דף הבית ברסלב לדייק במה שרבי נחמן אמר!

לדייק במה שרבי נחמן אמר!

מאת: הרב אהרן אליהו פירר

הדיוק בדבריו של רבי נחמן הוא אחד היסודות החשובים בחסידות ברסלב, לדייק בכל מילה ומילה שאמר הרבי, כי הכל מדוד ואין אף מילה אינה מיותרת!…

ישנם ח”י (18) כללים נפלאים לחבר את הדעת אל הלב, חלקם מובאים כאן מתוך סדנא להכרת ח”י הכללים שהועברה בצפת תשע”ח על ידי הרב אהרן אליהו פירר, על פי התורה “כי מרחמם ינהגם” (ליקוטי מוהר”ן חלק ב, ז’).

הכלל השני – חיבור המציאות שלך עם הרוחניות

הכלל הראשון – מיניה וביה

במאמר זה ננסה לבאר את דרך הלימוד על פי הכלל השני, ונמחיש בכמה אופנים את חשיבות ויסודיות הכלל הזה.

נפתח בלשון שבה מתאר רבי אברהם בן רבי נחמן (בהמשך יוזכר כרבי אברהם בר”ן) את הכלל השני: “הוא אשר בפלס ומשקל חכמתו ורוח קדשו, מנה וספר כל דיבור ודיבור, הן בפה והן בכתב, מה לקצר ומה להאריך מה לחסר ומה לייתר, וכמובן מזה בסוף המאמר – שאלו את ר’ יוסי בן קסמא (בסימן נ”ז ליקוטי מוהר”ן ח”א) שגם במסירת כתב ידו להמעתיק מחק כמה פעמים באמצע איזה תיבות, ולא חש (ולא שם אל ליבו העדר התבונה בהם שנמשך בסיבת החוסר והקיצור), ולא הביט על הכרחם להעניין, אשר זולתם אין מבינים בפירוש דבריו”.

רבי אברהם בר”ן מציין את הדקדוק של הרבי – רבי נחמן מברסלב, בכל מילה ומילה וכלשונו: “בפלס ובמשקל וכו’ מנה וספר כל דיבור ודיבור וכו’, מה לקצר וכו’ ולחסר ומה ליתר וכו'”, ולשם כך מביא ראייה מליקוטי מוהר”ן סימן נ”ז, ונעתיק הלשון שם:

“שַׁיָּךְ לְעֵיל, אַחַר תֵּיבַת “עַל יְדֵי בְּחִינוֹת שֶׁהֵבֵאתִי” – בְּכָאן דִּילֵּג רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כַּמָּה תֵּיבוֹת שֶׁהָיוּ כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹנוֹ שָׁם, בִּכְתִיבָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וּכְשֶׁנָּתַן לִי לְהַעְתִּיק תּוֹרָה זֹאת, מָחַק בְּכַוָּונָה כַּמָּה וְכַמָּה תֵּיבוֹת מִכְּתִיבוֹת יָדוֹ הַקָּדוֹשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא אַעְתִּיקֵם. וְרָאִיתִי שֶׁהָיָה לוֹ בָּזֶה כַּוָּונָה שְׁלֵמָה. וְכֵן הָיָה דַּרְכּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים, בְּכַמָּה תּוֹרוֹת, שֶׁהָיָה מְדַקְדֵּק מְאֹוד כְּשֶׁנָּתַן תּוֹרָתוֹ לְהַעְתִּיקָהּ, לִמְחֹוק שָׁם כַּמָּה וְכַמָּה תֵּיבוֹת שֶׁהָיוּ מֻוכְרָחִים לְהָעִנְיין מְאֹוד, וְדִלֵּג בָּאֶמְצַע, כִּי לֹא רָצָה שֶׁיִּתְגַּלּוּ אֵלּוּ הַדִּיבּוּרִים. וְהַמְּעַיֵּין הֵיטֵב בְּאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת, יוּכַל לְהָבִין שֶׁחָסֵר שָׁם בְּאֶמְצַע הָעִנְיָין. וְגַם בַּתּוֹרָה הַזֹּאת יְכוֹלִין לִרְאוֹת קְצָת, כִּי כָּתַב וּכְשֶׁיִּפֹּול וְכוּ’ עַל יְדֵי בְּחִינוֹת שֶׁהֵבֵאתִי. וְאֵין זֶה דֶּרֶךְ לְשׁוֹנוֹ. אַךְ כָּל זֶה הָיָה אֶצְלוֹ כָּתוּב הָדוּר מְבֹואָר הֵיטֵב. אַךְ בְּכַוָּונָה מְדֻיֶּיקֶת דִּילֵּג בָּאֶמְצַע כִּי כָּל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הָיוּ בְּפֶלֶס וּמִשְׁקָל גָּדוֹל, מַה לְּגַלוֹת וּמַה שֶּׁלֹּא לְגַלּוֹת. וַאֲפִילּוּ תֵּיבָה אַחַת יְתֵירָה, הָיָה מְדַקְדֵּק עָלֶיהָ שֶׁלֹּא לְדַבֵּר אוֹ שֶׁלֹּא לְהַעְתִּיק. כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה יוֹדֵעַ עַל פִּי הַשָֹּגָתוֹ הָעֲצוּמָה, שֶׁאֵין צְרִיכִין לְגַלּוֹת זֹאת.

“וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ בְּסִימָן נ”ח אוֹת ט, מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם “כִּי הַגְּדֻלָּה שֶׁל הַכְּשֵׁרֵי הַדּוֹר הִיא בְּחִינַת כְּלִי אֶל הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת וְאֵלּוּ וְכוּ'” – וְשָׁם נִיכָּר הַחִיסָּרוֹן לָעֵינַיִים. וְעַתָּה עַל פִּי הַנַּ”ל תָּבִין הַדָּבָר, כִּי שָׁם מָחַק כַּמָּה תֵּיבוֹת בְּאֶמְצַע הַתּוֹרָה. וְכֵן בְּאוֹתָהּ הַתּוֹרָה שֶׁבְּסִימָן נ”ח הַנַּ”ל מָחַק מִקֹּודֶם גַּם כֵּן כַּמָּה וְכַמָּה תֵּיבוֹת וְעִנְייָנִים, בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין נִיכָּר כָּל כָּךְ. וְכֵן אַחַר כָּךְ בְּסִימָן נ”ט שָׁם, גַּם כֵּן מָחַק בָּאוֹת ו’ אַחַר “וְזֶה פֵּרוּשׁ: בַּיִת וְהוֹן וְכוּ’ שֶׁהָאָבוֹת הָיוּ מְגַיְּרִים גֵּרִים וְכוּ'” – שָׁם מָחַק כַּמָּה וְכַמָּה תֵּיבוֹת. וְכֵן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת בְּאוֹתָהּ הַתּוֹרָה וְכֵן הָיָה בְּכַמָּה וְכַמָּה תּוֹרוֹת שֶׁנָּתַן לְהַעְתִּיקָם כַּנַּ”ל. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים”.

מכאן למד רבי אברהם כלל יסודי – שכל דברי רבינו, כל מילה וכל חיסרון מילה, הכל מדויק מאוד ואין מילה אחת שכתובה שאין לה סיבה וכל דבר יש טעם. כלומר, לא רק בתורה נ”ז או נ”ח המובאות כאן, הרבי דייק אלא בכל מאמריו וכל דבריו ישנו כלל ויסוד זה – שהכל מדוד ומכוון בלי מילה יתירה כאמור.

אולי גם זה יעניין אתכם:

שתיקה – להבין את מה שמעבר למילים

להחזיק את המקל בשני הקצוות

לעבור את הגשר הצר

עולם הפוך ראיתי

משיבת נפש – להיות בן אדם חדש

ברסלב – העידן החדש

רק האמת מנצחת!

הדוגמה להכרח הדיוק דווקא ממקום בו הדיוק מונע ההבנה

מה שמעניין כאן הוא, שבתורה הזו ממנה הביא רבי אברהם את לשון הכלל השני, דווקא בה הדקדוק מה להותיר ומה לחסר מונע את ההבנה. וזו לכאורה קצת קושיה לדברי רבי אברהם, שמצד אחד – רוצה לומר לנו שעל ידי שנדקדק היטב בדברי רבינו בכל אות ומילה, על ידי כך נזכה להבין את דברי רבינו, ומצד שני – מביא דוגמה שבה הדקדוק מביא לחוסר הבנה?

אך באמת אין זו קושיה כלל, כי בזה שהביא דוגמה שבה הרבי בחר לחסר תיבות אף על פי שעל ידי זה יהיה חסרון בהבנה, זה מבליט עוד יותר עד כמה כל מליה מחושבת, ומגלה לנו דבר עמוק מאוד והוא – שכל מילה בדברי רבינו היא דבר בפני עצמו, עולם ומלואו.

הדקדוק שהרבי אמר לדקדק במילותיו, הן במה שאמר בעל פה וכל שכן במה שנכתב, זהו דקדוק כה עמוק וחד, שמגלה שהמילים הללו הן בדיוק מה שהוא רצה לגלות או מה שהוא לא רוצה לגלות, כי למילים עצמן יש חשיבות עצמית.

בליקוטי מוהר”ן המילים וההשגה הם דבר אחד ממש

נסביר זאת יותר. אצל אדם כערכנו המילים באות כדי להביא לידי ביטוי דבר מה שנמצא בתוכנו – מחשבה, תפישה, הרגשה וכדומה. אנחנו חושבים על דבר מסוים, ואז מוציאים ומבטאים אותו במילים מסוימות, ויתכן שהיינו יכולים לבטא דבר זה במילים אחרות, כלומר, הרעיון והמילים הם לא ממש דבר אחד. אבל אצל הרבי המילים כל כך דבוקות בהשגה שלו, עד כדי כך שאין הבדל ביניהן. ומכיוון שהמילים שרבי נחמן בחר וההשגה שהוא מגלה הן בתכלית האחדות, לכן כאשר יש משהו בהשגה של הרבי שהוא רוצה להעלים מאתנו, אזי גם המילים נעלמות. דבר זה מגלה לנו עד כמה הדקדוק בדברי רבינו בכל מילה ומילה הוא עמוק, כי דבריו – המילים הן לא כלי חיצוני המשמש להביע דבר מה, אלא זה הדבר בעצמו, עד כדי כך שכאשר הרבי צריך להעלים דבר-מה מהשגתו, או שרוצה שהשגתו תעבור בצורה מסוימת, אז זה בא לידי ביטוי במילים עד שכאשר הוא מסתיר דבר מה רואים גם במילים שחסר דבר מה.

לכן בחר רבי אברהם בדוגמה זו, כי על ידי זה היסוד של הדקדוק בדברי רבינו מקבל תוקף גדול ביותר, שאלמלא הראה לנו דוגמה זו היינו חשובים שהדקדוק בדברי רבינו הוא סתם דקדוק רגיל בגלל העניין שרבינו היה מחושב בדבריו ובחר מה לומר ומה לא לומר, שזה דבר שמצוי כמעט אצל כל אדם שעורך את דבריו, שבוחר מה לומר ומה שלא לומר ואיך לומר וכדומה. אבל כעת, אחרי שגילה עניינו שכאן מדובר במשהו הרבה יותר עמוק, עד כדי כך שכל מילה היא אחדות אחת ממש עם ההשגה שמגלה, אז מבינים שיש לדקדק בדברי רבינו בממד מאוד עמוק ורוחני. וכאשר הרבי העלים את השגתו הוא מחק תיבות מסוימות, ממילא נלמד מכאן על הצד ההפוך – על מה שהוא כן גילה, שכל מילה ומילה, כל אות ואות שרבינו מגלה – הכל הוא ממש השגתו הקדושה, וממילא נבין עד כמה אנו צריכים לשים לב ולדקדק בכל דבריו שהם ממש השגות עליונות, בעצם, ולא רק תיאור של ההשגה.

יש כאן משהו עמוק יותר בעניין הדקדוק בדברי רבינו, כי מילה היא אחדות אחת ממש עם ההשגה שהוא גילה – זה ממד רוחני עמוק שעלינו לתת עליו את הדעת!…

לאחד ההבנה עם המילים של התורה

הנפקא מינא היא לכלי לימוד חזק מאוד – כאשר אנו לומדים דברי רבינו לא נזוז מהמילים שהוא משתמש בהן, וטוב מאוד להתרגל כאשר לומדים איזו תורה ומדברים ממנה, להשתמש גם אנו במילים של התורה עצמה כאשר אנו רוצים לפתח רעיון. את זה רואים בספרו של רבי אברהם “ביאור הליקוטים”, שעל פי רוב משתמש בלשונות של התורה בביאוריו לאותה תורה. לכן גם אנו, כאשר אנו לומדים מאמר של רבינו ויש לנו איזה רעיון בהבנת המאמר – נשתדל לבטא את הרעיון בלשונות של התורה.

כל זמן שההשגה וההבנה שלנו בליקוטי מוהר”ן אינה נכנסת ומתלבשת בלשונות שרבינו אמר אותם, אין זו השגה שלמה. נביא דוגמה לזה מתורה ז’ בחלק ב – שם רבי נחמן מדבר על הארה של “מלא כל הארץ כבודו”, ומבאר מה היא הארה זו: “יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמּוּנָחִים בַּמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה מְאֹוד, עַד שֶׁהָיוּ מְיָאֲשִׁין אֶת עַצְמָן לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם רְחוֹקִים מְאֹוד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְבָר אָבַד נִצְחָם וְתוֹחַלְתָּם מֵה’, צָרִיךְ הַצַּדִּיק שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כֹּוחַ לְעוֹרְרָם וְלַהֲקִיצָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְיָאֲשִׁין עַצְמָן בְּשׁוּם אֹופֶן בָּעוֹלָם, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, וּלְהַרְאוֹת לָהֶם וּלְהָאִיר בָּהֶם, כִּי עֲדַייִן ה’ עִמָּם וְאֶצְלָם וְקָרוֹב לָהֶם, וַאֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הָאָרֶץ מַמָּשׁ, אֲפִילּוּ אִם נָפַל לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן שָׁם דַּייְקָא נִמְצָא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי “מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ”…”

במושג של “הארת מלא כל הארץ כבודו”, יכול האדם (שלא מדקדק בלשון רבינו ע”פ מה שלמדנו בכלל השני) להתייחס למה שנאמר כאן שהצדיק מאיר לדרי מטה שה’ עדיין עמם ואצלם וקרוב להם וכו’, כהארה של נחמה וחסד. בדמיונו מצטייר, שהארה זו פירושה שבורא עולם מנחם ומלטף אותו, אוהב אותו ומגן עליו, וכמו שרגילים לומר היום “מפנק” אותו. אבל אם ידקדק בדברי רבינו, ויתבונן במושג שרבינו משתמש בו – “מלא כל הארץ כבודו“, הרי שהדבר שכל הארץ מלאה בו הוא הכבוד של ה’. ועתה, כאשר ילך עם הכלל הראשון (שכמו שאנו משתדלים להזכיר בכל פעם, הוא הכלל היסודי שהולך עם כל הכללים – מיניה וביה) ויבדוק בכל המאמר כולו מה זה “כבוד ה'”, הוא יראה באות י’ שכבוד ה’ זה מלכות ובאות י”ג יראה שמלכות זו יראה כמו שנאמר “מוראה של מלכות”, ומה היא מוראה של מלכות? שהמלכות יש לה כוח להעניש. ואם כן, נמצא שכל הארת “מלא כל הארץ כבודו” אין מדובר כלל באותה קרבה “מפנקת”, אלא בקרבה המעוררת יראה ואף יראת העונש השייכת יותר למלכות.

ועל יראה זו מאריך רבי נתן (בהלכות פסח הלכה ט) ועושה מזה מטעמים נפלאים על גודל ועוצם הפחד של יראת העונש, ושעל ידי דרכי הצדיק זוכים גם עלי ידי יראת העונש לבוא לשמחה גדולה וכו’ עיין שם. ומובן וברור שכל השגתו של רבי נתן, והחידושים שחידש שם על יראת העונש וכו’, באה על ידי דקדוקו בלשון רבינו וממילא התייחס להארת מלא כל הארץ כבודו – על צד היראה שזה מעורר. נמצא, שגילוי המלכות בארציות הוא גילוי של יראה, ואת זה אי אפשר להבין אלא כאשר נצמדים ללשונות של רבינו ומדקדקים בהם מאוד, שלא סתם אמר אותם אלא יש לו בזה כוונה.

לנו בדור הזה יש יתרון עצום שאנו מבינים את לשון הקודש מבטן. בדורות הקודמים היו צריכים להתאמץ מאוד לדקדק בלשונות רבינו, ואילו אנחנו יכולים מאוד בנקל לדקדק בהם (אמנם צריכים להיזהר ממושגים שבעברית המודרנית התעוותו ממובנם המקורי, לדוגמה “חשמל” הוא מושג בקבלה שאין בינו לבין מה שקוראים היום חשמל שום קשר, מלבד איזה דמיון של ממציא המושג לגבי התיאור של יחזקאל את המרכבה העליונה, שבדמיונו עשה הגשמה גמורה של המובא שם, ואין כאן מקום להאריך).

אם כן, זו מסקנה ראשונה שהסקנו מהכלל הזה בדרך הלימוד את מאמרי רבינו – שחלק מהדקדוק בדבריו הוא גם מה שאנו נדקדק בדברינו בכל רעיון והבנה שמוכרח שיכנס בדברי רבינו כלשונם בלי שום סתירה ושינוי.

על מנת להבין את דברי רבי נחמן צריך לרדת לעולם הפשוט האמיתי שבו אנו חיים!…

היצמדות למילים של רבי נחמן מאחדות את החיים שלנו עם רבינו

זהו מהפך גדול אצל רוב האנשים בלימוד בכלל, ובלימוד ספרי רבינו בפרט. כי יש כזו אווירה בהקשר ללימוד ספרי רבינו, כאילו אפשר לשוט בהם על כנפי הדמיון כרצון כל איש ואיש, כי מאחר שהדברים מדברים אל הלב אם כן, כביכול, אין שום גבול לפירושים שאני יכול להמציא ולהלביש על דבריו, גם אם זה לא מדויק.

בלימוד ההלכה האדם יודע שיש גבול, שהוא אינו יכול להמציא הלכה חדשה או הנהגה חדשה, אבל כאשר זה מגיע לספרי רבי נחמן הגבול הזה לא מובן לכולם, לכן חשוב להתייחס לכלל השני ולהתרגל לשים לב היטב לכל מילה ולכל אות, יתור או חיסור וכו’, ועל כל לשון שנקט בה רבינו דווקא ולא בלשון אחרת הנרדפת לה, ולהתרגל לקרוא את המילים ולהבין אותן באופן הכי פשוט ומילולי שלהן.

וכמו שמבחינה לימודית זה מיישר את דרך המחשבה שלנו, כך זה משפיע על כל דרך החיים שלנו – שהמוח מקבל הכוונה מאוד רצינית, וכל הנפש והמחשבה שלנו נכנסים לתוך תורת רבינו. אין זה דבר למדני גרידא. כמו שכל הכללים אינם סתם שיטת לימוד, אלא הם ממש מכניסים אותנו אל תוך המהות של רבינו, כך הכלל השני מכניס אותנו לתורת רבינו ולמהות הגילויים שלו עד שכל החיים מושפעים מזה.

כאשר המוח והלב שלנו יהיו בתוך המילים של רבינו, אזי אנחנו עם כל הווייתנו נמצאים ממש בתוך התורה של רבינו ונכללים בה. וזה המושג של – “ללכת עם התורות”, פירושו שאנחנו מתאחדים עם התורה של רבינו וזה נעשה חלק מחיינו ולא כדבר נפרד מאתנו. כאשר אנחנו נכנסים אל תוך הלשונות, לחשוב ככה, להבין ככה, לפעול ככה, להתפלל מתוך הלשונות הפשוטים של רבינו, אזי זה יוצא מגדר כללים למדניים אלא זו הדרך שלנו להיות חלק מהתורה של רבינו.

עוד דבר שהדגשנו וצריכים ליישם, שכמו שדייקנו מהדוגמה שהביא רבי אברהם שממנה הבנו אחדות המילים של ההשגה עם ההשגה עצמה, ממילא המסקנה היא שאין לנו דרך להשיג את ההשגה שהרבי רוצה להעביר לנו, אלא על ידי המילים הללו ממש שרבינו אמר, כי כאמור המילים הן אחדות אחת עם השגתו. ויתרה מכך, מכיוון שכל תורה היא נפרדת מתורות אחרות, הדבר מקבל משנה תוקף שלא לערבב את התורות ואת המושגים והמילים מתורות אחרות, כי דווקא במילים האלו שהרבי השתמש בתורה זו, הן ההשגה שהרבי רוצה להעביר.

כאשר המוח והלב שלנו יהיו בתוך המילים של רבי נחמן, אז אנחנו עם כל הווייתנו נמצאים ממש בתוך התורה של רבינו ונכללים בה! זה המושג של “ללכת עם התורות”…

סיכום וחידוד לדברינו עד כה

אנו חוזרים קצת על מנת לחדד את ההבנה. בדוגמה שהביא רבי אברהם על דקדוקו של רבי נחמן ראינו כאמור דבר שאומר דרשני, שלכאורה דווקא מהדוגמה עלולים אנו להגיע למסקנה שאין לנו יכולת להבין את דברי רבינו, בו בזמן שכלל זה אמור לעזור לי כן להבין את דברי רבינו. דייקנו מכך, שלמעשה ההשגה של הרבי והמילים שבהן הוא מגלה את ההשגה אינן שני דברים נפרדים אלא אחדות אחת, וממילא ברגע שהרבי מבין שהוא צריך להסתיר מאתנו מהו מההשגה, מיד גם המילים הללו נעלמות. אמת, יתכן ורבינו יעלים את ההשגה והמילים גם בלי שנבחין בכך, אך לכן דווקא בחר רבי אברהם דוגמה בה אנו מבחינים היטב בחסרון כדי ללמד אותנו עד כמה ההשגה של הרבי והמילים שבהן הוא מתגלה הן באחדות, וממילא נבין עד כמה אנו צריכים לדקדק במילים של הרבי ולא רק בשביל הניסוח המדויק, שזה שייך גם אצל אנשים אחרים, אלא בגלל שהמילים הן ממש עצם ההשגה ולכן כל שינוי במילים ישנה את עצם ההשגה ויקלקל את הבנתנו אותה.

לכן זה חשוב להבין את איכות הדקדוק שאנו מדקדקים במילים של רבינו. כי כידוע שיש הרבה שמדקדקים בלשונם – אפילו סתם עורך דין פשוט, מעצם הגדרת מקצועו ידקדק היטב בכל מילה שאומר, כמו שזה ניכר היטב כאשר מדברים עם אדם כזה מבחינים בכך שדבריו לעולם אינם מחייבים אותו והוא חמקמק ומסובב בדבריו וכו’. אבל שם הדקדוק הוא מצד הלשון והמשמעות. לעומת זאת, ההשגה שרבינו רוצה להחדיר לנו במוח ובלב ולהאיר בעולם כולו, והמילים והאותיות בהן הוא משתמש הן דבר אחד. ולכן ההכרח שלנו לדקדק בדבריו איני מצד הדקדוק הלשוני גרידא, אלא מעצם המהות של מה שאנחנו צריכים לקבל מהרבי. לכן אם אנחנו לוקחים איזו תורה או מאמר של רבי נחמן ומעבדים אותו ללשוננו, אנחנו כבר לא נמצאים בהשגת רבינו הקדוש. אם אנחנו לא מצליחים להבין את הדברים בלשון רבינו אזי זו לא רק הלשון שלא הבנו אלא את עצם הדבר לא הבנו.

חשוב להבין את איכות הדקדוק שאנו מדקדקים במילים של רבי נחמן, כי זו השגה שרבינו רוצה להחדיר לנו במוח ובלב ולהאיר בעולם כולו, לכן השתמש במילים והאותיות בהן השתמש…

הדרך להבנת המאמר מתחילה בהבנה הפשוטה של המילים

הדבר הבא שצריכים להבין מכלל זה הוא – שישנה דרך להבנת פשט דברי רבינו על ידי התייחסות לפשט המילולי, כלומר לשים לב היטב למובן הפשוט של כל מילה ומילה בדברי רבינו, ועל ידי זה להבין את מכלול דבריו. זה הסוד הגדול שמכניס לנו רבי אברהם בר”ן וזה קשור מאוד לכלל הראשון: תדע! יש פשט! ואם תתרגל ללמוד עם הלשונות של רבינו, תבין את פשטות דבריו.

היום יש הסתרה גדולה על לימוד הפשט. אם פעם היה צריך לעבוד עם האדם להכניס לו את התודעה שיש סוד, היום צריכים עמל גדול בשביל להכניס לתודעה שיש פשט, משום שהפשט כמעט שנמחק מהעולם. העובדה שיש סוד, בחינות, רמזים וכן הלאה – את זה כולם מבינים, אבל להגיד שיש פשט זה כמו חידוש היום.

כל התורות של רבינו מתחילות בדבר פשוט ונגיש. וזאת משום, שברגע שזה ירד לעולם זה נכנס למילים שיש להן פירוש פשוט. כמו בדוגמה שהבאנו מהפסוק “מלא כל הארץ כבודו”, אז מפרשים את זה באופן הכי פשוט ומילולי: “מלא” – שהכל מלא, “כל הארץ” – כפשוטו, כל הארץ. “כבודו” – מה זה כבוד של ה’? מחפשים בלשון הפסוק, ובתורה שהרבי מבאר מניה וביה מה זה כבוד וכו’. ככל שאנו נדבקים יותר ללשון הפשוט, כך ההשגות הנוראות של רבינו הופכות ליותר נגישות לנו. ואם לא היינו יכולים לדקדק והדברים היו על פי פלס ומשקל, לא היינו יכולים לגשת אל הקודש והדברים של רבינו היו נשארים מופלאים ולא היה לנו שייכות אליהם. הדרך בה יכולה להיות לנו שייכות עם הרבי, היא דרך המילים. כי את המילים אנחנו יכולים להבין, כמו שרבי אברהם בר”ן הגדיר זאת בכלל הראשון: כי הוא לימוד הנגלה אשר הוכן בהם, להיותם שווים לכל נפש.

נביא עוד דוגמה מהתורה שלנו: הרבי משתמש בתורה זו במושג “בן ותלמיד”. על פי מה שלמדנו, צריכים להבין שכוונתו ממש לזה – לבן ותלמיד. כאשר נתרכז בלשונות האלו כפשוטן נבין הרבה. אם נבין שבן זה ממש בן, ותלמיד זה ממש תלמיד, אז כאשר הרבי יגיד בהמשך שהשגה של בן זה בחינת אספקלריה מאירה, והשגת התלמיד היא אספקלריה שאינה מאירה, אנחנו נבין בדיוק מה זה אספקלריה מאירה ומה זה אספקלריה שאינה מאירה, מה זה דרי מעלה ומה זה דרי מטה. אבל אם לא נתמקד בפירוש המילולי של מילים אלו, לא נבין מושגים אלו. למשל המושג של להשאיר את הדעת למטה, המובאת באות ד’, אם אנחנו לא נבין את זה בדרך של בן ותלמיד אנחנו לא נבין מה זה להשאיר את הדעת שלנו למטה. כמה שנדקדק יתר במושג הפשוט של מה זה בן, וכמה שנדקדק יותר במושג הפשוט של מה זה תלמיד, אנחנו נבין יותר מהי השגת הרב. אם לא נדקדק בלשונות אלו לא נגיע להבנה האמיתית.

אם לא נתמקד בפירוש המילולי של המילים, לא נבין את המושגים בהם השתמש רבי נחמן. כן, גם במושגים הפשוטים של בן ותלמיד, כפי שהם…

על ידי לימוד הפשט זוכים לחיים פשוטים

המהפך, שהתייחסות זו לפשט דברי רבינו עושה באיכות ההתקשרות עם רבינו, הוא מהפך גדול מאוד מאוד. על ידו האדם יורד מעולם הדמיון ומתחיל להיות יהודי פשוט וזוכה להתקשרות פשוטה לרבינו. אצל רבים המעבר מחיים בעולם מופשט ולא ברור לחיים בעולם הפשוט, הוא מהפך עצום. לדוגמה, כאשר אדם שחי את פשט דברי רבינו יראה את הבן שלו, הוא יראה בן, בן ממש. וכאשר הוא ילמד אתו קצת, הוא יראה את הבחינה של תלמיד לנגד עיניו ממש כפשוטו. וכך כל התורות של רבינו מתחילות להיות דבר שיכולים “לחיות” איתו. כאשר מתחברים לפירוש הפשוט ולמילים הפשוטות, אנחנו יורדים מהעולם הדמיוני והדרשני ומתחברים למציאות. מתחילים לחיות את החיים הפשוטים.

כמובן שזה נכון לגבי התורה, שכל מילה בתנ”ך בוודאי מדוקדקת באופן הזה של אחדות אחת, שהרי הכל דברי אלוקים חיים, וכן דברי חז”ל הם כך, כמו שמוכח מדיוקי רבינו בלשונות של חז”ל, כמו כן אנו יודעים שרבינו מביא בליקוטי מוהר”ן את אונקלוס, רש”י, רשב”ם ומהרש”א ומדקדק בדבריהם דקדוקים נפלאים מאוד.

לא לדלג על שלב הבנת הפשט

נציין כאן עוד דבר שגורם לבלבול בהבנת הפשט והוא – שגם כאשר מנסים להבין את פשט דברי רבינו, יש נטייה לדלג על השלב של הבנת פשט המילים בפני עצמן, וקופצים מיד לנסות להבין ולקשר את פשט המילים עם תוכן דברי רבינו והנמשל היוצא מהם. בפרט כשנתקלים במושג רוחני שבגלל שמנסים להבין אותו בהקשרו ומיד להבין את הנמשל, על כן הוא נראה מופשט ובלתי מושג ולכן מתבלבלים ולא מנסים לתרגם אותו למילים פשוטות. לכן יש להבין קודם כל את הפירוש המילולי הפשוט שעומד בפני עצמו, ורק אחרי זה אפשר לקשר אותו לדברי רבינו במכלול הדברים והנמשל.

אם אדם יתרגל להבין קודם כל את המובן המילולי הפשוט של הדברים, אז בנקל יבין אחר כך את הנמשל והכוונה של רבינו בדברים. אבל, כאמור, יש נטייה מאוד שכיחה לנסות להבין מיד את הכוונה והנמשל, עד כדי כך שלומדים את כל מאמרי רבינו מתחילה כך, בלי להבין תחילה את פשט המילים עצמן. למשל: אדם מאוד רוצה להבין מה רבינו מכוון כשהוא אומר “גוונין עילאין”, אבל רק כאשר יקדים וינסה להבין את פירושן הפשוט של המילים רק אז יוכל להבין גם את כוונת רבינו, שכמו שדייקנו בתחילת המאמר, המילים הפשוטות הן דבר אחד עם ההשגה. כמו כן ההרגל ללמוד פשט דברי רבינו ייתן לו את היכולת לרדת מעולם הדמיונות לעולם מוחשי ואמיתי, ונשתמש בדוגמה שהובאה כאן מהמושג גוונין עליאין מתורה כ”ה, בשביל להמחיש זאת:

“וְהַהִתְגַּלּוּת גְּדֻלּוֹת הַבּוֹרֵא, הוּא עַל יְדֵי צְדָקָה שֶׁנּוֹתְנִין לְעָנִי הָגוּן. כִּי עִקַּר הַגְּדוֻלָּה וְהַפְּאֵר הוּא הִתְגַּלּוּת הַגְּוָנִין. וְכֶסֶף וְזָהָב הֵן הֵן הַגְּוָנִין, כִּי גְּוָנִין עִלָּאִין בָּהֶם. וּגְוָנִין עִלָּאִין הַמְלֻובָּשִׁים בְּכֶסֶף וְזָהָב, אֵין מְאִירִין אֶלָּא כְּשֶׁבָּאִים לָאִישׁ הַיִּשְֹרְאֵלִי, כִּי שָׁם מְקוֹמָם. וְנִכְלָלִים זֶה בָּזֶה, וּמִתְנַהֲרִין אֵלּוּ הַגְּוָנִין, בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה מ”ט): “יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, כִּי מְקוֹם הַגְּוָנִין אֵינוֹ אֶלָּא אֵצֶל אִישׁ הַיִּשְֹרְאֵלִי. וּכְשֶׁמִּתְנַהֲרִין הַגְּוָנִין, אֲזַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגַּדֵּל וּמִתְפָּאֵר בָּהֶם, בִּבְחִינַת (חַגַּי ב): “לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, וְנַעֲשֶֹה מֵהֶם בִּגְדֵי יֶשַׁע”. ‘יֶשַׁע’ אִסְתַּכְּלוּתָא, כְּמוֹ “יִשְׁעוֹ אֶל ה'” (זֹהַר יִתְרוֹ צ: עַיֵּן שָׁם) מֵחֲמַת הַפְּאֵר הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בּוֹ, כִּי כֻּולָּם מִתְאַוִּין לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהַכֶּסֶף וְזָהָב אֵצֶל הָעַכּוּ”ם אֲזַי הַגְּוָנִין נֶעֱלָמִים אוֹרָם, וְאֵינָם מְאִירִין, כִּי אֵין שָׁם מְקוֹמָם. כִּי אֵין מְקוֹמָם אֶלָּא אֵצֶל אִישׁ הַיִּשְֹרָאֵל, בִּבְחִינַת: ‘יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר’, כִּי שָׁם פְּאֵר הַגְּוָנִין”.

 אם אדם לא יכול להוציא מטבע של כסף מכיסו ולהבין שכאשר הרבי מדבר במאמר על הגוונים העילאין המתגלים בכסף, מדובר ממש על מטבע זו שהוא מחזיק בידו, הוא לא יכול להבין את דברי רבינו. כי באופן ההבנה הזה, שלא מתחבר לפשט הדברים, אז הכסף זה לא הכסף שלי אלא איזה כסף מופשט שנמצא אי שם באיזה עולם. וכן האישה שמוזכרת בתורה אחרת, זו לא האישה שלי אלא איזו בחינה של אישה וכן על זו הדרך, וכך לעולם אינו מחובר במציאות עם התורה של הרבי אלא היא נשארת מופשטת.

על מנת להבין את דברי רבי נחמן, עלינו לרדת לעולם הפשוט האמיתי שבו אנו חיים. כאשר אדם יתחיל ללמוד כך את תורות רבינו, אזי ההשגה של רבינו תתחיל להאיר לו מאוד במילים הפשוטות שהוא התחבר אליהן. למשל בדוגמה שהבאנו, הוא יתחיל להסתכל על הכסף של עצמו בצורה אחרת לגמרי, כעל כסף של יהודי שמאירים בו גווני ההתפארות של השם יתברך בישראל וכו’, על פי תורה כ”ה, שכמובן לא נכנסנו לבאר אותה כלל רק השתמשנו במושג מתוכה כדוגמה.

אם אדם לא יכול להוציא מטבע של כסף מכיסו ולהבין שכאשר רבי נחמן מדבר במאמר על הגוונים העילאין המתגלים בכסף, ושמדובר ממש על מטבע שהוא מחזיק בידו, הוא לא יכול להבין את דברי רבינו…

הכלל השני – השער לשאר הכללים

כאשר אנו אומרים שמי שיתרגל ללמוד כך את דברי רבינו הוא יבין את השגת רבינו, אין הכוונה שילמד רק עם הכלל השני, כי כמובן שצריכים את כל הכללים כדי להבין היטב את דברי רבינו, אבל מי שייקח את הכלל הזה ויחבר אליו את כל הכללים אז הבנתו תהיה שלמה. דרך הכניסה לפשט המילים אנו נכנסים לשאר הכללים, לכלל הראשון בוודאי ולכלל השלישי והרביעי וכן הלאה, וכן על זו הדרך – זהו שער גדול לקשר אותנו לרבינו בחיים האמיתיים שאנו חיים.

מושגים בקבלה – גם בהם יש פירוש מילולי פשוט

ישנם המושגים שהשתמשו בהם המקובלים, כגון “אריך אנפין”, “נוקבא” וכו’, ששם בבירור הקדימו לנו והודיעו לנו שאסור לגשם את זה ולצייר את זה בדעתנו כפשוטו, אבל אף על פי כן אפילו במושגים אלו הלבישו אותם דווקא בציורים כאלו על מנת שעל ידי זה נבין את המכוון, לכן בוודאי שהבנת פשט המושג “נוקבא” (נקבה) הוא נצרך על מנת להבין את הנמשל במושגי הקבלה.

הסרת הגשמיות אין הכוונה שהמילים הללו לא קיימות, אדרבה, כאשר האדם לא ישתמש בפשט המילים על מנת להבין את המושג, הוא יחשוב שהוא אדם רוחני ואז הגשמיות תתגבר עליו עוד יותר. אם אדם ירצה להיות “רוחני”, כביכול, כלומר שלא יתייחס לפירוש הפשוט של המילים, הפועל היוצא מכך הוא שהעולם הגשמי שלו יהפוך למגושם עוד יותר כי הפריד בין הרוחניות לגשמיות. זו תופעה שלצערנו קוראת הרבה דווקא בלימוד ספרי ברסלב, שהאדם מקבל הארה רוחנית חזקה ואז המציאות הפשוטה של החיים הופכת לו לקשה בגלל זה.

זה ידוע ומובא בשל”ה הקדוש, שכל המציאות הגשמית היא למעשה משל על מציאות רוחניות שהיא הנמשל, אלא שמשתלשלת בהשתלשלות אחר השתלשלות עד לכאן. למשל, היד הגשמית שלנו – היא נראית כמו שהיא נראית ופועלת כמו שהיא פועלת ונקראת כמו שהיא נקראת אך ורק בגלל שלמעלה למעלה יש “יד” רוחנית, שהיד שלנו היא משל עליה, ואנחנו שנמצאים כאן בעולם הגשמי יכולים להבין הנמשל רק על ידי שנבין תחילה את המשל, ולכן צריכים להתרגל להבין תמיד את הפשט המציאותי של כל דבר ודבר, ולא למהר לנמשל. ככל שנבין את המשל טוב יותר כך נבין את הנמשל טוב יותר.

דרך זו של הבנת הפשט המילולי פוטרת הרבה מאוד קושיות בליקוטי מוהר”ן, בעיקר בהקשר לכלל החמישי ולכלל האחד עשר. נביא דוגמה מהכלל האחד עשר, שזו לשונו: “שברובם ככולם מהמקראות ומאמרי חז”ל שדורש אותם בפירוש הפנימי והנסתר שבהם, נראה ברוב ועומק הפלאת מסילתו הקדושה, שסובב לחברם ולייחדם גם עם פירוש הפשוט שבהם להבין משל ומליצה, ויש שלא נראה חיבורם ואחדותם עם פירוש הפשוט, מקוצר דעת המשיג ועומק המושג. וגם מאשר תתחלק ותשתנה המסילה הזאת ממאמר למאמר, ומעניין לעניין, כנודע ומבואר לכל אשר יסלול בה”.

כאשר אדם לומד מאמר מרבי נחמן והרבי מביא פסוק, והלומד מתקשה להבין את הקשר בין מאמר רבינו לפסוק, אז הוא צריך לעצור וללכת למקום בו כתוב הפסוק ולנסות להבין את הפסוק עצמו כפשט פירושו במקומו, בלי קשר לדברי רבינו. אחרי שיבין היטב את פשט דברי הפסוק, אז יראה איך דברי רבינו נכוחים וישרים. וזה דבר שכיח מאוד.

צריכים להבין שהתהליך הזה שאדם עובר כאשר הוא מחפש את פשט המילים ואחרי כן מוסיף להעמיק בדברים וכו’, תהליך זה הוא כל העניין – זו הדרך לבוא להבנה העמוקה, ואילו לדלג על שלבים זה דבר שלא מביא לידי הבנה כלל אלא מונע אותה.

דרך הבנת הפשט המילולי פוטרת הרבה מאוד קושיות בליקוטי מוהר”ן, תנו דעתכם על זה!…

איך ראית שזה כתוב בפירוש ואני לא ראיתי?

ידוע המעשה מהרב מטשערין ,שהיה תלמיד חכם גדול מאוד והיה הרב של ברסלב, גם חזותו הייתה מאוד מרשימה והיה ניכר עליו שהוא רב חשוב ואדם מורם מעם. לעומתו, רבי נחמן מטולטשין תלמיד רבי נתן שגדל כיתום לא היה כזה כלל, ולכן כאשר הרב מטשערין היה נוכח לא היה ר’ נחמן מטולטשין אומר דברי תורה מפאת כבודו של הרב מטשערין, כי לא רצה לדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה. אבל הרב מטשערין רצה מאוד לשמוע את רבי נחמן מטולטשין, כי ידע ששימש הרבה את רבי נתן וזכה להרבה דברים, לכן החביא עצמו פעם אחת כדי לשמוע את רבי נחמן. בשמעו את דברי התורה שאמר, הוא התפעל מאוד מדרכו למצוא במילים של רבינו אוצרות של דעת, והתפלא כיצד אדם יחסית פשוט רואה בספרי רבינו מה שהוא, הרב מטשערין – לא ראה!

הדבר הזה – שיש מי שרואה מה שהשני לא רואה – חוזר על עצמו הרבה מאוד. בליקוטי הלכות זה נמצא על כל צעד ושעל, שרואים מה רבי נתן ראה ומתפלאים: איך לא ראינו את זה בעצמנו? הרי זה כתוב במפורש! או שמי שלומד אתנו רואה דבר מפורש שלא ראינו קודם, ואחרי שהוא מצביע לנו על זה אנו מתפלאים: איך ראית ואני לא ראיתי?

דוגמה: בהלכות נטילת ידיים ו’, מדבר רבי נתן כל מיני דיבורים על סוגי המאכלים שבהשקפה ראשונית לא רואים את הקשר לתורה ז’, ובין דבריו כותב שם: “וְזֶהוּ בְּחִינַת הַחִילּוּק שֶׁיֵּשׁ בֵּין אֲכִילַת לֶחֶם לִשְׁאָר פֵּרוֹת וּמַאֲכָלִים שֶׁעִיקַּר הַשְּבִיעָה וְחִיּוּת הָאָדָם וְקִיּוּמוֹ הוּא עַל יְדֵי הַלֶּחֶם, אֲבָל שְׁאָרֵי פֵּרוֹת וּמַאֲכָלִים אַף שֶׁהֵם מְחַיִּין וּמְשִׁיבִין אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל הוּא רַק לְפִי שָׁעָה…” – דברים אלו, לכאורה, קשה למצוא ביניהם לבין תורה ז’ קשר כלשהו, אבל בהתבוננות נוספת מבחינים שיש מעין זה בתורה, שבאות ה’ רבינו כותב שיש דיבור של יראת שמים שנשאר לנצח, ויש דיבור שלא נשמע כלל ויש דיבור שנשמע אבל הוא רק לפי שעה. ומובן שם בתורה, שהדיבורים של יראת שמים הם החיות והקיום של האדם, ונמצא שיש כאן קשר גדול מאוד בין המאכלים המחיים רק לפי שעה לדיבורים המחיים רק לפי שעה, וזה דבר שאפשר היה שלא להבחין בו כלל. ומצד שני, כאשר מבחינים בו רואים מיד שמדובר על אותו עניין ממש, לכן חשוב להסתכל בלשון מדויקת ואז רואים קישורים נפלאים.

לסיכום: הדקדוק הלשוני המדובר בכלל השני אינו דקדוק מילולי כמו מילון, אלא נכנסים כאן לאמונה יוקדת בגדולת רוממות הצדיק. אין הכוונה להיות בלשן באקדמיה ללשון, אלא להבין שבלשון רבינו מונחות השגות נוראות, ואז הלימוד הוא לימוד אחר. הכלל השני נותן לנו אמונה נוראה ברבינו, ועוזר לנו שגם האמונה בצדיק תהפוך מדבר מופשט לדבר מציאותי בחיים. וכך כל הח”י כללים נותנים לנו הארה עצומה באמונה ברבינו. חזק חזק ונתחזק!

מאמרים קשורים