חרפות וביזיונות שוברים את הלב של האדם, מה עושים כשהלב נשבר לרסיסים? איך מצליחים להחיות את הלב באהבה מחודשת? ואיך זה קשור לפרשת השבוע?
פרשת השבוע היא פרשת פנחס. נושאים שונים יש בפרשה: פנחס זוכה לכהונת עולם בשכר קנאתו לכבוד הבורא במעשה זמרי (כמסופר בסוף פרשת בלק), מניינם של בני ישראל, מצוות חלוקת ארץ ישראל לשבטים על פי גורל. בקשת משה למנות מנהיג לעם ישראל לאחר פטירתו. קורבנות תמיד ומוספים של המועדים. הייתכן שיש קשר בין הנושאים שבמבט ראשון נראה שאין כל קשר ביניהם?
נלמד רעיון נפלא שבאמצעותו יתבהר הקשר בין הנושאים, בעזרת השם:
מלמד רבי נחמן: דוד המלך ע”ה כאשר נרדף על ידי שונאיו הוא התבטא: “חרפה שברה ליבי” (תהילים סט). זאת אומרת, חרפות (בושות) וביזיונות שוברים את ליבו של האדם, התיקון לכך הוא לקשר את הלב לנקודה השייכת אל ליבו באותה עת. הדברים יבוארו בהמשך.
ישנן שלוש נקודות (=ערוצים) שבהן אפשר להמשיך הארה מחודשת ללב שבור הסובל מחרפות וביזיונות: נקודת הצדיק, נקודת החבר, ונקודת האדם עצמו. נבאר אותן: הנקודה העיקרית היא ‘נקודת הצדיק’. על הפסוק: “צדיק מושל יראת אלוקים” דרשו חכמינו ז”ל: “מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזירה וצדיק מבטלה”. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא מסר לצדיקים את הכוח להנהיג את העולם, ועיקר הכוח הוא להאיר ולעורר את הלב לעבודת השם.
אולי גם זה יעניין אתכם:
הנקודה השנייה היא נקודת החבר. בכל יהודי קיימת באופן יחסי הנקודה של ‘צדיק מושל’. התלמוד מספר ש’אביי’ ו’אבא אומנא’ היו מקבלים דרישת שלום שמימית. אביי היה אחד מגדולי האמוראים וראש ישיבת נהרדעא המפורסמת, ו’אבא אומנא’, היה רופא שהתמחה בהקזת דם לצורך רפואה. בעוד לאביי הייתה יוצאת בת קול ומברכת אותו בערבי שבתות, אבא אומנא זכה לכך בכל יום. חלשה דעתו של אביי, ומן השמים השיבו לו: “אין ביכולתך לעשות כמעשיו של אבא אומנא”. אביי שהיה גדול מאבא אומנא, ובכל זאת היה צריך לקבל נקודה מחברו אבא אומנא (תענית כא ב). זוהי נקודת החבר שבו כל אחד צריך לקבל מחבר נקודה, הארה, שחברו עולה עליו.
הנקודה השלישית היא הנקודה הפנימית של כל אדם מתוכו. כאשר אדם מדבר בינו לבין קונו ובכך מעורר את הלב שלו עצמו ומתקן אותו מהחרפות והביזיונות השוברים את ליבו.
ניגע כעת נגיעה קלה בנושא מתורת הקבלה בהקשר של שלושת הנקודות: הנקודה של הצדיק, מקבילה לספירת ה’יסוד’ התשיעית מבין עשר הספירות: כידוע, ישנן ‘עשר ספירות’, בכל ספירה שם השם מנוקד בניקוד שונה (שם השם הוא י-ה-ו-ה. אסור להגות את השם בדיבור. מותר רק בתפילה להגות בכינוי א-ד-נ-י), למשל: בספירה הראשונה ‘כתר’, השם י-ה-ו-ה מנוקד ב’קמץ’ (יָ-הָ-וָ-הָ), בספירת היסוד, הוא מנוקד ב’מלאפום’ (הכוונה לניקוד זה: וּ המוכר גם בשם ‘שורוק, יוּ -הוּ-ווּ-הוּ). האותיות של המילה ‘מלאפום’ מרכיבות את המילים: ‘מלא פום’ שהתרגום המילולי הוא: דיבור מלא. היות והברכה והשפע הם בהתאם לדיבור של האדם, כמו בפסוק: “ויברך אתכם כאשר דיבר לכם” (דברים א יא), לכן הצדיק ששומר על בריתו (הארת היסוד), הדיבור שלו מלא – מתוקן והוא יכול להמשיך שפע מלא ולהאיר ללב.
“חרפה שברה ליבי” (דוד המלך, תהילים סט) – חרפות (בושות) וביזיונות שוברים את ליבו של האדם, התיקון לכך הוא לקשר את הלב לנקודה השייכת אל ליבו באותה עת!
נתקדם צעד נוסף: נתבונן רגע במבנה הניקוד ‘מלאפום’ (וּ). הוא מורכב מנקודה בתוך אות ו’. הנקודה מזכירה את הקטנה שבאותיות – האות י’, והיא מסמלת את החכמה שהיא כמו נקודה קטנה בראשיתה, כמו שכתוב: ‘ראשית חכמה’. רק בהמשך בלב, מקום הבינה, היא מתרחבת ומתפתחת. השילוב של ‘חכמה’ ו’בינה’, האות י’ והאות ו’, באות לידי ביטוי במושגים רבים ברמה הכללית: עשרת הדיברות עם הלוחות. התורה והעולם. הצדיק ועם ישראל. וגם ברמה הפרטית של כל אדם ביחס שבין הפה והלב. הדיבור מקביל לחכמה, לאות י’. והלב – הבינה, ללוחות הברית, לאות ו’ (כמו בפסוק: “פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות”, ‘פי’ מקביל ‘לחכמות’, והלב ל’תבונות’). הלב מקביל ל’לוחות הברית’ כמו בפסוק: ‘כתבם על לוח ליבך’) מכיוון שהלוחות ארכן ורחבן שישה, שזה הערך המספרי של האות ו’ (ניתן לראות את הסבר הדברים בהרחבה במקורם בליקוטי מוהר”ן ח”א, תורה לד).
כעת נגיע לשלב האחרון ולאחר מכן נסכם במילים פשוטות ומעשיות את הרעיון שלמדנו, ונקשר את ענייני הפרשה יחד לאור הדברים הנפלאים שראינו:
כאשר אדם נכשל בחטאים, זה אומר שהלב שלו נפל לאהבות רעות. מצב זה מוגדר “ערלת לב”. כאשר דינה בת יעקב נבעלה לאונסה, אהבה רעה ונפולה, על ידי שכם בן חמור והוא ביקש שתינשא לו, אחי דינה השיבו: “לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו”, שכם נהג בחוסר מוסריות, ערלה – חרפה, הבושה הגדולה ביותר.
כאשר ליבו של אדם מלא באהבה נפולה ושבורה, התוצאה היא לב שבור, הלב אטום לאהבה רוחנית. והיא שוברת את ליבו של אדם, ממש כמו הלוחות שנשברו בעת שמשה ירד מההר וראה את חטא עגל הזהב שהם האהבות הרעות, הוא השליך את הלוחות והם נשברו. בהתאמה, הלב של יהודי שנפל לתאוות רעות הוא ‘לב שבור’, ‘שברי לוחות’.
האהבה הנפולה והשבורה שבלב מקורה ב’שבירת הכלים’ המתייחסת לבריאה. כידוע, ישנם ארבעה עולמות לפי סדר יורד: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. כאשר הקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם, האור האלוקי היה גדול מדי בכדי שהכלים יכילו את האור, וכלי החסד האלוקי שבעולם האצילות העליון התנפצו ונפלו לעולם הבריאה שתחתיו לספירת הבינה. החסד מסמל אהבה, לכן כאשר כלי החסד נפלו, פירושו שהאהבה נפלה מעולם האצילות העליון לעולם הבריאה הנמוך יותר לספירת בינה שמסמלת את הלב, זה המקור ללב השבור שהזכרנו. אולם למרות שכלי החסד נפלו ונשברו, האור של כלי החסד כן נשאר בספירת היסוד של עולם האצילות הגבוה יותר.
כיצד מתקנים את השבירה?
כדי לבטל את הערלה של הלב, החרפה והאהבות הרעות, צריך להמשיך אור מהאהבה הקדושה הנמצאת בספירת היסוד של עולם האצילות. זה נעשה על ידי הנקודה של הצדיק שהוא מקביל לספירת היסוד, כאמור “צדיק יסוד עולם”. הצדיק (האות י’) מאיר את האהבה הקדושה שבספירת יסוד של עולם האצילות לספירת הבינה שבעולם הבריאה, כלומר ללב המקביל לאות ו’.
רבי נחמן מביא לכך רמז יפה מהמקרא, “כי זה נראה בחוש ש’על כל פשעים תכסה אהבה’ (משלי י יב), אפילו אם אחד פושע נגד חברו, אזי אינו מחרפהו כי האהבה מכסה על כל פשעים, וכשמתקלקל ברית האהבה שביניהם, היינו בחינת שבירת כלי החסד (=אהבה), אזי מחרפהו, כי החרפה הוא משבירת כלי החסד”. לכן, כאשר הצדיק ממשיך את אור האהבה הקדושה, הוא מתקן חזרה את האהבה הקדושה ואז מתבטלת החרפה.
כפי שראינו, הדרך לתקן את הלב היא להמשיך את הכוח של הדיבור הקדוש, ‘מלאפום’, ללב וכך לתקן את החרפה, את שבירת הלב. כאשר אדם מתעורר בנקודה העצמית ומדבר בינו לבין קונו, הוא ממשיך תיקון ללב שלו. וכן כאשר אדם מקבל מחברו את הנקודה הטובה שבה הוא מיוחד, ובעיקר כאשר הוא מתקשר לצדיק שעיקר הכוח והממשלה שלו היא להמשיך את אור האהבה הקדושה בליבנו ולעורר אותנו לעבודת השם.
כאשר ליבו של אדם מלא באהבה נפולה ושבורה התוצאה היא לב שבור
כעת נשוב לפרשה ונקשר את הנושאים השונים:
פנחס המשיך חסד מאור האהבה הקדושה, לכן הוא הצליח לפגוע בזמרי באמצע מעשה הזימה ולבטל את האהבה הרעה והנפולה, חוסר מוסריות (ערלה, חרפה). לא זו בלבד, בכך הוא גם הצליח להכניע את קליפת בלעם ועצתו הרעה להחטיא את ישראל באהבה רעה ונפולה. החסד שהוא המשיך עצר את המגיפה, לכן הוא זכה לכהונה ששורשה מצד החסד.
לכן מיד אחר כך הקב”ה ציווה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים על כך שבנותיהם הכשילו את בני ישראל. כי בכוחה של אור האהבה הקדושה לבטל את הערלה, חרפת הלב. כעת ניתן למגר את האהבות הנפולות שבבנות מדין. לכן פנחס, שזכה להמשיך את אור האהבה הקדושה, הלך בעצמו למלחמה זו והרג את בלעם.
לאחר מכן הצטוו למנות את עם ישראל מחדש, וזה מרמז על הנקודה הקדושה שיש בכל אחד מישראל, שבעקבותיה כל אחד יכול לתקן את שבירת הלב שלו ולהיטהר ולעלות חזרה אל הקדושה, לכן היה צורך למנות את כל אחד בפרטות.
לאחר מכן הצטוו על חלוקת ארץ ישראל, כי זה ידוע שקדושת ארץ ישראל היא שלכל אחד מעם ישראל יש שורש של קדושה בארץ ישראל, לפי הנקודה הקדושה שלו.
אחר כך התורה מזכירה בקצרה את סיפור ‘מי מריבה’ שבגינם הסתלק משה, ואז הוא ביקש מהשם שיעמיד לעם ישראל מנהיג שידע ללכת נגד רוחו של כל אחד ואחד. כי כאמור, לכל אחד יש את התפקיד שלו גם לקבל מהחבר וגם מעצמו להתעורר ולזכות לתיקון הלב השבור, ו’מי מריבה’, המחלוקת, מונעת מלקבל מנקודת החבר. התיקון לכך הוא השלום בין עם ישראל, אז יוכל כל אחד לקבל מנקודת החבר. לכך צריך מנהיג בעל שיעור קומה “איש אשר רוח בו” – שיודע לילך נגד רוחו של כל אחד ואחד.
ומכאן ואילך עד סוף הפרשה התורה עוסקת בקורבנות תמיד ומוספים. הקורבנות באים כדי להכניע את התאוות הבהמיות, אהבות רעות, ולהעלות את האהבה חזרה לשורשה, לחסד. לכן היו מביאים אותה לכהן, לבית המקדש ששם מאיר ביותר האהבה הקדושה, שעל ידי זה זוכים למחילת עוונות, כמו שכתוב: “על כל פשעים תכסה אהבה”. ועל ידי זה מתקנים את שבירת הכלים, את שברי הלוחות ואת כל הבריאה, ועל ידי זה תבוא הגאולה במהרה בימינו, אמן.
(על פי ליקוטי הלכות, נשיאת כפים ה, י”ג-י”ז)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.