גולת הכותרת בעבודת המקדש היא הדלקת נרות המנורה, אותה מקבל אהרן הכהן. מדוע דווקא הוא?
בפרשת בהעלותך, אחרי התיאור המפואר של חנוכת המשכן עם קרבנות הנשיאים עמו חתמנו את פרשת נשא, מגיע תורו של אהרן הכהן להדליק את נרות המנורה – גולת הכותרת בעבודת המקדש, כמובן מפירוש רש”י שהדלקת המנורה עומדת כנגד כל נדבת הנשיאים הנכבדה.
הדלקת המנורה – להאיר את הדעת
כדי להתבונן קצת מה היא הדלקת המנורה לעומת עבודת הקרבנות, נפנה לתורתנו – ליקוטי מוהר”ן תורה ה – “תקעו אמונה”, שם כותב רבי נחמן מברסלב (באות ז) שהמוח הוא כמו נר דולק על ידי השמנונית של הגוף שעולה אליו, וכאשר מכניעים את תאוות הניאוף אזי עולים השמנים בשלמות ואז המוח דולק כראוי, וזוכים לתיקון המוחין שהם בחינת תפילין. נמצא, שהתנוצצות המוחין – תפילין, זה בחינת הדלקת המנורה.
לכן, כשם שיש למנורה שבעה קנים כן יש לתפילין בחינת שבעה קנים – שהם שין של שלושה ראשים ושין של ארבעה ראשים, כמובא שם בתורה, שהם כנגד שבעה רועים דקדושה שהם בחינת הדעת, בחינת “ומשה היה רועה”, משה – בחינת הדעת והמוחין. וזה מה שכתוב “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” (במדבר ח), כי שבעת הרועים כולם כלולים ממשה שהוא בחינת הדעת, בחינת “ומשה היה רועה” כנ”ל, ולכן כולם פונים אל הנר המרכזי הכולל את כולם.
ואת תפקיד הדלקת המנורה מקבל אהרן הכהן דווקא. כי מובא שם בתורה, שעיקר תיקון המוחין בשלמות הוא על ידי תיקון המשפט, כי כשנפגם חלילה המשפט אזי נפגמים המוחין ונעשה תפילין רעים מהפסולת המתערבת בתפילין, ואהרן הוא בחינת משפט – כמובא שם בתורה “ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו”.
הקרבנות – תיקון האכילה
וזה מה שמובא שם ברש”י, שאחרי שראה אהרן את חנוכת המזבח על ידי הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם, אמר לו הקב”ה “חייך שלך גדול משלהם”. כי ההדלקה של הנרות היא התכלית של כל העבודה והיא יותר נעלה מעבודת הקרבנות. כי הקרבנות הם בחינת האכילה, כמובא בחז”ל שהם אכילתו של מזבח, ועיקר הקרבן הוא לריח ניחוח העשן העולה מתכלית הגשמיות, שהוא איברי וחלבי הבהמות, אל השמים, שזה מה שמובא בתורה ובעוד מקומות שמהאכילה עולים עשנים, שהם העשנים המוזכרים בתורה העולים אל המוח בשעת השינה, וצריכים שהמאכלים יהיו מבוררים בלי אחיזת השדים שזה בחינת אכילה בשמחה, ולכן היו הלוויים משוררים בשיר בזמן עבודת בית המקדש.
ואכילה, זה בחינת גרים השבים ובאים לאמונת ישראל שצריכים להעלותם ולבררם. כי החלק הזך שבגרים ששבים הם ניצוצות הקדושה והאמונה הנפולה, אבל הם עטופים בגשמיות וגסות הגוף שנולד שלא בקדושה, דהיינו בחלבים ובליחות שהם בחינת גאווה, כמו שכתוב: “לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ: יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב” (תהלים ע”ג). וזאת הגאווה צריכים להעלות לבחינת גאווה דקדושה, שעל ידה מתגברים על תאוות ניאוף, ואז נעשה מזה מוחין. וכן באכילה הוא אותו בירור ממש, כאשר אנו אוכלים את ניצוצות הקדושה העטופים במיני גשמיות, וצריכים לברר את החלק הטוב והזך ולהעלות אותו ומאידך להשתמש בחלקים הגסים יותר לצורך חיזוק הגוף, וכן צריכים לדחות החוצה את הפסולת שהם הגרים שאסור לקרבם בחינת טיפת עשו וישמעאל שאסור להעלותם אל המוח.
אולי גם זה יעניין אתכם:
כי באמת, יש באכילה חלקים שאינם בהכרח עולים אל המוח, כי ידוע שאכילת האדם היא דבר פלא והקיבה מבררת המאכלים ומחלקת את חלקי המאכל כל אחד למקום השייך לו. כי חלק הפסולת נדחה לגמרי אל החוץ, וחלק העב נעשה ממנו בשר וגידים, וחלק היותר זך נעשה דם, שזה בחינת נפש שבגרים בבחינת “ואתם ידעתם את נפש הגר”, ויש את החלק הזך והדק בתכלית שהוא השמן הזך העולה אל המוח וממנו המוח דולק בהשגות אלוקות. והשמן הזה, הוא בחינת ניצוצות הקדושה וחלקי האמונה הטהורים שיש בגרים המתקרבים שנעשו מלקיטת נפילת האמונה, שאחרי תיקונם והעלתם מוסיפים הארה באמונה.
ונראה לומר, שקרבנות הנשיאים הם בחינת העלאת הגאווה והגשמיות לבחינת גאווה קדושה, שזה בחינת בירור חלק המאכלים הגס יותר שממנו נעשה חיזוק הנפש והגבורה שבאדם, היינו הישות דקדושה שלו שעל ידה מתגבר על התאוות, כי דווקא על ידי הגאווה דקדושה מתגברים על תאוות ניאוף, כמובא שם, אבל השלמות היא על ידי אהרון שמעלה את החלק הזך ביותר שהוא בחינת השמן הזך של המנורה להדליק בה נרות המנורה, ושמן זך זה בחינה שלא מעורב בו שום פסולת שזה נעשה כאמור על ידי אהרן שהוא בחינת תיקון המשפט, ועתה מובן עוד מדוע גדול חלקו משלהם.
התלמידים הם בחינת לויים
ואז נעשה דיבורים כשרים להחיות בהם נפשות, שזה מה שמובא שם בהמשך “קח את הלויים” ופירש רש”י, “קחם בדברים” – דבר על לבים דיבורים המחיים, וכלשון רש”י שם – “אמור להם אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום”. כי הלווים, הם בחינת התלמידים הנלווים אל הצדיק שניתנו לכהנים – שהם בחינת הצדיק – לשרתם, כמובא בתורה על הפסוק “עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי”, שהצדיק מלקט את התלמידים אל ישיבתו הקדושה שהיא בחינת בית המקדש, ששם לשכת הגזית וסנהדרין ומשם יוצאה הוראה לישראל. והתלמידים הנלווים אל הצדיק, שהם בחינת הלויים, הם הצריכים את הדיבורים המשיבים את הנפש, כי עליהם המלחמה חזקה פנים ואחור, כי הם המגיני הארץ שעליהם מתגבר הפגם של מנהיגי השקר המתגברים במחלוקת ומגבירים ניאוף בעולם, והמגיני ארץ צריכים להעלות המחלוקת והגאווה והישות ולתקן פגם הניאוף, וממילא תלמידים אלו בסכנה גדולה, כמו שמובא בימי מוהרנ”ת שלפני פטירת רבינו הוא הסתכל על רבי נתן במשך שעות ורבי נתן מתאר שבמבט זה אמר לו הרבה, וזו לשונו:
“וְעָמַדְתִּי לְבַדִּי לְפָנָיו אָז בְּאוֹתָהּ הַלַּיְלָה וְהוּא הִסְתַּכֵּל וְחָזָה בִּי בְּעֵינָיו הַנּוֹרָאִים הַרְבֵּה, וְכָל הִסְתַּכְּלוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁהִסְתַּכֵּל בִּי הָיָה כְּמוֹ דִּיבּוּרִים מַמָּשׁ וַאֲנִי מֵבִין עַתָּה כַּמָּה הִתְחַזְּקוּת וְכַמָּה עִנְיָיניִם מֵהִסְתַּכְּלוּתוֹ בִּי אָז וּבְכָל עֵת שֶׁעוֹבֵר עָלַי, חַס וְשָׁלוֹם, מַה שֶּׁעוֹבֵר, בִּכְלָל וּבִפְרָט, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּנִפְלְאוֹתָיו מַצִּילֵנִי מִכֻּלָּם, אֲנִי מֵבִין, שֶׁהַכֹּל הָיָה מְרֻמָּז בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ כִּי הִסְתַּכְּלוּתוֹ הָיְיתָה כִּמְדַבֵּר עִמִּי עַל מִי אַתָּה נִשְׁאָר עִם כָּל הָאוֹצָרוֹת הַגְּנוּזִים אֶצְלְךָ וּמַה יִּהְיֶה נַעֲשֶֹה עִמְּךָ, כִּי רַבִּים יַעַמְדוּ עָלֶיךָ וּמַה יַעֲשֶֹה חָלוּשׁ כָּמוֹךָ וְכוּ’ וְכוּ’, כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה וְיָתֵר מִזֶּה מַה שֶּׁאֵינִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי הַכֹּל הָיָה מְרֻמָּז בְּהִסְתַּכְּלוּתוֹ שֶׁהִסְתַּכֵּל בִּי הַרְבֵּה הַרְבֵּה בְּכַוָּונָה בְּאוֹתָהּ הַלַּיְלָה, וְכָל הִסְתַּכְּלוּת וְהִסְתַּכְּלוּת שֶׁהִסְתַּכֵּל בִּי אָז הָיָה שׁוֹהֶה בּוֹ אֵיזֶה שָׁעָה רְצוּפָה” (ימי מוהרנ”ת חלק ראשון אות ס).
המוח הוא כמו נר דולק על ידי השמנונית של הגוף שעולה אליו, וכאשר מכניעים את תאוות הניאוף אזי עולים השמנים בשלמות ואז המוח דולק כראוי, וזוכים לתיקון המוחין שהם בחינת תפילין…
תכלית התיקון – השראת השכינה
ואז, אחרי שהסתיימה כל חנוכת המזבח והעלאת הנרות, אז שכן הענן על המשכן – דהיינו השראת השכינה הנעשית על ידי כל התיקונים הללו, כי השראת השכינה היא שלמות תיקון האמונה והדעת, שזוכים לראות בעין גשמית אלוקותו יתברך, ואז מובא כל עניין מסעות בני ישראל במדבר שהיו על פי השם, שבהעלות הענן היו נוסעים וכאשר ישכון הענן יחנו, שכל זה הוא בחינת כל תיקוני התורה הזו, כמובא בפירוש האגדה: “זימנא חדא הווה קאזלינן במדברא”, זה בחינת “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” היינו תיקון האמונה, כי נפילת האמונה היא בחינת ארץ לא זרועה, כמובא בראשית התורה, ו”לכתך אחרי במדבר” זה בחינת תיקון האמונה שהאמינו בהשם והלכו אחריו למדבר (כמובא שם באות ט”ז).
והכל היה על פי הקב”ה, לפי חניית והקמת המשכן שבו נעשית העלאת כל הגרים ושמנונית הגאווה לריח ניחוח הקרבנות וזַכּוּת השמן להדלקת המנורה, שזה תיקון המוחין בשלמות, שבכל פעם היה הענן עולה היו צריכים לפרק את המשכן ולצאת לדרך, וכאשר היה יורד הענן היו חונים ומקימים המשכן. כי מובא שם בתורה – שהתיקון לא נעשה בפעם אחת, כי בכל פעם שזוכים לאיזה אחד מהתיקונים המובאים שם, כנגד זה מתגבר הקלקול העומד בזה לעומת זה לקלקל התיקון והתגלות האמונה, ורק באחרית הימים בביאת משיחנו אז ייעשה התיקון בשלמות שאין אחריה שום קלקול, כמובא בדברי רבי נתן בכמה מקומות (עיינו עירובין ה).
וזה מה שמובא בפרשה בעניין החצוצרות שעל ידן נסעו ועל ידן חנו ועל ידן התכנסו וכו’, שכל זה הוא בחינת רבי עם תלמידים שמתקבצים אל הצדיק משה, שכל זה הוא בחינת ראש השנה שהוא התקבצות הקהילות הקדושות, לכן רמוז בעניין החצוצרות גם עניין ראש השנה וסדר התקיעות והזיכרונות, כמובא שם “וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו’ ותקעתם בחצוצרות”.
ואז מסופר סדר המסעות ומחנות הדגלים, שזה מרמז על בחינת המרכבה הקדושה בבחינת מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל וכו’ ועל ראשי שכינת א-ל, כי שנים עשר שבטי י-ה הם הם המרכבה להשכינה הקדושה ודגליהם היו מסודרים כסדר בו נשאו השבטים את יעקב לקבורה, שכל זה הוא כנגד המרכבה הקדושה כמובא בדברי רבי נתן (בהלכות נטילת ידיים ו) – שארבע מחנות כנגד ארבע החיות הנושאות את הכיסא וכו’. שכל זה הוא תיקון המשפט בחינת כסאות למשפט שזה בחינת המרכבה.
עיקר תיקון המוחין בשלמות הוא על ידי תיקון המשפט…
העלאת גרי האמת אל קדושת ארץ ישראל
ואז דווקא מוזכר שוב עניין יתרו שהוא בחינת הגרים, ואמרו חז”ל שרצה לחזור לארצו ולמולדתו כדי לגייר את משפחתו וכן עשה, כי עתה שנעשה המשכן והיו מוכנים כל התיקונים היה מסעם הראשון על מנת להיכנס לארץ ישראל שאז היו באים אל תכלית התיקון, כי ארץ ישראל זה בחינת שלמות האמונה, כמובא שם בתורה “שכן ארץ ורעה אמונה”, ועיקר הארץ שהיא האמונה היא ארץ ישראל, ולכן אז גם היה הזמן המובחר להעלות את הגרים שהם גרי אמת וצדק, דהיינו יתרו ומשפחתו שקיבלו נחלה בישראל את יריחו, כמובא ברש”י שם, דהיינו גרי צדק שזוכים לחלק ונחלה באמונה הקדושה שהיא בחינת הארץ הקדושה.
אבל לעומת יתרו שהיה גר אמת, היו גרים אחרים שהם הערב רב, ולכן מיד מסופר על תעלוליהם של הערב רב שהם בחינת הגרים שאסור לקרבם, שהם בחינת טיפת עשו וישמעאל שאסור להעלותם אל המוח כמובא שם בתורה, והם שגרמו לכל הצרות של ישראל במדבר כידוע, כי גרמו בכל פעם לקלקול המשפט, כגון במעשה העגל וכעת גם כן התאוננו וביקשו בשר תאווה, וזה מה שמובא שם בתורה שעל ידי הפסולת העולה אל המוח, שהוא בחינת פגם האכילה נעשה שוב הטומאה הידועה, וזה המובא כאן “וישמע משה את העם בוכה למשפחותם”, ופירש רש”י – על עסקי עריות שנאסרו להם. גם מרומז פגם האכילה שאכלו בשר עד שיצא מאפם, שזה בחינת העשנים העולים אל המוח מהאכילה שאינה כראוי שמעורב בה כוח השד שעל ידי זה באים לאותו פגם, ולכן אז ניזוקו ישראל, שזה המובא שם בתורה “קשים גרים לישראל כספחת” שמזיקים לישראל. גם ראשי הערב רב הם בחינת המנהיגים הנוטלים חרב הגאווה שמגבירים בחינת תאוות ניאוף והם הם מזיקי עלמא, כמובא שם, וכן שדים הם בחינת מזיקים.
תלמידי הצדיק הם עוזו של הצדיק
והתיקון לכל זה היה על ידי “אספה לי שבעים וכו’” בחינת קיבוץ התלמידים נאמני הארץ, ואז שרתה על כולם רוח נבואה, ואלדד ומידד התנבאו שמשה מת ויהושע מנחילם את הארץ. משה מת – זה בחינת סילוק המוחין המובא שם בתורה. ארץ – זה בחינת האמונה. כי אז נרמז שגמר התיקון הוא רק אחרי הסתלקות משה, כמובא שם בתורה – שרק על ידי שהצדיק מסלק את דעתו ועושה מעשה עבד רק אז הוא מעלה את המשפט מהתהום ונעשה התיקון השלם, וכן אחר הסתלקות משה נעשה כל זה יותר בשלמות על ידי תלמידיו, שזה בחינת יהושע מנחילם את הארץ – התלמיד הוא המנחיל לישראל את תיקוני האמונה, עד שיבוא משיח וישלים את כל התיקונים.
אבל מובא שם שיהושע קינא למשה, דהיינו שלא רצה שיטעו בו לחשוב שהוא הצדיק אחרי משה, אלא רצה שידעו שגם אחרי הסתלקות משה הוא נשאר התלמיד ואף על פי שבפועל הוא מנחיל את הארץ, אבל זה רק בכוח משה שאחרי הסתלקותו משיג מה שמשיג למעלה מהדעת ומאיר הארה זו לתלמידיו.
גם רמוז שם מה שמובא בתורה – שעל ידי הגאווה של מנהיגי הדור מתגברת תאוות ניאוף, וההיפך מובן ממילא – שעל ידי הענווה של המנהיג האמת הוא זוכה לבטל בשלמות תאווה זו, וזה ביאור הסמיכות שאחרי שדיברה מרים במשה שפירש מאשתו, הייתה התשובה על זה “והאיש משה ענו מאוד וכו’” ולכן יכול היה לפרוש מאשתו בלא שום פגם, וממילא זכה לתמונת ה’ יביט – שהוא השגת הדעת בתכלית, כמובא שם בתורה, שהכל תלוי בביטול הטומאה הבאה מתאווה זו.
ואפשר לומר בדרך רמז, שלאחר שמרים דיברה בדבר זה נצטרעה, כי צרעת זה בחינת ספחת המובא שם בתורה “קשים גרים כספחת”, כי הגרים מכניסים גאווה בישראל ועל ידם נוטלים חרב הגאווה המנהיגים שלא ניתנה להם גדולה מן השמים כלל, ואז מתגברת תאוות ניאוף בעולם. אבל משה בוודאי קיבל גדולתו מן השמים, ובוודאי לא שייכת אצלו אותה תאווה, לכן אין לו שום שייכות עם פגם הגרים הנקרא ספחת, לכן מרים שדיברה בו כאילו יש בזה רמז ששייך אצלו פגם הגרים הנ”ל ח”ו ולקתה בספחת מידה כנגד מידה (בדרך אפשר ורמז בלבד).
אבל משה ביקש עליה רחמים, ואחר כך חלק לה המקום כבוד שחיכה לה הענן שבעה ימים. כי באמת, מרים לא חלקה על גדולתו של משה אלא לא השיגה עד היכן מגיעה קדושת משה, כשם שלאורך כל הדורות טועים בזה הצדיקים, שהגם שאינם חולקים על הצדיק האמת אבל מאידך אינם זוכים לצעוק בכל כוחם לישראל להתקרב למשה, כי לזה זוכה רק התלמיד בחינת יהושע, שזה מה שמובא – שכשהיה הזקן החולק אצל אחד מגדולי הצדיקים באותו דור כדי לקטרג על רבי נחמן, היו שם רבי נתן ורבי נפתלי והם מנעו את קבלת לשון הרע שלו, ומובן שאילולא היו שם היה אותו צדיק מקבל ח”ו הלשון הרע של הזקן, ואז כינה אותם “מגיני ארץ”, כי דווקא התלמידים משיגים גדולת רבם דבר שאפילו צדיקים גדולים לא משיגים, לכן אף הצדיק הנ”ל בעצמו רמז על כך כשאמר שאילו היה יודע שישמעו לו היה צועק שכל העולם צריכים להתקרב לרבי נחמן מברסלב, אבל בפועל לא צעק.
אבל רבי נתן לא פקפק בכך ולא עשה שום חשבון אם יאמינו לו או לא, אלא צעק וגילה את גדולת רבינו בחירוף נפש, והוא התלמיד בחינת יהושע המנחיל לנו את הארץ, דהיינו שמעביר אותנו את הירדן ומוביל אותנו בכיבוש הארץ עד שיבוא משה משיח ויגמור את התיקון בשלמות, ויעלה ויגלה את האמונה בשלמות ויביא את הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!