כמו שבקדושה יש נכונות להקרבה עצמית, כך גם בטומאה יש נכונות להקרבה עצמית למטרות שליליות. לפעמים ישנן גם הצלחות, וזה מעורר רושם כביכול שיש משהו אמיתי בכוחות הטומאה. אין מה להתפעל מזה.
פרשת השבוע היא פרשת ראה. בפרשה זו התורה מזהירה מפני נביא שקר המנסה להטעות אותנו על ידי אות או מופת שלא לשמוע בקול השם. אנחנו מצווים שלא להתפתות אליו ולדעת שזה רק ניסיון מהשם, כמו שהפסוק אומר: “לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה’ אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה’ אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם” (דברים יג ד).
דווקא בשל הכוח שיש לעבודה זרה להטעות את הבריות, התורה נדרשת ומזהירה שלא לטעות אחריה, כדברי התנא רבי יוסי הגלילי: “ירדה תורה לסוף דעתה של עבודת כוכבים, לפיכך נתנה התורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו”. רש”י מפרש שהכוונה במילים לפיכך נתנה התורה בה ממשלה, היא: “אפילו תראה אותו נביא, מושל ועושה כרצונו, כמו שכתוב, ונתן לך אות או מופת”. משמעות הדברים היא, שהתורה ירדה לסוף דעתה של עבודת כוכבים, עד היכן מגיע כוחה ליצור אשליה שמדובר במשהו אמיתי ולהטעות את האנשים מהבורא, לכן התורה צריכה להזהיר שאפילו אם תראה שהנביא מצליח להראות לך באותות ומופתים שמימיים שצריך לעבוד עבודה זרה, אל תשמע לו ואל תתפתה אליו.
אולם, אם ה’ אינו רוצה שיעבדו עבודה זרה, מדוע הוא מאפשר להם להשיג כוחות שמימיים ואינו מבטל אותה? התלמוד מספר: “שאלו פילוסופים את הזקנים ברומי, אם אלוקיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה”? חכמינו השיבו: “אם היו עובדים לדבר שאין בו שום צורך, הקדוש ברוך הוא אכן היה מבטל אותה, אך מכיוון שהם עובדים לכוחות הטבע, לשמש, לירח ולמערכת הכוכבים, האם הקדוש ברוך הוא צריך להשחית את העולם בגלל השוטים שעובדים עבודה זרה? “אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין” (מסכת עבודה זרה נד ב).
אולי גם זה יעניין אתכם:
הכוח שיש לעבודה זרה להטעות את הבריות זה מפני שהשם העלים את הנוכחות שלו בעולם הזה, ומסר את הכל בידיים של האדם שהוא יבחר באיזה דרך הוא רוצה, הכל כדי שהבחירה תהיה אמיתית. ממש כמו שאדם יכול לשבור את התאוות שלו ולברוח מרע ולעשות טוב, כך הוא יכול גם ללכת בשרירות ליבו ולהתגבר ברצונות רעים כאלו, עד שכביכול יכריח את הבורא למלאות תאוותו ורצונו הרע. אל לנו להתפעל מכך, זה כלל לא אומר שהשם חפץ במעשיהם. זהו רק ניסיון לראות אם אנחנו דבקים באמת בקדוש ברוך הוא כמאמר הכתוב: “כי מנסה ה’… לדעת הישכם אוהבים את ה’… בכל לבבכם ובכל נפשכם”.
הטומאה מנסה להידמות לקדושה ולהטעות כאילו האמת אצלה. פעמים רבות אנו נוטים לחשוב שרק בצד של הקדושה קיים המושג של התמסרות, ואילו בצד של הטומאה יש פריקת עול. לכן כשאנו רואים כביכול סוג של פרישות אנו נוטים להתפעל מזה כאילו מדובר באמת, ובפרט אם נראה שיש לה גם הצלחות והישגים.
נכון, בשעת מעשה קשה מאוד להבחין בין השקר והאמת, כפי שרבי נחמן מלמד: “ככל שמגלים אמת, יש כנגד זה שקר” (חיי מוהר”ן רסא). רבי נתן מדגיש, שממש באותן לשונות שהאמת נוהגת להתבטאות כך גם השקר נוהג להתבטא, באותן לשונות ממש. לכן, אי אפשר לברר את האמת, רק כל אחד לפי מה שהוא משער בליבו יכול להבין מעט את החילוק שבין האמת הברורה לשקר” (הלכות ברכת השחר ג יא).
הכוח שיש לעבודה זרה להטעות את הבריות זה מפני שהשם העלים את הנוכחות שלו בעולם הזה, ומסר את הכל בידיים של האדם שהוא יבחר באיזה דרך הוא רוצה, הכל כדי שהבחירה תהיה אמיתית.
בתחילת הדרך לא ניתן להבחין היכן האמת, אלו ואלו נראים חותרים ומשיגים את המטרה שלהם, ההבדל הוא רק בסוף כדברי רבי נתן: “האדם הכשר, כל יסוד כוונתו ורצונו בשביל התכלית האמיתי הנצחי, לפרוש מתאוות העולם הזה הכלה והנפסד ולעשות רצונו יתברך, שזה עיקר התכלית, והשם יתברך עושה עמו נפלאות למלאות רצונו ואז בוודאי טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא. וזה (מצד הטומאה) ההיפך, כל כוונתו ורצונו לתאוות עולם הזה ושרירות ליבו הרע, ועל ידי זה יורד לבאר שחת ואחריתו עדי אובד”.
דוגמה מוחשית לדברי רבי נתן ניתן לראות בשני סיפורים שונים המובאים בתלמוד: הראשון הוא הסיפור המרטיט של התנא הקדוש רבי עקיבא בעת שהרומאים הוציאוהו להורג, כפי שסיפרו חכמינו ז”ל: “בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: “רבנו, עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באחד” וכו’ (ברכות סא ב).
“ככל שמגלים אמת, יש כנגד זה שקר” (רבי נחמן מברסלב, חיי מוהר”ן רסא)
מדהים להיווכח שממש באותן מילים התבטא כהן גדול צדוקי. כידוע, בתקופת בית שני הייתה כת שנקראה “צדוקים”. תחילה הם התחזו ליהודים כשרים, ורק לאחר מכן הם גילו את פרצופם האמיתי וכפרו ברוב התורה. היהודים סבלו מהם מרות מהצקות והלשנות. הם היו מקורבים לשלטון ובכוח הזרוע מונו לכהנים גדולים. אותו כהן גדול שנמנה על הצדוקים, נכנס ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים, למקום הקדוש ביותר בעולם לקודש הקודשים, וביצע את עבודת הקטורת בחוץ ורק אחר כך נכנס לקודש הקודשים כפי שהצדוקים פירשו את הכתובים במעוות. התלמוד מספר שאביו גער בו: “למרות שאנו שונאים את הפרושים (כינוי לחכמי ישראל שנהגו בפרישות) בכל זאת, אנו מפחדים שהצדק איתם וזה עלול לעלות לך ביוקר. בנו ענה לו: “כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה, ‘כי בענן אראה על הכפורת’, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו”?
הנה אנו רואים, שהכהן הצדוקי השתמש באותו ביטוי של מסירות נפש של רבי עקיבא למעשה שלילי. אכן, לפי שעה מדובר בניסיון, באשליה, אך ההבדל ניכר בתוצאה הסופית. על התנא הקדוש רבי עקיבא מסופר שיצאה בת קול ואמרה: “אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא”, ואילו סופו של הכהן הצדוקי מתואר: “אמרו, לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו, ויש אומרים ביציאתו ניגף, כפי ששנה רבי חייא, כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו” שנאמר: “ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל” (יומא יט ב).
ידוע שרבי נתן היה מרבה להוכיח את הצביעות של המשכילים ורבניהם, גם בספריו הוא מרבה להוכיח את הצביעות שבדבריהם ומגלה את כוונתם הזדונית (ראו הלכות גבית חוב מהיתומים ג, ה). מספרים שפעם אחת פנו לרבי נתן והצביעו על אחד הרבנים של המשכילים: “הנה רב משכיל שמעולם לא שיקר”, בכך הם ניסו להפריך את דבריו בגנותם וצביעותם של המשכילים. רבי נתן נענה: איך אתם רוצים שאתלהב מכך שמעולם לא תפסו אותו בשקר, הרי הוא חי בעצם את כל חייו בהתכחשות לתורתנו הקדושה המסורה לנו מדור לדור, זהו השקר הגדול ביותר” (“אוצר נחמני”).
רק הצדיקים שחיפשו כל ימיהם את האמת באמת ופרשו מתאוות העולם הזה למטרה אחת כדי לעשות את רצון השם, להם הכוח להדריך אותנו בדרך האמת ולהם ראוי להתקרב.
(על פי ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה עח עט)
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!
