בהתחלה זה לא היה קל, האגו נפגע כאילו לקחו לו את הנשמה. אבל בהמשך, היה מדהים! “אני לא יודע” עושה את החיים פשוטים וקלים! בואו לגלות איך עושים את זה!
תלמד לומר שאתה לא יודע, הציע לי רבי נחמן את אחת מתוך מיני העצות הנפלאות שלו.
זה היה מסקרן, מדהים ו…
גם הרגיש לי חוסר אונים מזעזע. סוג של התנגדות. הרגשתי איך האגו נפגע, כאילו לקחו לו את הנשמה. שאני לא אדע?
כן.
אני לא יודע את מה שאני לא יודע… אני לא יודע… אני בעצם לא יודע שום דבר…
ככה זה אמור להיות? זה בסדר שאמרתי את זה ככה?
אולי גם זה יעניין אתכם:
לחיות את החיים – הנה הסוד שלא גילו לכם
באחת השיחות שלו (שיחות הר”ן ג) רבי נחמן מדבר על מה שהוא הכי הרבה אוהב לדבר: גדולתו של הקב”ה.
“הִפְלִיג מְאֹוד בִּגְדולַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זֹאת בִּכְתָב וְאָמַר: כִּי לִגדולַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֵין שִׁיעוּר, כִּי נַעֲשִׂים דְּבָרִים נוֹרָאִים בָּעוֹלָם, נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאֹד וְאֵין יוֹדְעִים כְּלָל. הַיְינוּ שֶׁעֲדַיִן אֵין יוֹדְעִים שׁוּם יְדִיעָה כְּלָל כְּלָל לֹא.
“וְגַם מַה שֶּׁמּוּבָא “כִּי תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע“, הַייְנוּ גַּם כֵּן אֵצֶל כָּל יְדִיעָה וִידִיעָה, הַיְינוּ שֶׁאֲפִילּוּ כְּשֶׁמַּגִּיעִין לְהַתַּכְלִית שֶׁל הַיְּדִיעָה, דְּהַייְנוּ “לֹא נֵדַע”, אַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִין אֵין זֶה הַתַּכְלִית. כִּי זֶה הַתַּכְלִית הוּא רַק בְּאוֹתָהּ הַיְדִיעָה, אֲבָל בְּהַיְדִיעָה הַגָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה עֲדַייִן לֹא הִתְחִיל בָּהּ כְּלָל, וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה.
“נִמְצָא, שֶׁלְּעוֹלָם אֵין יוֹדְעִין כְּלָל כְּלָל לֹא, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַתַּכְלִית, כִּי עֲדַייִן לֹא הִתְחִיל כְּלָל לֵידַע בַּיְדִיעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִזֹּאת הַיְדִיעָה שֶׁהִגִּיעַ בָּהּ אֶל הַתַּכְלִית שֶׁלֹּא נֵדַע וְכוּ”.
כל כך הרבה דברים גדולים קורים בעולם ואין לנו שום ידיעה וידע עליהם בכלל, שום מושג, אומר לנו רבי נחמן. כי באמת, אי אפשר להכיר באמת את הקב”ה. אבל מצד שני, אנחנו לא אמורים לוותר ולומר שלעולם לא נוכל להכיר אותו. אנחנו כן אמורים לשאוף לזה, ובעזרת המאמצים שלנו להגיע למסקנה ש… אנחנו לא יודעים שום דבר.
כן, קראתם נכון.
רבי נחמן אומר שאני לא יודע – זה שיא הידע, פסגת הידע!
בכל אופן, ידיעה בסיסית זו שאנחנו לא יודעים ומכירים את הקב”ה אינה ניתנת להשגה. כאשר אנחנו מגיעים לנקודה בה אנו יודעים שאנחנו לא מכירים את הקב”ה, זה נוגע רק לגבי נקודה מסוימת. משם, עלינו להמשיך לנקודה אחרת ולשאוף להגיע לידע שגם ביחס לנקודה החדשה איננו מכירים את הקב”ה.
לעבור מנקודה לנקודה ולהבין שאיננו מכירים את הקב”ה, לא יודעים – כך מגבירים את האמונה בבורא עולם, בגדולה שלו.
כל כך הרבה דברים גדולים קורים בעולם ואין לנו שום ידיעה וידע עליהם בכלל, שום מושג, אומר לנו רבי נחמן. כי באמת, אי אפשר להכיר באמת את הקב”ה…
אבל איך אפשר להמשיך להתמודד עם הרצון להכיר את הקב”ה כאשר המשחק ידוע מראש: שאנחנו ניכשל?
המפתח לכך הוא – ענווה!
רבי נחמן מברסלב אומר לנו (ליקוטי מוהר”ן חלק ב, עב) שגדולתו העיקרית של האדם היא הענווה שלו. למעשה, הוא לומד את זה מהקב”ה שעליו אמרו חז”ל שגדולתו נמצאת בענוותנותו.
לכן, ככל שאנחנו ממשיכים לנסות להבין את גדולתו של הקב”ה ואנו מגלים שאנחנו בעצם לא מבינים, אבל ממשיכים לנסות ולא מוותרים, אנו גדלים בענווה שלנו. ודבר זה כשלעצמו מגדיל את ההבנה שלנו בבורא עולם, מכיוון שככל שאנו גדלים בעוונה כך אנו רוכשים יותר הבנה לגדולתו של הבורא, שהיא למעשה הענווה שלו.
זה הקשר למה שרבי נחמן אומר בסוף אותה שיחה על הכוח של התשובה וכיצד אין להתייאש לעולם.
הגדולה של האדם היא דווקא הענווה שלו!…
“גַּם הִפְלִיג מְאֹוד בְּגֹודֶל מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה. וַאֲפִילּוּ כְּשֶׁנּוֹפְלִים מְאֹוד ח”ו, וְכָל אֶחָד נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לְייָאֵשׁ עַצְמוֹ. כִּי תְּשׁוּבָה גָּבוֹהַּ לְמַעְלָה מִן הַתּוֹרָה, עַל כֵּן אֵין שׁוּם ייֵאוּשׁ בָּעוֹלָם!, כִּי אִם יִזְכֶּה, יִהְיוּ נַעֲשִׂין מֵעֲווֹנוֹתָיו עִנְייָן אַחֵר לְגַמְרֵי. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חַכָמֵינוּ ז”ל (יוֹמָא נו:): שֶׁנִּתְהַפְּכִין הָעֲווֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת. וְיֵשׁ בְּעִנְיָין זֶה סִתְרֵי נִסְתָּרוֹת. רַק הַכְּלָל: שֶׁמִּכָּל הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, יְכוֹלִים לַחֲזֹור אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּנָקֵל, כִּי לִגְדֻולָּתוֹ אֵין חֵקֶר. וְהָעִיקָּר שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ: שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְיָיאֵשׁ עַצְמוֹ מִלִּצְעֹק אֶל ה’ וּלְהִתְחַנֵּן וּלְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו יִתְבָּרַךְ תָּמִיד.”
ממבט ראשון, נראה שזה לא קשור לתחילת השיחה, אולם גם את מצוות התשובה מניע הכוח העצום של הענווה.
כאשר אדם טועה קל לו יותר ליפול לזרועות הכישלון ולוותר, להרים ידיים. כדי להודות בטעות ולנסות להיות שוב – זה מצריך ענווה גדולה, במיוחד כאשר הוא עושה את אותה טעות מאות פעמים.
אם הוא מבין שהקב”ה לא מצפה ממנו להיות מושלם והוא רק ינסה בכל כוחו, הוא לא יוותר וימשיך לנסות שוב ושוב. הוא מבין שהענווה של הקב”ה, שמאפשרת לו לממש את הענווה שלו ולתרגל אותה, תעזור לו להתקדם למרות החסרונות. בעיקר, בתהליך של נפילה וקימה, אז הוא מגיע לידיעה והכרה גדולה יותר של הקב”ה.
מאמרים נפלאים ומרתקים נוספים בנושא צמיחה אישית תמצאו בקישור הזה.