כשרוצים להשיג משהו, כשרוצים לבקש מהשם משהו, צריך לבקש ברחמים ובתחנונים וחלילה לא בזכות המעשים הטובים שלנו. לבקש בזכות המעשים הטובים שלנו זה כמו לקחת בתוקפנות ב’גזלה’. זו לא הדרך לבקש. התפילה צריכה להיות בתחנונים כמו מישהו שמבקש מתנת חינם!
פרשת השבוע היא פרשת חוקת. נושאים רבים בפרשה זו וביניהם הסיפור של הכאת הצור על ידי משה, במקום לדבר אל הסלע ולהוציא את מימיו ובכך לקדש את השם. בגלל מעשה זה נענשו משה ואהרן ולא זכו להיכנס לארץ ישראל. נתמקד השבוע בנושא זה.
קודם נביא את הסיפור בפרשה, ולאחר מכן ננסה להבין את משמעות המאורע שבגללו נענשו משה ואהרן, וכיצד הדברים נוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו. כי, כידוע, סיפורי התורה אינם סיפורים בעלמא, הם הוראה והדרכה יסודית לכל אחד ואחת מאיתנו.
תחילה נספר את השתלשלות המעשה כפי שהתורה מספרת: “ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם” (במדבר כ א). עם ישראל הגיע למדבר צין לאחר שכבר מתו אנשי דור המדבר שנענשו בחטא המרגלים, כמסופר בפרשת שלח. שם נפטרה מרים אחות אהרן ומשה, שבזכותה היה מים לעם ישראל (תענית ט א). העם צמא למים והתחיל להתלונן: “ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן” (במדבר כ ב). השם ציווה למשה ולאהרן להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע להוציא מים להשקות את העדה: “וידבר ה’ אל משה לאמור; קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם” (שם כ ז-ח).
אולי גם זה יעניין אתכם:
אולם כאן השתבש משהו, הסלע התערבב בין סלעים אחרים ומשה התחיל לדבר אל הסלע אך הוא לא נתן את מימיו, משה חשב שאולי בכל זאת הוא צריך להכות בסלע כדי שייתן מים כפי שכבר היה בעבר (ראה פרשת בשלח: “הנני עומד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ויעש משה כן לעיני זקני ישראל”, שמות יז, ו). משה הרים את מטהו והכה פעמיים על הסלע: “וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם” (שם כ יא).
אולם השם כעס על כך שהם הכו את הסלע ולא דיברו אליו, מכיוון ששמו של הבורא היה מתקדש מאוד אם היו מדברים אל הסלע ולא מכים אותו. השם פונה למשה ולאהרן: “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם”. והתורה ממשיכה: “המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה’ ויקדש בם” (שם כ יב-יג).
נתבונן בסיפור הדברים לאור אחת התורות הנפלאות שרבי נחמן לימד:
(גילוי נאות: הדברים עמוקים אך הם יוסברו בפשטות בהמשך כיצד הם נוגעים לכל אחד. שווה להתאמץ). יש בתורה ביאורים וחידושים נפלאים, וישנה נשמה קדושה שכל חידושי התורה נמשכים על ידה. כל מפרשי התורה מקבלים את חידושי וביאורי התורה על ידי נשמה קדושה זו. מי שרוצה להמשיך ולגלות חידושי תורה ולבאר אותם לשומעים, צריך תחילה להמשיך לעצמו דיבורים חמים כגחלי אש, מכיוון שהתורה כל דבריה הם כמו אש, כפי שכתוב: “הלא כה דברי כאש” (ירמיה כג, כט). הדיבור נמשך מ’לב העליון’, כמו בפסוק: “צור לבבי”. בשפה העברית המילה ‘צור’ משמעותה ‘סלע’. “צור לבבי” מבטא אם כן, ‘סלע’ ה’לב העליון’, שיש בו שפע של מי התורה שצריכים לפתוח אותו ולאפשר להם לצאת. ממש כמו שרואים בטבע סלע שיש בו שפע של מים וצריך לאפשר לשפע לצאת החוצה.
אולם כדי להמשיך ולגלות חידושי תורה מהסלע (‘צור’), צריך תחילה לעורר את ה’לב העליון’ בדיבורים, כלומר בתפילה, כדי לעורר רחמים, ואז נמשך השפע. אם כן, התפילה והבקשה ברחמים ובתחנונים מעוררת את הלב העליון שבו כתובים ביאורי התורה, כפי שכתוב: “כתבם על לוח ליבך”, ועל ידי כך נפתח הצור – הסלע, הלב העליון, ונשפע מים רבים כמו בפסוק: “פתח צור ויזובו מימיו”, הכוונה למימי וביאורי התורה.
הקב”ה כעס על כך שמשה ואהרן הכו את הסלע ולא דיברו אליו, מכיוון ששמו של הבורא היה מתקדש מאוד אם היו מדברים אל הסלע ולא מכים אותו!
כשהצדיק ממשיך גילויים וחידושי תורה, הוא צריך לקשר את עצמו בתפילתו עם נשמות השומעים את תורתו כי אז זה הופך לתפילת רבים, שעל זה נאמר: “הן אל כביר ולא ימאס” (איוב לו). כלומר, תפילה כזאת מתקבלת במרום. בהתקשרות זאת יש גם לנשמת השומע חלק בדברי התורה, וככל שמתרבים השומעים כך מתרבה כבוד השם ונפתח שפע גדול יותר ומתרבים חידושי התורה יותר ויותר.
בנוסף, בגלל התקשרות נשמות הצדיק ונשמות השומעים, על ידי הטוב של הצדיק, נכנע הרע שבנשמות השומעים. המעשים הטובים של הצדיק נחשבים כמו ‘מטה עוז’ שבכוחו לגרש את כוחות הרע, כמו בפסוק (תהלים קי): “מטה עוזך ישלח ה’ מציון ורדה בקרב אויביך”. כלומר, המטה עוז, המעשים הטובים הם שמבטלים את ההתנגדות ואת האויבים, ממש כמו שיש אויב ויוצאים כנגדו במטה חזק ומגרשים אותו. בהקשר שלנו, כאשר הצדיק ממשיך את המעשים הטובים שלו, את ה’מטה עוז’ שלו, הוא מכניע בכך את הרע של הנשמות שמשתתפים איתו בדברי וחידושי התורה שהוא מגלה, כאמור לעיל.
כעת נתקדם צעד נוסף. הצדיק, כאשר הוא רוצה לגלות חידושי תורה, אין לו להשתמש ב’מטה עוז’ בחוזק שלו, שהם המעשים הטובים שלו, ובכך לדרוש את גילוי חידושי התורה. המטה עוז נחוץ אך ורק כדי להכניע את הרע שבנשמות של השומעים, אך חלילה להשתמש במעשים הטובים שלו ובכך כביכול לדחוק ולהכריח גילוים של חידושי תורה. שוב, המשכת חידושי התורה אמורה להיות אך ורק בהכנעה, בבקשה של מתנת חינם, בבקשת רחמים ותחנונים כמי שמבקש מתנת חינם ולא הפעלה של כוח והמשכה בחוזקה (ליקוטי מוהר”ן ח”א כ).
התפילה והבקשה ברחמים ובתחנונים מעוררת את הלב העליון!
כעת נשוב לפרשה שלנו ונראה כיצד מפרש את סיפור הפרשה: השם אמר למשה: “קח את מטך והקהל את העדה… ודיברתם אל הסלע והוציא מימיו”. ה’מטה’ מסמל את הממשלה והכוח של הצדיק על ידי עבודתו ויגיעתו העצומה בעבודת השם, ובכוחה לבטל את האויבים הרוחניים והגשמיים כאחד. משה היה צריך להקהיל את כל העדה ולהתקשר עם נשמותיהם ולהמשיך ביאורי וחידושי התורה באמצעות דיבור אל הסלע, הלב העליון, ברחמים ובתחנונים.
כאשר משה רבינו הכה את הסלע, הוא כביכול לא השתמש עם המטה עוז, עם מעשיו הטובים, בכדי להכניע את הרע שבעדה, אלא השתמש עם מעשיו הטובים בתפילתו, כלומר הוא עירב והפעיל את זכויותיו בתפילתו כדי להמשיך חידושי תורה. במקום לבקש השפעה של חידושי תורה במתנת חינם בלבד, הוא ביקש בזכות מעשיו הטובים ובכך דחק כביכול בתפילתו בקב”ה.
זוהי משמעות הפסוק בפרשה: “יען לא האמנתם בי להקדישני” (שם כ, יב), לא שחלילה היה למשה ולאהרן פגם באמונה, אלא שאם היו זוכים לתפילה בשלמות הראויה על ידי זה גם היו משלימים את האמונה בעם ישראל, כי התפילה מבטאת אמונה, כמסופר במלחמת עמלק כאשר משה הרים את ידיו בתפילה: “ויהי ידיו אמונה” (שמות יז, יב). אך לאחר שלא זכו, וחיסרו כביכול מקידוש השם, נגזר עליהם להיפטר ולקדש את השם ולהגביר את האמונה באמצעות הסתלקותם כדברי רש”י: “ויקדש בם – שמתו משה ואהרן על ידם, כשהקב”ה עושה דין במקודשיו הוא ראוי ומתקדש על הבריות” (שם).
הדברים נשגבים. וכדברי רבי נתן על תורה זו: “והנה התורה הנוראה הזאת ברום גבהי מרומים”, אך רבי נתן מבאר בתורה זו דברים הנוגעים לכל אחד:
גם לנו יש חידושי תורה. כן. לכל אחד ואחת מאיתנו. כיצד? מכיוון שהעיקר בלימוד התורה הוא שאדם יקיים את מה שהוא לומד. חידושי תורה יש להם כמה משמעויות, גם כאשר אדם מתעורר בחשק חדש ללמוד תורה כאילו היא חדשה אצלו ומקבל על עצמו לקיים אותה בכל פעם מחדש – גם זה נקרא חידושי תורה. בפרט אלו שזוכים לחדש ממש בתורה, שאצלם הדבר מתקיים במובן הפשוט של הדבר.
כאשר אדם רוצה לחדש או להתחדש בתורה הוא צריך מצד אחד להשתמש עם המטה עוז כדי להכניע את הרע, ומצד שני לפנות לבורא ולהתחנן שייתן לו במתנת חינם את האפשרות להמשיך חידושי תורה אך ורק בתחנונים ובהכנעה, כעני בפתח המבקש רק מתנת חינם, ולא כמו גזלן שבא בחוזקה לגזול דבר שאינו שלו כאילו הדבר שלו.
כאשר אדם רוצה לחדש חידושי תורה, בכל מובן שהזכרנו, יש עוד מישהו שמגיע ורוצה להצטרף לחגיגה הזאת, מדובר כמובן ביצר הרע שהוא הגזלן הגדול, כמו שאמרו חכמינו ז”ל: היש גזלן גדול מזה?! ((מדרש בראשית, פרשה נד), והוא מגיע במסווה של דורש צדק: “איך אתה מעז לפנות לקדושה וללמוד כשאתה יודע איך התנהגת בעבר?! כנגד טענה זו אנחנו אמורים לאחוז ב”מטה עוז” להאמין בעצמנו ובטוב שלנו ולהכניע את הרע שרוצה למנוע אותנו מטוב. מצד שני, חלילה להשתמש ב”מטה עוז” ולהפנות אותו כלפי הקב”ה ולתבוע בחוזק ובגזלה כביכול הישגים רוחניים. כאן נדרשת הכנעה מוחלטת לבורא ולבקש רק בהכנעה מלאה, ברחמים ובתחנונים: “אנא השם רחם עלי והענק לי בטובך וברחמיך והאר פניך אלי שאזכה להארה רוחנית, שאזכה שתפתח לי את שערי ההבנה וחידושי תורה ותעזור לי ברחמיך שאזכה להצלחה בתורה ולהמשיך חידושי תורה ראויים וטובים מהלב העליון”.
(על פי ליקוטי הלכות, גזילה ה)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.