על כוח הדיבור נכתבו הרבה מאוד מילים, אבל על היכולת שלו להשיב ממוות לחיים? בואו לגלות עוד דברים על הכוח שקיבלנו בפה, על מעלת הרפואה שבו, כוח התקווה הטמון בו ועוד סגולות נפלאות!
הפרשות האחרונות של ספר במדבר טעונות במתח רב, הרפתקאות שונות, ניסיונות ותהפוכות נפרשות לנגד עינינו, ויחד איתם שזורות פרשיות המורות הלכות חשובות בתורה, ויש לנסות ולחפש את הקשר בין המאורעות המדוברים לבין ההלכות הנלמדות. למשל, בפרשת מטות מתחילים עם הלכות הפרת נדרים ותיכף אחר כך עוברים לנקמת ישראל במדין והבעיות שמתעוררות כאשר מחיים את הנשים וכו’. האם יש קשר בין שני הנושאים הללו שנראים לא קשורים כלל?
כדרכנו לחפש רמזים בכל פרשה על התורה הנלמדת כעת אצלנו – על פי רבי נחמן מברסלב בספר ליקוטי מוהר”ן (תורה ה בחלק ב, “תקעו –אמונה”) נראה מה יעלה בידינו לתרץ ולחבר שני העניינים הנ”ל – עניין נדרים והפרתם על ידי הבעל, ונקמת ישראל במדין עם כל המסתעף מכך.
רבי נחמן כותב (באות ח), שעל ידי תיקון המוחין נעשים דיבורים כשרים להחיות ולהשיב הנשמות הנפולות וכו’, ומביא את הפסוק “סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני” (שיר השירים ב) המרמז על כך שיש בחינה בנשמות ישראל והשכינה הקדושה, שהם צריכים חיזוק וסמיכה בכל מיני משיבי טעם לרפאות אותם מחולי האהבה.
והנה, עניין חולי האהבה ועניין הנשמות שנפלו מקושר בכמה קשרים בתורה. בתחילת התורה מובא עניין החולי הבא מנפילת האמונה – זהו קשר ראשון בין חולי לנפילה, וממילא אנו למדים שנפילת הנשמות היא עניין אחד עם נפילת האמונה, והעניין שמוזכר (באות ז) עניין חולי האהבה של הנשמות הנפולות, ממילא אפשר לקשר בין חולי האהבה לחולי הראשון שאין לו רפואה וכו’, שאותן נשמות שנפלו באמונה הן הנשמות החולות בחולאת האהבה שצריכים עכשיו להחיות בדיבורים הכשרים.
קשר נוסף נמצא באות י”א – שם הרבי אומר, שעל ידי פגם המשפט נופלות אהבות מהמרכבה, ובסוף התורה קורא לזה נפילת משפט עד התהום – הנה כאן הקשר הוא בין נפילה לאהבה (שזה מובא אצלנו באות ז) בלשון חולת אהבה – האהבה חולה, היינו נפגמה האהבה הקדושה על ידי פגם המשפט, פגם המרכבה. ומכאן אנו למדים שפגם המשפט ופגם האמונה הם בחינה אחת. וכן מאריך רבי נתן בהלכותיו, שתיקון המשפט הוא על ידי אמונה שמאמינים שישרים משפטיו אפילו שלא מבינים.
והתיקון (המובא בתורה) נעשה על ידי שמשליכים עצמו לרפש וטיט בשביל אהבתו יתברך. רפש וטיט – הוא להיכן שנפלו הנשמות באהבתן הנפולה, שנפלו לאהבות רעות שהן בחינת רפש וטיט. והצדיק משליך עצמו למקום נפילתן, היינו לתהום שהמשפט נפל אליו, ומעלה אותן משם.
אולי גם זה יעניין אתכם:
נמצא, שמקשרי הדברים מובן שהנשמות הנפולות, שאותן מחיים על ידי הדיבורים הכשרים, הן אותן הנשמות שחולות בחולת האהבה. היינו, שנפלו לאהבות רעות ונפולות, והצדיק אמנם העלה אותן משם, אבל צריך עתה לאשש אותן ולהשיב את נפשן כדי לרפאות אותן מתוצאות החולי הרע הנ”ל, כמובא בדברי רבי נתן (בליקוטי הלכות בהלכות הפקר ונכסי הגר ד) – שגם אחרי שמרפאים ומעלים את הנשמות צריך עתה לאושש אותן ולהשיב את נפשן, וזו לשונו (באות ט”ו): “כמו החולה שהיה מוטל על ערש דווי, אחר כך כשמתחיל להתרפא צריכין להחיותו ולהברותו בכמה וכמה מטעמים המשיבין את הנפש” (עיין שם הכל).
כי אף שמביא עניין זה של השבת נפשות הנפולות הרבה לפני שמזכיר את נפילת המשפט, הנה כלל הוא בכל תורה שאמר רבינו, שכולה נעוצה תחילתה בסופה וסופה בתחילתה וכן באמצעיתה, כלשון רבי נתן בכמה מקומות, וכן בהקדמת ליקוטי מוהר”ן “צריך לחזור לאחוריו וכו’ להבין היטב מתיקות עמקות הדברים, אחרית דבר מראשיתו וראשיתו מאחריתו כולו קשור ומחובר ונעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו וכן באמצעיתו ובצדדיו, ישוטט המעיין וירבה הדעת”.
ועתה, נקשר ונבאר את הפרשיות שהזכרנו על פי יסודות אלו. על פי מה שמובא ברש”י, שהנדרים המופרים על ידי הבעל הם דווקא נדרי עינוי נפש או בדברים שבינו לבינה (על פי הגמרא בנדרים). נראה לרמז כי הדיבורים הכשרים שמשיבים את הנפש, הם בחינת ההפרה של הנדרים של עינוי נפש. כי האישה, היא בחינת נפש כלפי הבעל שהוא בחינת נשמה ומוחין כלפיה, והפרת נדרי העינוי שנדרה האישה, היינו מה שהכניסה עצמה למצב של עינוי נפש והבעל מוציא אותה ממצב זה, זה בא לרמז שעל ידי תיקון המוחין, שהם בחינת החכמה, משיבין את הנפש מחוליה ועינוי נפשה שנפלה אליהם. כי האב והבעל מרמזים על חכמה כידוע, והאישה על הנפש כנ”ל.
כוחן של מילים לפי רבי נתן: “כמו החולה שהיה מוטל על ערש דווי, אחר כך כשמתחיל להתרפא צריכין להחיותו ולהברותו בכמה וכמה מטעמים המשיבין את הנפש”…
ועניין נדרי עינוי נפש עניינם, כי בזמן שהנפש הייתה בין הקליפות וינקה חיות מצד הטומאה, הנה, כשרוצה לשוב היא מרעיבה ומענה עצמה כי חשה שאינה ראויה לינוק חיות כלל מאחר וינקה חיות מצד הטומאה, ואז חלילה עלולה להישאר חלשות ואף למות, כמו שמוצאים זאת בבעלי תשובה – שאחרי שחיו חיי חטא והנאות אסורות וטמאות, כשהם שחוזרים בתשובה כביכול הם מענישים את עצמם ונופלים לקטנות ולחושך שאינם מניחים עצמם לצפות לשום תענוג והנאה אפילו בקדושה ובכשרות, משום שזה מקושר אצלם עם איסור. וכעין המובא בליקוטי תנינא (תורה מ”ד) – שיש כאלה שעבודתם בבחינת מרה שחורה ועצבות ואין להם חיות מכלום, אבל הצדיקים צריכים להשיב את נפשם ולגלות להם שלמרות שעברו מה שעברו הקב”ה רוצה בהם ורוצה בחייהם, שנאמר “וחי בהם” ולא שימות בהם, ואדרבה, עיקר התשובה היא להתענג על בורא עולם בקדושה וטהרה ולשמוח בכל מצווה ובשמחת יהדותנו וכדומה, כמובא אצלנו הרבה.
וכן הוא לעניין נדרים בדברים שבינו לבינה, היינו נדרים הגורמים פירוד ופוגמים בבחינת הזיווג דקדושה, גם שם צריכים להיפרם על ידי הארת המוחין. כי ממשלת המנהיגים שלא ניתנה להם גדולה מן השמים מקלקלת את הזיווג דקדושה, ועל כן נקראים “רועה זונות”, שמפילים לניאוף וזנות ומפרידים בין אישה לבעלה ואזי נעשה נפילת הנפשות ומתבטל הזיווג דקדושה. וזה בחינת נדרים – בדברים שבינו לבינה, שנמנע הזיווג דקדושה והנפש החוטאת כביכול מחויבת וחתומה בחותם דסטרא אחרא ונישואין דקליפה.
כי פגם הברית, עיקרו מה שמונע זיווג דקדושה שהוא יקר מאוד ועל ידו נמשך הייחוד העליון שממנו חיות כל העולמות וגילוי האמונה (כמובא בהלכות עירובין ה). לכן, עיקר התיקון לזיווג דסטרא אחרא אינו להימנע לגמרי מזיווג חלילה, כי אזי לא יכולים להתקיים כל העולמות שחיותם על ידי הייחוד שמעוררים על ידי הייחוד התחתון, אלא העיקר הוא להחזיר את הזיווג דקדושה למקומו, דהיינו להעלות האהבה הנפולה למקומה במרכבה הקדושה. ולכן צריך להפר את הנדר והחותם המונע את הזיווג, שהוא בשני אופנים – הן מה שהאדם כרוך אחר התאוות וכביכול נדור ומושבע להם, שזה בחינת ששקוע בזיווג דסטרא אחרא, ויש ששב בתשובה אבל אינו זוכה עדיין לקיים זיווג דקדושה, כעין מה שמובא לעניין נדרי עינוי, דהיינו שאינו מקיים יחסי אישות וזוגיות אפילן בקדושה מחמת שמתקשר לו לעניין חטא. וכל זה צריכים גם כן לתקן על ידי אותם דיבורים משיבי נפש של הצדיק המזכיר לנו “וחי בהם”, שכל מטרת בריאת האדם הוא דווקא שיחיה כאן בעולם הזה ויקדש את החומר בשמחה.
כי כשנופלים נפשות בפגם הברית ופוגמים ביחוד התחתון, זה עניין האהבות הנפולות, וכשהצדיק מעלה אותן משם אין די שמנע אותם מזיווג דסטרא אחרא, אלא צריך לרפאות אותן מחולי האהבה ולהביא אותן לזיווג ויחוד דקדושה, דהיינו שיפר את הנדר שכביכול מוטל עליהן, ולהביא אותן לידי זיווג מתוקן בקדושה.
אחת הסגולות והמעלות הנפלאות של כוח הדיבור היא – שהוא מעניק תקווה!
וזה מרומז באות ז – שצריכים להעלות מחותם דסטרא אחרא לחותם דקדושה, מ”החתים בשרו” ל”שימני כחותם על ליבך”, דהיינו שלא די להוציא את הנפשות מבחינת החותם שהם חתומים ומחויבים כביכול בברית וזיווג דסטרא אחרא, שזה בחינת החתים בשרו שהוא פגם הברית, אלא צריך גם להפכם לחותם דקדושה, שהוא עניין הזיווג וההתקשרות בברית הנישואים בקדושה, וזה עיקר המכוון במה שמשיב את נפשם הנפולה ומרפא אותה, להביא לייחוד המושלם של כנסת ישראל עם דודה, בבחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. וכל זה נעשה על ידי הבחינה של אב ובעל, שהם בחינת החכמה והמוחין שבכוחם להפר את נדרי העינוי והפירוד ולהביא לחיות ויחוד דקדושה.
לכן סמוך לזה עניין הנקמה במדיינים. כי המדיינים והמואבים הפקירו את בנותיהם לזנות ועל ידי זה הכשילו את ישראל בפגם הברית ובעבודה זרה, כמובא בחז”ל – שהיו מבעירות את אש התאווה בישראל וכשהיה אותו אומלל רוצה למלא תאוותו הייתה מוציאה עבודה זרה מחיקה ואומרת להם להשתחוות לה. כי את זה לעומת זה עשה אלוקים, ואם בקדושה עיקר התיקון הוא שיאירו המוחין – שהם בחינת האב והבעל, להעלות את האישה – שהיא בחינת הנפש מעינויה ופירודה, ולגרום לזיווג ויחוד דקדושה שהוא חיות כל העולמות וגילוי האמונה ומלכות השם, וכל גילוי העצות העמוקות הן בשביל זה, הרי שכנגד זה בצד הטומאה באה הבחינה של דעת דסטרא אחרא, שהוא עצת בלעם שאמר “לך ואיעצך” שיעץ לבלק עצה רעה זו – “אלוקיהם של אלו שונא זימה וכו’”, שעצות רעות אלו כל עיקרן שגורמים לזיווג דסטרא אחרא, נשג”ז, שממנו נפילת האמונה ועבודה זרה, נפילת המשפט ואהבה.
לכן, בצד הטומאה עיקר עצתם להפקיר בנותיהם לזנות, ואצלם האבות הם המפקירים את בנותיהם, וממילא גם הבעלים שייכים בפגם זה שהם מוכנים להתחתן עם אלו שהיו מופקרות, ואם כן, זה עניין אחד שעיקרו להפקיר לזנות, ההיפך מהאב והבעל בקדושה המביאים לזיווג דקדושה היפך הזנות. כי שם, בצד הסטרא אחרא, האב והבעל שהם בחינת החכמה עיקר עצתם וחכמתם היא להרע, וכנגד מה שאצלנו האב והבעל שומרים על הבת מהבחינות המובאות לעיל, אצלם האב והבעל מפקירים את הבת כדי לקלקל ולפגום בכל הנ”ל.
לכן קצף משה על שהחיו את הנקבות, ומובא במפרשים שהיו מזהים אותן “זו שנכשל בה פלוני”, שכל זה הוא פגם הנפש מאוד שמזכיר להם בזיונם ומפיל אותם בדעתם מאוד, ולכן היה להם להרגם, כי אחרי ששבו בתשובה אז צריכים הרבה חיזוק להשיב את נפשם, לשכוח את העבר ולהסתכל קדימה, ואם יחיו אותן נשים שנכשלו בהן יזכירו להם את העבר תמיד ויפילו אותם בדעתם.
וכל זה מרומז בתורה שלנו – המדברת מתשובה והעלאת האמונה הנפולה שהיא בכמה מדרגות, וכאן מדבר על השלב אחרי שהעלנו את האמונה הנפולה – פגם עבודה זרה, ואת האהבה הנפולה – פגם הברית, אז צריכים להשיב את הנפש בכל מיני דיבורים מתוקים ויקרים, וכמו שהרבי קורא לזה “דיבורים כשרים”, שהם דיבורים שיש בהם יראת שמים אבל אינם מפילים את האדם, אלא אדרבה, מרוממים אותו ממצבו הקשה ומרפאים אותו מחוליו ונותנים לו תקווה טובה, שהנה, גם הוא יכול להמשיך חיות דקדושה ולעשות פירות בקדושה ולהתענג על השם בבחינת “והשביע בצחצחות נפשך”, כמובא בתורה.
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!