מה הקשר בין נישואים למיתתם של בני אהרן – נדב ואביהו? ואיך משיגים שמחה אמיתית ושלמה?
פרשת השבוע היא פרשת ‘שמיני’, והיא מתארת את היום השמיני למילואים שבו נחנך המשכן בפועל (כמוזכר בפרשיות הקודמות תרומה-פקודי). היום השמיני היה ביום א’ בניסן ועשרה עטרות נטל אותו היום כפי שהמדרש מספר. אולם ביום זה גם קרה אסון נורא: שני בני אהרן נדב ואביהו נכנסו להיכל הקודש להקטיר קטורת שלא הצטוו ואש יצא מלפני ה’ ושרפה אותם למוות.
לאחר שעם ישראל חטאו בחטא העגל ומתו כשלושת אלפי איש במגיפה, משה עלה פעמיים להשם, לא אכל ולא שתה ארבעים יום רצופים וכל אותם ימים התחנן לפני השם שיסלח לעמו. סוף סוף, ביום הכיפורים, השם התרצה לסלוח לעם ישראל, ולמחרת יום הכיפורים התחילו במלאכת הקמת המשכן.
כמה גדלה השמחה כאשר, סוף סוף, באחד בניסן הקימו את המשכן. העם כולו ראה את כבוד השם יורד על המשכן ואש יוצאת ואוכלת את האישים ואת הקרבנות “וירא העם וירונו ויפלו על פניהם” (ויקרא ט כד). והנה, שוד ושבר כזה. שני בני אהרן צדיקים נשגבים קדושים וטהורים נספו ברגע של שמחה… כמה גדול השבר. דווקא ביום שכולם ציפו לו. הלם מוחלט היה בעם ישראל.
משה פונה לאהרן ואומר לו: “הוא אשר דיבר ה’ לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן” (ויקרא י, ג). רש”י מפרש: “אמר משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך”.
אולי גם זה יעניין אתכם:
מה היה חטאם של נדב ואביהו? הזוהר מלמד: “בגין דלא אינסיבו”, שלא היו נשואים!
מה הקשר בין נישואים למיתת בני אהרן? נסביר את הדברים על פי דברי רבי נחמן:
“בעניין השמחה, על פי משל, שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו בעל כורחו שיהיה שמח עמהם גם כן; כן יש בעניין השמחה, כי כשאדם שמח, אזי המרה שחורה והייסורים נסתלקים מן הצד. אבל מעלה יתירה להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דווקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה. שיהפוך המרה שחורה וכל הייסורין לשמחה, כדרך הבא לתוך השמחה, שאז מגודל השמחה והחדווה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחורות שלו לשמחה. נמצא, שחוטף המרה שחורה שלו ומכניס אותה בעל כורחה לתוך השמחה, כמשל הנ”ל” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, כג).
רבי נחמן מסביר שהרעיון נמצא במילים של הפסוק: “ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה” כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד כנ”ל, אבל צריך לרדוף אחריהם, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דווקא לתוך השמחה כנ”ל. וזהו ששון ושמחה ישיגו וכו’, שהששון ושמחה ישיגו ויתפסו את היגון ואנחה, שהם נסים ובורחים מן השמחה, להכניס אותם בעל כרחם לתוך השמחה כנ”ל.
רבי נתן מסביר, שמדברי רבי נחמן מובן שעיקר השמחה אינה כאשר אדם שמח לעצמו במה שיש לו לשמוח, זוהי שמחה שאינה שלמה. עיקר השמחה היא דווקא כשיש משהו מעכב, כאשר ישנה אחיזה של עצבות ובכל זאת חותרים למצוא בה נקודה קדושה ולאחד אותה עם השמחה למרות הכל, רק זוהי שמחה שלמה.
“כשאדם שמח, אזי המרה שחורה והייסורים נסתלקים מן הצד. אבל מעלה יתירה להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דווקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה…”
רעיון זה מתבטא בכל ההיבטים, גם בהיבט הכללי של הבריאה: הקב”ה הוא מקור השמחה ולפניו אין שום עצב, כמו שכתוב: “הוד והדר לפניו עוז וחדווה במקומו”, ולמרות זאת, הקב”ה מרוב טובו וחסדו ברא את כל הבריאה מראשית נקודת האצילות עד מרכז עולם העשייה הגשמי שבו ישנה אחיזה גבוהה לסטרא אחרא וליגון ואנחה, כידוע.
גם בהיבט אישי הדבר כך, ניקח את הנישואים כדוגמה. האיש מייצג את המקור הרוחני של השמחה “עוז וחדווה במקומו”, זאת מכיוון שהאיש מצווה על הברית שעליה נאמר “בו עוז” (זוהר, הדברים מבוארים בליקוטי מוהר”ן ח”א יט). ולעומת זאת, באישה ישנה אחיזה (נטייה) של היצר הרע והעצבות והמרה שחורה. הסיבה לכך היא, מכיוון שלפי חלוקת הספירות האישה היא בצד של הבינה, והבינה היא מקור הגבורות שבקדושה ומזה משתלשלים הדינים ותוקף הדינים והעצבות והמרה שחורה. לא חלילה שהאישה היא מקור העצבות, אלא שבאישה נתפס יותר כוח הדין והעצבות לעומת האיש שמקורו בשמחה.
זו הסיבה לשמחה העצומה שיש בשמחת נישואין, כי אז מתרחש האיחוד שבו היגון והאנחה הנאחז באישה מתאחד עם השמחה שמקורו באיש. האיחוד שבין איש ואישה פירושו, התרחבות השמחה מעבר למקום הטבעי של השמחה ולכלול גם את המקומות הרחוקים משמחה, היגון והאנחה, ולכלול גם אותם בתוך הקדושה.
ראיתם פעם חתונה בלי תזמורת? וודאי שלא, תזמורת בחתונה היא מוסכמה שכולם רואים בזה כמו תנאי לנישואים. הסיבה היא בגלל שהנגינה יש לה כוח עצום לרדת לעמקי רוח נכאה ולהביא שמחה בלב, לרומם ולשנות את מצב הרוח לחלוטין. כלי הנגינה מסמלים את עשרה מיני נגינה (ראה ליקו”מ ח”א, תורה רה), ומהותם לגלות את השמחה מתוך היגון והאנחה, שזה מה שקורה בחתונה כאשר מתרחש האיחוד בין איש ואישה.
הנישואים – מטרה עליונה וקדושה מאוד שמוטלת על כל אחד מישראל…
זו גם אחת הסיבות לחשיבות שהתורה מייחסת לזיווג של איש ואישה בקדושה, כי אז השמחה מתאחדת כביכול עם הצד של היגון והאנחה הנאחזים בצד הנקבי, ודווקא איחוד הזה מוציא את נקודות הקדושה החבויים בצד הנקבי ומעלים אותם ומתקנים אותם, בדומה למשל שהבאנו מרבי נחמן.
כעת נוכל לקשר את הדברים לפרשת השבוע. על הקטורת נאמר “קטורת ישמח לב” (משלי כז ט) מכיוון שהקטורת מהותה לקשר בין העולמות. ידוע שהקטורת הייתה מורכבת מאחד-עשר סממנים שמתוכם עשרה סממנים ריחם היה מענג ונפלא, ואחד מהם, החלבנה, ריחו היה רע, ובכל זאת חובה להביא את החלבנה וללא זה אין הקטורת מושלמת. זה מרמז על כך שאין שלמות להקטורת, לשמחה, ללא שמקשרים ומעלים גם את היגון ואנחה לתוך השמחה וכוללים את הכל, גם את המקומות הרחוקים מהשמחה בתוך הקדושה.
כעת מובן כיצד הנישואים קשורים לקטורת. הכוח להעלות את הקטורת, שתהיה כלולה מיגון ואנחה ותעלה ותיכלל בתוך השמחה של הקדושה, היא על ידי נישואים. כי כאמור, כאשר אדם נושא אישה ומעלה את היגון והאנחה הנאחז באישה, והיא נכללת בו, נוצר איחוד שבו השמחה מקבל שלמות.
אולם נדב ואביהו היו צדיקים כל כך גבוהים, שהם לא רצו להתעסק כלל עם היגון והאנחה של העולם הזה. הם היו דבוקים כל כולם לבורא, אך לא היו מוכנים לרדת לעמקים של היגון והאנחה של העולם הזה ולחבר אותם אל הקדושה, שכאמור זה העיקר והתכלית.
כאשר בני אהרן נדב ואביהו ניגשו להקטיר קטורת, הם רצו לבצע פעולה של חיבור העולמות של החלבנה המסמלת את היגון והאנחה ולאחד אותה עם השמחה, אך הם עצמם היו חסרים את זה מכיוון שהם לא היו נשואים והיו חסרים את המיזוג וההמתקה של יגון ואנחה כשהיא נכללת בקדושה. באותו רגע הם נחשפו לסכנה של אחיזת היגון ואנחה כשהיא לא ממותקת, כפי שקורה בנישואין, ולכן כוחות היגון והאנחה שהם סטרא דמותא (צד המוות) פגע בהם והם מתו.
למדנו, אם כן, מהפרשה את החשיבות של הנישואים – שהיא מטרה עליונה וקדושה מאוד שמוטלת על כל אחד מישראל להתחתן בקדושה עם אישה ולהוליד ילדים, ששם נתגלה השלמות של השמחה של האיחוד שבין איש ואישה. ולמדנו מהי שמחה שלמה, להגביר את השמחה על היגון והאנחה ולחטוף את היגון והאנחה ולהכניס אותם בעל כרחם לתוך הקדושה ולהפוך אותם לשמחה.
להמחיש את הדברים למעשה, נביא דוגמה שרבי נתן מציין בעצמו: אדם חש שהוא רחוק מהקדושה, הנה הוא לא מתפלל כפי שצריך, הוא לא עובד את השם כמו שצריך, הוא מרגיש לא שווה, העצה לכך היא להפוך את היגון והאנחה לשמחה באופן הבא: ‘נכון שאני רחוק מהקדושה ואני לא עובד את השם כמו שצריך, אך בכל זאת, אני זוכה ברוך השם להניח תפילין, לשמור שבת, לשמוח שאני יהודי, אז להיפך, זוהי השמחה שלי שדווקא אחד שמרוחק כמוני מעבודת השם זוכה בכל זאת לקיים מצוות כאלו חשובות ולהיות קרוב להשם…’ במחשבה זו השמחה גוברת על האנחה והיא מתבטלת לשמחה והופכת מרכבה לקדושה, מזה נעשה עונג גדול ושמחה גדולה במרום.
(על פי ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, ו).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.