו. מקבילה ל-32 היא המילה ‘כבוד’, שערכה המספרי הוא 32 (ראה זוהר חלק ג, לג, א). בשיניים אנו רואים, אם כן, סימן נוסף לכך שהפה הוא המכונן יחס של כבוד – לפני אחרים כמו גם כלפי האדם עצמו.
ומלמד רבי נחמן:
בשני אופנים האדם יכול לאכול כמו בהמה. יש אדם האוכל בתאווה גדולה כבהמה והמאכל הוא מאכל אדם, ויש האוכל כבן אדם, אבל מזונו אינו ראוי לצריכת בני אדם. שהרי ישנם ניצוצות של קדושה הכלולים בתוך המזון שאנו אוכלים. ואם הניצוצות הללו לא תוקנו כראוי, אם על ידי קיום המצוות הקשורות במזון ואם על ידי אכילה בכל הכוונות הראויות – אז הממון ראוי לאכילת בהמה בלבד, לא לבן אנוש. אכילה “כמו בהמה” באחת משתי הדרכים הללו עלולה להסתיים במחלה.
הפסוק אומר “הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים…” (תהילים סו, יב). כאשר האדם אוכל כמו בהמה, הוא יורד לרמתה של הבהמה. בנקודה זו “הרכבת אנוש לראשנו”, מכיוון שירדנו לנקודת שפל שבה אנו נמוכים יותר מאדם. ואז “באנו באש ובמים”, רמז לחם (קדחת) ולהצטננות (מחלה). כך הוא ברמה הגשמית וגם ברמה הרוחנית.
המים והאש מקבילים לאהבה וליראה. מי שהוא בעל דעת אמת ניחן גם באהבת השם וביראתו. אולם, האדם היורד לרמת בהמה מוותר על הדעת שלו, והוא משתעבד לאהבה וליראה בלתי ראויות, הוא נשלט על ידי כוחות גשמיים, חומרניים, רגשותיו מתמקדים בחולין, ולא במהות הרוחנית (שיחות הר”ן קמג).
המים והאש מקבילים לאהבה וליראה…
כשהקיבה ישנה
חז”ל מלמדים אותנו ש”הקיבה ישנה” (ראה ברכות סא, ב). המפרשים מצביעים על כך, שמאמצי הקיבה בעיכול המזון “מעייפים” את האדם ומרדימים אותו (חידושי הגאונים, שם). רבי נחמן מציג רעיון דומה ומרחיב אותו בשיחות מספר:
עיקר החיות של האדם הוא השכל. מי שאינו מנצל את שכלו במלואו נחשב לרדום. רבים הנראים כאילו הם חיים הם בעצם ישנים ומבלים את חייהם בשינה, הם לא מפעילים את שכלם במלוא יכולתו. “שינה” זו עשויה לבוא מאכילה שלא כראוי או מאכילת המזון הלא נכון (ליקוטי מוהר”ן חלק א, ס: ו).
האכילה עלולה לגרום למבוכה. לעיתים קרובות, מיד אחרי האכילה האדם מרגיש מבוכה, מכיוון שכוחות הקליפה (הסיטרא אחרא) מקבלים גם הם את תזונתם מהמזון שהאדם אוכל (שם יז, ג).
המוח מתפתח הודות לתזונה שהוא מקבל. כאשר אוכלים ללא צורך, המזון המיותר משבש את יכולת השיפוט של אוכלו. אם הגוף פנוי מכל אכילת יתר, אפשר לחוות בהירות של הבנה בשאלה כיצד לכוון את החיים! (שם סא, א).
(המאמר מבוסס על דברי המחבר בספרו אנטומיה של הנשמה. כנסו ותיהנו מהמבצעים המיוחדים של חנות האתר שלנו).
רוצים לגלות עוד על הרוחני והמסתורי שבנו ובעולם? כנסו לקישור מיסטיקה וקבלה וגלו דברים נפלאים!