גם כשנראה שמגיעים ליעד, תמיד יש יעדים חדשים. ולהיפך, גם כשנופלים ונראה שהגענו לתחתית של התחתית ואין דרך חזרה, תמיד יש אפשרויות והזדמנויות חדשות. אז במקום להכריז הגענו ליעד, נחשב מסלול ונתחיל מחדש.
פרשת השבוע היא פרשת ‘תזריע’ ו’מצורע’ יחד, למרות שבעיקרן הן פרשות נפרדות, בשנה שאינה מעוברת הן נקראות על פי רוב במחובר, כדי לסיים את כל התורה עד חג שמחת תורה.
פרשת ‘תזריע’ עוסקת באישה היולדת זכר או נקבה, ובנגעי צרעת המופיעים בגוף האדם. פרשת ‘מצורע’ עוסקת בטהרת אדם שהצטרע ובדיני טומאה וזיבה של איש ואישה.
נתמקד בדבר פלאי המובא בפרשה: אם מתפתח נגע צרעת באדם גם אם הוא יהיה בגודל כגריס הוא מטמא, ולמרות זאת, התורה מלמדת: “ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו… וטהר את הנגע” (ויקרא יג יב-יג). כלומר, יש מצב שבו יש לאדם טומאה בגודל זעיר והכהן יסגיר ויטמא את האדם (מזכיר לנו את הבידוד בקורונה). ולהיפך, לעתים יכולה הצרעת לפרוח בכל גוף האדם והאדם יהיה טהור. זה דבר שאין לו הסבר. אם נגע צרעת קטן מטמא את האדם, אז טומאה מלאה אמורה לכאורה להכפיל את עוצמת הטומאה, למה התורה מטהרת במקרה כזה?
אולי גם זה יעניין אתכם:
נפליג כמה פרשיות קדימה למאורע שהתרחש במדבר: קורח ידען עצום, עשיר מופלג וראש הלוויים, האדם החשוב ביותר בשבט לוי יוצא במסע מפלג מול משה ואהרן, הוא מפצל את העם במחלוקת קשה תוך שהוא מלגלג ומבזה את כל הקדוש והיקר. הוא עומד ללא בושה וסביבו דיינים וראשי סנהדראות ומנסה להוכיח את חוסר ההיגיון (שלו) במצוות, ובכך להוכיח כביכול שמשה ואהרן המציאו (חלילה) את דיני התורה בעצמם.
למעשה, במבט לאחור כולם יודעים שהכל נבע מקנאה בנשיאותו של אליצפן (כמבואר במקומו בפרשת קורח) מה שאומר שהכל עניין אישי לחלוטין. אולם כלפי חוץ, קורח הסתיר את כוונותיו הזדוניות והסתתר באצטלה של מבקש ודורש אמת.
כמה דוגמאות הביא קורח במאבקו, נצטט כאן שניים הקשורים לפרשתנו:
הוא תפס את מצוות ציצית לדוגמה והתריס: “טלית שיש בה חוט אחד של תכלת פוטרת את כל הבגד, איך יתכן אם כן, שטלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה וגם בה חייבים להטיל ציצית”?!
השאלה השנייה: “כיצד יתכן שבהרת (בגודל) כגריס מטמא, ואם היא פרחה בכולה טהור”?!
אם נגע צרעת קטן מטמא את האדם, אז טומאה מלאה אמורה לכאורה להכפיל את עוצמת הטומאה, למה התורה מטהרת במקרה כזה?…
רבי נתן מסביר מה הסתתר מאחורי טענותיו הזדוניות של קורח והיכן הוא טעה.
קורח טען כלפי משה: “כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם, ומדוע תתנשאו על קהל השם” (במדבר טז ג)., קורח סבר שישנם יעדים ברוחניות שכאשר האדם מגיע ליעד זה, אין יעד גבוה יותר. משכך, אין יותר מקום להפרשי מעמדות, ולכן הוא סירב להכיר במעלתם של משה ואהרן על פניו. בהתאם לזה הוא חפץ שגם לו תהיה תורנות קבועה בכהונה.
לכן קורח בא בטענה: אם טלית יכולה להיפטר בחוט אחד של תכלת, אז כאשר הטלית כולה עשויה מתכלת, ובהשוואה לקורח עצמו, כאשר אדם מגיע לשלמות הוא כבר הגיע ליעד שקיום המצוות אמורים להביא אותו לשם. לטענתו האווילית, הכל נועד אך ורק להביא בני אדם להתקרב ולהגיע ליעד, אך כאשר אדם הגיע ליעד מה צורך עוד בקיום מצוות “פשוטות”? בכך קורח חטא לאמת וסילף את תפקידן וערכן של המצוות.
נבין את הדברים ואת טעותו של קורח על פי הנאמר בתיקוני הזוהר: “ציצית ותפילין האי תיקונא לצדיקיא… לבינוניא אינון כשור לעול וכחמור למשא. לרשעים אינון קשורא לכל מקטרגין…” תרגום: הציצית והתפילין לצדיקים הינו תיקון מושלם ומיזוג של שבעת הספירות עם ספירת המלכות, לבינוניים, למרות שהם מניחים תפילין כמצוות אנשים מלומדה, בכל זאת, זה מועיל להם להכניע את היצר הרע. לרשעים, זה מועיל להם כמו קשר והגנה כנגד המקטרגים. כלומר, המצוות מיועדות לכל אחד קטן כגדול, אך בעוד לרשעים התפילין מהוות מחסום למקטרגים, לצדיקים הם מהווים תיקונים ומדרגות רוחניות אחרות. וכך בכל מצווה.
חלילה לומר שיש צדיק שהגיע לרמה שבו אין לו עוד צורך בקיום מצוות. אמנם הוא לא צריך את המצווה כדי שזה יחבר אותו לבורא ברמה שהרשע צריך אותה שתגן עליו מכוחות הרע, ובפרט לאחר מותו, אך בוודאי יש כוונות וצורך בקיום המצווה גם לצדיק הגדול ביותר, רמות מעל רמות עד אין סוף, וזאת מכיוון שאכן היעדים הרוחניים הם עד אין סוף.
דווקא במקומות שהיה נראה לאנשים שהם לעולם לא ימצאו שם את הבורא – זה קרה!
לכן, גם אם חוט אחד של תכלת פוטר את כל הטלית, אין זה אומר שטלית שכולה תכלת, למרות חשיבותה, תפטור את הטלית ללא קשירה של חוטי הציצית, כי בסופו של דבר תמיד צריך לקיים את המצוות בפשיטות ולהטיל ציצית בכל בגד, לא משנה כמה חשוב המרכיב של הבגד (תכלת) ולא משנה מי לובש אותה. טעות אחת של קורח.
וגם בכיוון ההפוך קורח טעה: הוא שאל על הנאמר בפרשתנו: איך יתכן שבהרת בגודל של כגריס תטמא את האדם, ואילו כאשר היא פורחת בכל גופו היא טהורה?! לדעתו, כאשר אדם הגיע לדיוטא תחתונה אין עוד מעצור ואין עוד תקווה לאדם. זהו יעד סופי ואין דרך חזרה. שוב טעות!
הבורא מלמד אותנו בכמה מקומות בתורה: “כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב”… “ראו עתה כי אני אני הוא” (דברים לב לו, לט), וכן בפסוק: “ואביט ואין עוזר, ואשתומם כי אין סומך, ותשע לי זרועי” (ישעיהו סג ה). לפעמים, דווקא במצב האבוד ביותר הבורא רוצה להושיע אותנו. אנו מכירים ויודעים סיפורים על אנשים שהתדרדרו למקומות שפלים, וגם במקומות שהיה נראה להם שלעולם לא ימצאו שם את הבורא, הם מצאו אותו דווקא במקומות אלו! השם האיר עליהם תובנה חדשה והערה עליהם רוח טהרה והם עלו מתהומות הרוע והזוהמה. גם בדורנו!
כן! בהרת כגריס מתריעה לאדם לעשות הכל כדי להיטהר, אך גם אם חלילה הטומאה מתפשטת ורוצה לבלוע את האדם כולו, אל ייאוש! לכן כאשר הטומאה פורחת בכל הגוף, האדם טהור! זה מלמד אותנו שדווקא אז השם יתברך מרחם ושולח סיוע ממרום להחיות אותנו מחדש כדי שנשוב אליו, או לכל הפחות שלא נאבד לחלוטין חלילה. “כי לא אמר השם למחות את שם ישראל” (רש”י משלי יז כו).
אז למדנו מהפרשה שתמיד ובכל מצב אפשר להתקרב לבורא ולעולם לא להתייאש. ומצד שני, למדנו שברוחניות אין מושג כזה להגיע ליעד. תמיד ישנם יעדים חדשים שעלינו לחתור להגיע אליהם.
אז בואו נחשב מסלול מחדש! לקוות ולהאמין מחדש!
(על פי ליקוטי הלכות, שילוח הקן ד).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
