עכשיו אתם בטח תשאלו את השאלה בהא הידיעה: מי תולה כביסה בגשם? התשובה הרבה יותר עמוקה ממה שאתם חושבים!
היום אמרתי לבעלי שאני עומדת לכתוב ספר שאקרא לו “לתלות כביסה בגשם”…
אבל אז הבנתי, שבעצם, למה לטרוח בכלל לכתוב ספר? הרי התהליך הזה לוקח כל כך הרבה זמן כשאני יכולה לכתוב לכם את המאמר הזה…
הקלה.
ואיך כל זה צץ פתאום? כי תליתי כביסה בגשם כשכל הרעיון הזה צץ לי בראש, והבנתי גם שזו מטאפורה טובה ושרבי נחמן לימד את הנקודה הזו בלי לקרוא לזה בשם פרוזאי כזה.
ולמה אני תולה כביסה בגשם? אתם שואלים. ובכן, זה קודם כל לא רעיון חכם, אני יודעת. דבר שני, יש לי תקלה במייבש כביסה, אז תליתי את הכביסה בחוץ.
אבל מי תולה כביסה בגשם? אני, כן. למה? כי אני יכולה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אם יש לכם את צרור המפתחות הזה אתם מסודרים
גדול מהחיים: אוסף אנקדוטות לצמיחה אישית ולרגעים מאושרים בחיים
לפני 12 שנים השכנים שלנו הוסיפו מרפסת שתלויה מעל החלונות שלנו. נכון, זה חסם הרבה אור שנכנס פעם, אבל גם כיסה את הכביסה מהגשם וגם את החלונות שלא מתלכלכים מאז כמו קודם. לכן זה מאפשר לי לתלות את הכביסה בגשם. וזה כיף, כי זה ניצול טוב של משהו שבהתחלה חשבתי עליו כעל מטרד. ואם הוא לא היה, אז מתקנים לייבוש כביסה היו ממלאים את חלל הבית שלנו וזה היה אפילו יותר מטריד. נכון שכביסה בגשם לא מתייבשת כל כך מהר, אבל למי אכפת? לפחות זה לא מציק לי בעיניים בתוך הבית.
תליית כביסה בגשם, למתבונן מהצד, היא משימה שנראית חסרת תועלת (ואולי בצדק) אבל שמסתבר שהיא לא כזאת בכלל. נכון שהבגדים, המגבות והמצעים צריכים להיות שם הרבה זמן, אבל כשהשמש יוצאת הם נמצאים בדיוק איפה שהם צריכים להיות – בייבוש, מוכנים להתחמם ולהתייבש ולחזור לארונות.
נכון שכביסה בגשם לא מתייבשת כל כך מהר, אבל למי אכפת? לפחות זה לא מציק לי בעיניים בתוך הבית…
בספרו הגדול – ליקוטי מוהר”ן (חלק ב, מח) – רבי נחמן נותן לנו מתנה שחסידי ברסלב מכנים אותה “המכתב”. זה מתחיל בדברי עידוד והבהרה כלליים על דרך עבודת השם, הצמיחה האישית והקרבה לבורא, בהמשך הוא מדבר על כך שכל הכוונות הטובות של האדם בהתחלה נראות חסרות תועלת, שכן ההתקדמות והעשייה הזו חמקמקה ולא תמיד מועילה, בסוף הוא מדבר על מעלת השמחה. רבי נחמן מתחיל את התורה/מכתב כללי ואחר כך פונה בצורה יותר אישית לקורא (וזה החלק שהבאתי כאן):
“וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּוחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ”ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִילּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, כַּאֲשֶׁר תָּבִין הֵיטֵב מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹד הָעַצְבוּת וְכוּ’, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ. וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד. וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא אָחָרָא (זוהר נח דף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ…
“וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְינוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹור דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף עַל פִּי כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִיפֹּול לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם…
חזק ואמץ ואחוז עצמך בכל הכוחות!
“וְרָאוּי לֵילֵךְ עִם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּמַּאֲמָר “אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי” (בליקוטי הראשון בסימן רפ”ב), דְּהַיְינוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹוא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְאֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וּבָזֶה הַמְּעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַל יְדֵי זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת (ע’ יומא פו:). וּמֶה עָשָׂה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, עַל הַיָּם, כְּשֶׁהֱסִיתוֹ הַבַּעַל דָּבָר וְכוּ’. וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָיאֵשׁ עַצְמְךָ, חַס וְשָׁלוֹם, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִיקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַׂמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִילּוּ עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְינֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִיקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד”
לפעמים, בעבודת השם ובצמיחה האישית שלי אני לא רק מרגישה שאני תולה כביסה בגשם, אלא שאני באמת עושה את זה. לא רק את הפעולה הפיזית אלא גם את העשייה הרוחנית הזו שרבי נחמן מדבר עליה. וגם אם אני חושבת שאני זו שמסובבת את הגלגלים שלי, אני מבינה שאני לא.
כי אולי עכשיו יורד גשם, אבל השמש תזרח בקרוב. המאמצים שאני עושה לא הולכים לאיבוד. שום דבר לא נעשה לחינם, גם אם תולים כביסה בגשם. כל המאמצים וההשקעה שעושים נמצאים-תלויים שם רק באופן זמני.
כי הכלל הוא ש”צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ… וְהָעִיקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד”!
מאמרים נפלאים ומרתקים נוספים בנושא צמיחה אישית תמצאו בקישור הזה.
