כשתולעת רגשי האשמה מכרסמת בתוכנו העסק מתחיל להסתבך. איך מתמודדים עם האצבע המאשימה?
‘הייתי יכול לעשות יותר?’, ‘למה לא נזהרתי?’, ‘איך יכולתי לשכוח?’… מכירים את כל שאלות ה: למה? איך? מתי? כמה? כיצד? מי אמר למי? מה נעשה או לא? והשאלה בהא הידיעה – מי אשם?
רגשי אשמה, יש להם עניין כזה, לכרסם בתוכנו כמו תולעת פנימית שלא שבעה לעולם. תנו לה עוד, והיא תמשיך לזלול. תוסיפו עוד מלח על פצעי האשמה והחרטה, והיא רק תתענג ותבקש עוד ועוד מהאשמה-האשמה הזאת.
אשמה, אשמה, אשמה…
היא מלווה אותנו כל יום וכל היום, מעיקה, כבדה ומכבידה, מלאה חיצי ביקורת על כל העולם ולהקתו, גורמת לנו להלקות את עצמנו עד כדי כאב, גוזלת שעות שינה ומונעת מאיתנו את החופש להגשים את עצמנו. כן, גם את זה היא שודדת מאיתנו.
אצבע מאשימה.
ממנה אנחנו הכי מפחדים. אנחנו מוכנים לעשות הכל רק לא להרגיש אותה. לא לראות אותה מופנית אלינו, גם אם זו האצבע שלנו. זאת האצבע שגורמת לנו לוותר לעצמנו, לא לעשות דברים שרצינו לעשות, היא מקטינה אותנו ואת היכולת שלנו לממש את הפוטנציאל שלנו.
כל כך קשה לשאת אותה. את האשמה וגם את האצבע.
חטאנו, עווינו, פשענו, הרסנו ופירקנו. היא מפרקת אותנו מבפנים ומפרקת לנו מבחוץ כל דבר יפה שאנחנו בונים.
אולי גם זה יעניין אתכם:
תמצית החיים בשתי דקות ו-23 שניות
רגע בלי מחשבה – להתמודד עם מחשבות שליליות
הכעס, החורבות שאנחנו רואים אחרי שהיא פלשה כמו סופה לתוכנו עם מלא אבק של כאב באוויר, שאלות לא פתורות… והס מלהזכיר מילה אחת על הדימוי העצמי שלנו. לא צריך לדרוך על יבלות. המחיר שנגבה מאיתנו גם ככה כבד. המחשבות הטורדניות בראש גם ככה מנקרות כמו ציפור נקר שמנקרת באקסטזה את העץ.
איך עושים סוף לדבר הזה?
קודם כל, לא להיבהל מהרגשות הללו כשהם מגיעים, גם אם הם נראים כמו חמולה ענקית. ההבנה שהם לא מדד למה שעשינו כבר תוריד מעלינו נטל במשקל 2 טון, לפחות. ולא, אני לא מדבר על המצבים שבהם פגענו או עשינו רע חלילה למישהו, אז יש להם מקום – הם קריאת ההתעוררות לחשבון נפש והתנצלות בפני האדם שנפגע.
אבל כשהם מסתערים עלינו, רגשי האשמה, בגלל שחשבנו שהיינו יכולים לעשות משהו כך ולא אחרת, או שהיינו יכולים לענות על כל אחת מהשאלות שבתחילת המאמר פלוס אלה שלא הועלו על הכתב מסיבה אחת: שהרשימה מאוד מאוד ארוכה – על הסוג הזה אני מדבר.
קודם כל, לא להיבהל מהרגשות הללו כשהם מגיעים, גם אם הם נראים כמו חמולה ענקית. ההבנה שהם לא מדד למה שעשינו כבר תוריד מעלינו נטל במשקל 2 טון, לפחות.
הערכה עצמית נמוכה היא אחד הסממנים המובהקים של אותה תולעת פנימית. זה אומר יריית חיצי ביקורת בלי סוף על עצמנו, משל היינו לוח מטרה עגול בשלל צבעים – בגלל מי שאנחנו לא, בגלל העיסוק האובססיבי הזה להוכיח כמה אנחנו שווים, בגלל העיסוק הנורא בלמדוד את עצמנו כדי להוכיח לכולם שאנחנו אכן מספקים את הסחורה ועל הדרך לזכות באהבה ואישורים חברתיים-משפחתיים-מקצועיים כאלה ואחרים.
במאמר ממה אתה מפחד? של דאבי דומברובסקי, הוא הזכיר את אחד התרגילים המהממים שרבי נחמן נתן לנו, כזה שמהווה גלגל הצלה אמיתי: תרגיל סיוע עצמי. וזה אומר, להקדיש לעצמנו זמן ומקום ברוגע ונחת ולהתבונן לעומק, בתוך הלבן בעיניים של הרגשות שלנו – פחד, או לעניינו – רגשי אשמה. לבדוק מהיכן הם נובעים, למה הם קורים, לנסות להכיל אותם ולתת להם פשוט להיות ולא לפחד מהם. להרפות.
אנחנו יורים על עצמנו חיצי ביקורת בלי סוף משל היינו לוח מטרה…
הבירור הפנימי הזה יעזור לנו לעמוד מול כל סימני השאלה שמאיימים עלינו, ולהציב במקומם סימני קריאה. למה? ככה! למה עשיתי את זה? כי זה מה שהשם רצה שאעשה! כי אלה היו הנסיבות! אנחנו לא יכולים להיות מישהו אחר! אנחנו לא צריכים להוכיח כל הזמן שאנחנו שווים ולחכות שמישהו שם, ולא משנה מי זה, ייתן לנו אישור שאנחנו אנחנו ולא הוא או הם!
ככה מעצימים את ההערכה העצמית שלנו! ככה מצליחים לזהות את הביקורת הפנימית שאורבת לנו בפנים, ולעצור אותה! לא בכוח, אלא דווקא ממקום של רוגע, עם קול בונה ושפוי, עם ההיגיון, עם ההבנה שעשינו את כל מה שיכולנו! שאנחנו לא יכולים ללחוץ על כפתור ולהיות מישהו אחר! שזה הפוטנציאל שלנו ואותו אנחנו צריכים לממש!
התרגיל הזה, כך מסתבר, הוא הדבר האמיתי שמעניק ביטוי למשהו אחר שמסתתר מאחורי רגשי האשמה הללו, שאותו יותר קל לנו להכיל, שאיתו יותר קל לנו להתמודד ואיתו אנחנו בעצם הכי מסתדרים. למה? כי הוא מתגלה עכשיו כקרש קפיצה אדיר מעל לכל הבלבולים, רגשי האשמה והבושה הפסולה שצריך להתגבר עליהם, בסולם הצמיחה האישית והרוחנית שלנו.
זאת הדרך הכי טובה לחסל את תולעת רגשי האשמה שמכרסמת בתוכנו ללא הרף. פשוט, לא להאכיל אותה יותר. ובמקום זאת, להכיל את מה שעובר עלינו באהבה פנימית מעצימה.
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון מאמרים מרתקים בנושא חברה והשקפה בקישור הזה , תיהנו!
