לא רק לדעת שיש אמונה, את זה כל אחד יכול. האתגר האמיתי הוא לגדול ולגלות אותה בכל רגע בחיינו!
האמונה נמצאת ומאירה תמיד בעולם. גם מי שכופר לגמרי, חס ושלום, יודע שיש מושג כזה שנקרא – אמונה, אלא שהוא דוחה אותו בשתי ידיים. הידיעה מרחוק שאכן ישנו מושג ה”אמונה” היא כשלעצמה נקראת הארה שהאמונה מאירה. אלא, ההארה שרק יודעים שיש אמונה היא עדיין מאוד חלשה, והתפקיד שלנו הוא לקחת את הארת האמונה בשתי ידיים ולהמשיך אותה עלינו ולחזק אותה עד שתאיר יותר ויותר, עד שתתגלה בכל העולמות ויתבטלו כל העבודות הזרות והאפיקורסות.
צריך לדעת, שלבד זה לא יקרה – אם לא נעשה מאמץ מצדנו לקבל את האמונה היא תתרחק מאתנו עוד יותר, כי בזה שאנו דוחים אותה היא נופלת למקומות אחרים, ומנפילת האמונה נעשים אמונות כוזבות וכפירות. כלומר – לא רק שאנחנו לא מתחזקים באמונה הקדושה ,אלא אנו אף מתרחקים ממנה ורוכשים במקומה אמונות תפלות של הבל ואף כפירות גמורות ר”ל.
זה מה שאמר רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר”ן (תורה ה, בחלק ב): “העיקר הוא האמונה וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה”. העיקר הוא האמונה – עיקר הבחירה הוא על אמונה. וכיצד היא הבחירה? כאשר אנו מבינים אפילו מרחוק שיש כזה דבר “אמונה”, ואפילו שרק שמענו על זה – צריכים להתעורר ולבקש להמשיך את האמונה על עצמנו – זו עיקר בחירתנו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
נפלאות ספירת העומר בתורת רבי נחמן
פעמיים ביום יש לנו את ההזדמנות לעשות את זה – בקריאת שמע של שחרית ובקריאת שמע של ערבית. כאשר אנחנו יודעים שיש דבר כזה לקרוא את “שמע”, זה כנגד ההבנה שלנו שיש אמונה בעולם וממנה הגיעה המצווה לקרוא קריאת שמע ולייחד את השם. אבל עדיין, לא בחרנו להמשיך את אמונה הזו עלינו. רק כאשר אנחנו בוחרים לקיים זאת ובאמת לקרוא את “שמע”, אז אנחנו עושים כבר מעשה וממשיכים את האמונה עלינו.
ואז אנחנו קוראים: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד!” ומובא בחז”ל ובפוסקים, שצריכים אז לכוון שאנו מוסרים את נפשנו על קידוש ה’. זה המשך הבחירה על האמונה. כי בתחילה רק ידענו שיש אמונה, ואחר כך בחרנו שלא להתעלם ממנה ולרצות להמשיך אותה עלינו על ידי קריאת שמע בפועל, ואז ממעשה הבחירה הזה נעשים כלים להמשיך רוחניות אלוקותו לתוך צמצומים, ומזה מושפעת ונוספת הארה גדולה למוחין ונמשך חיות חדש לכל העולמות – שזה בחינת פרנסה המצחצחת את הנשמה, ואז יכולים לצעוק מעומק הלב – שזה בחינת מסירות נפש על קידוש ה’, וממסירות נפש זו נעשה ייחוד הפנימי ונמשך חיות מעומקא דבירא, בחינת “מים עמוקים עצה בלב איש” – שהם העצות הקדושות ומשם גדלה האמונה ומתגלה בכל העולמות.
אם לא נעשה מאמץ מצדנו לקבל את האמונה היא תתרחק מאתנו עוד יותר, כי בזה שאנו דוחים אותה היא נופלת למקומות אחרים, ומנפילת האמונה נעשים אמונות כוזבות וכפירות…
וזו הבחינה של ספירת העומר ושבועות זמן מתן תורתנו. כי ספירת העומר היא לפני קבלת התורה, דהיינו לפני שיש לנו תורה ועצות, ואז העיקר הוא השתוקקות וכיסופים להמשיך עלינו תשוקת האמונה הקדושה, כאשר מגיע לאדם התנוצצות האמונה שתמיד ישנה בעולם אז מתעורר ומתחיל להכין את עצמו – לקדש ולטהר את עצמו ומשתוקק לעבוד את הבורא אף על פי שאינו יודע עדיין שום עצה כיצד לעבוד אותו יתברך, אף על פי כן, על ידי ההתעוררות וההשתוקקות וההכנה לבד הוא עושה כלים וצמצומים וממשיך רוחניות אלוקות לתוך צמצומים, ונעשה כל התהליך המובא בפסקה הקודמת בעניין קריאת שמע. ואז, בחג השבועות נמשכים העצות העמוקות מעומק הבאר, שהוא המקווה של שבועות, שהוא שער החמישים, ואנו מקבלים את התורה הקדושה! את תרי”ג העצות הקדושות המגדלות ומגלות את האמונה שהיא העיקר כאמור.
כמו כל הפעולות שאנו עושים בכל יום, כך גם עם האמונה – לגדול איתה כל יום!
וזו דרך ועצה נפלאה כיצד להמשיך עלינו תמיד את האמונה ולגדל ולגלות אותה לכל העולם: להתייחס לכל הארה ואזכור שמגלה על האמונה הקדושה ולא לתת לה לחמוק מידינו, אלא תיכף להשתדל להמשיך את ההארה הזו עלינו על ידי כיסופים והשתוקקות. ואז, בא שלב הצעקה – לצעוק מעומק הלב במסירות נפש על קידוש השם, ואז מתגלות לנו עצות איך לעבוד את הבורא על פי התורה. דהיינו העצות שהן קיום התורה, כמובא בדברי רבי נתן – שמשה רבינו המשיך לנו את עצות התורה והרבי ממשיך את העצות איך לבוא לידי קיום התורה – תורת משה. וכאשר מתגלות עצות בעולם, וכמו שרבינו כותב “שיודעין בעולם ליתן עצה לנפשם, כל אחד ואחד מה שצריך” – על ידי זה גדלה האמונה.
ועל ידי זה זוכים לרפואה. כי בתחילה, כשהייתה האמונה נפולה מזה באו מכות מופלאות שאין מועיל להן לא רפואה ולא תפילה ולא זכות אבות, אבל על ידי שגדלה האמונה על ידי התגלות העצות, אז נמשכת רפואה, כמו שכתוב בפסוק “ואנכי תרגלתי לאפרים” (הושע י”א). “תרגלתי” זה בחינת עצות, כמו שכתוב (שמות י”א): “העם אשר ברגליך”, ופירשו חז”ל: ההולכים אחר עצתך. “קחם על זרועותיו” (המשך הפסוק) – זה בחינת זכות אבות, שהם “זרועות עולם”, “ולא ידעו כי רפאתים” (סוף הפסוק) – כי באמת על ידי זה נעשית רפואה כנ”ל.
ועיינו בליקוטי מוהר”ן – תורה ה (חלק ב) ובליקוטי הלכות – הלכות עירובין (הלכה ה’) שם מבואר כל העניין הזה באריכות נפלאה.
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון רחב של מאמרים מרתקים, מחכימים וסוחפים בנושא חגים ומועדים בקישור הזה.