אומרים שכשיש רצון יש גם דרך. כשרוצים מחמאות הולכים עם זה עד הסוף, והכוונה לעד הסוף – עד להלוויה… כנסו ותצחקו!
‘זהו, נמאס לי! כמה פעמים ביום אפשר לנקות את הבית, לעשות כביסה, להכין אוכל, לסדר את חדרי הילדים… העבודה הזאת לא נגמרת!’
‘רועי, שלא תעז לגעת בחלון, עכשיו סיימתי לנקות אותו!’
‘מיכל, הכנת את המערכת למחר? צחצחת שיניים? ולמה את לא יכולה להכין את הבגדים שלך מהערב?!’
‘ליאור, יש כסף על השולחן, לך תקנה בבקשה חלב ולחם ואת המעדנים שאתם אוהבים לארוחת ערב’.
נשמע מוכר?
אולי גם זה יעניין אתכם:
שירה צנחה על הספה בלי טיפת אנרגיה לעשות אפילו צעד אחד. זה כל כך מלחיץ להרשים את כולם כל הזמן. ‘למה המשפחה שלי לא יכולה לשתף יותר פעולה? למה אני צריכה לשאת נאומים כל היום על התנהגות נאותה וניקיון ומה שצריך לעשות?’
שירה הרהרה בינה לבין עצמה ‘האם אנשים מעריכים אותי לפחות על העבודה הקשה שאני עושה? האם הם מתרשמים מהבית, מהילדים, מהתבשילים?… איך אוכל לדעת אי פעם? מי יגיד לי את האמת? הפעם היחידה שבה אנשים אומרים דברי הערצה והערכה על בן היא… אחרי ה-120 שלו, ואז הבן אדם אפילו לא יכול ליהנות מהמחמאות שלו….’
ואז, הרעיון הבזיק במוחה כמו רעם ביום בהיר.
‘זה רעיון מטורף, קריפי משהו, אבל הוא ע-נ-ק!! אני הולכת להעמיד פנים שאני מתה. ככה אזכה לשמוע את כל המחמאות והשבחים כדי שיהיה לי כוח להמשיך. כמובן, אצטרך לתת למשפחה שלי לגלות את הסוד, אבל זה שווה את זה בשבילם – הם ישמעו כל כך הרבה שבחים על אמא שלהם. אוי, ועוד איזה שבחים!…’
האם אנשים מעריכים אותי על העבודה הקשה שאני עושה?
“ארגון ההלוויות של תומר שלום מדבר ירון, איך אני יכול לעזור לך בבקשה?”
“טוב… אה.. אני רוצה להזמין ארון קבורה בבקשה”.
“בטח, מתי ההלוויה?”
“עוד לא החלטתי, אבל אני חושבת שהיא תהיה בשבוע הבא”.
“את יכולה לחזור על זה שוב בבקשה?”
“היא יכולה להיות בשבוע שאחרי, זאת גם אופציה. אני עדיין לא בטוחה. בכל מקרה, תוודא שהארון יהיה נוח, לא לוחץ מדי ולא קשה מדי”.
“… (שתיקה). רגע, על מה את מדברת? כל הארונות עשויים אותו דבר – אין ריפוד או משהו כזה… או כל מה שחשבת שיש בו”.
“אז הבקשה הזאת תהיה יוצאת מן הכלל. תחשוב על זה כך – שזה כמו להוסיף עוד פלפל לעבודה שלך. תרפד לי בבקשה את החלק התחתון והעליון, ותעשה קצת חורי אוויר בחלק העליון ובצדדים”.
“חורי אוויר??? כזה דבר עוד לא שמעתי. ולמה צריך חורי אוויר בארון קבורה?”
“כמובן שצריך חורי אוויר… אתה לא רוצה שאמות מחנק?!?”
* * *
שירה התמקמה בנוחות בארון המרופד שלה, היא התרגשה מהציפייה לקבל סוף סוף את ההזדמנות לשמוע את מה שהיא כל כך משתוקקת לשמוע.
וההספדים מתחילים…
“שירה היקרה שלנו, כולנו נתגעגע אליך מאוד! השארת אותנו כך, רק בתחילת הדרך שלנו. מה הילדים יעשו?”
“פעם בשבוע שירה היקרה שלנו נהגה לומר תהלים, וכשמישהו היה חולה היא כל כך דאגה לו. היא גם נתנה בדרך כלל צדקה כשביקשו ממנה. היא הייתה אישה טובה…”
שירה התחילה להרגיש מאוד לא בנוח בתוך הארון המחניק. ‘מה קורה? למה אף אחד לא מזכיר את התכונות הנפלאות שלי? בשביל זה עשיתי את כל זה?…’
היא פרצה החוצה מתוך הארון בחוסר סבלנות. כמובן שכולם צרחו וברחו על נפשם. לזה הם לא ציפו.
שירה התעוררה כשהיא עדיין באותה תנוחה על הספה, זו שהיא צנחה עליה בלי טיפת אנרגיות בתחילת המאמר.
וכן, היא הבינה את המסר הנפלא של החלום המוזר הזה, של מה חשוב באמת ומה היא צריכה באמת לרצות. מחמאות הם דבר יפה, אבל לא לזה התכוון המשורר – שכל היום יהללו אותנו ויגידו תודה מהבוקר עד הלילה. כן, זה כיף ונחמד. אבל הן לא מה שאומרים על האדם כשמלווים אותו בדרכו האחרונה. על האוכל הטוב אף אחד לא ידבר, אבל על התהילים והצדקות – ועוד איך שכן!
וכן, גם שהייתם איש.ה טוב.ה!
מאמרים מרתקים נוספים בתחום הורות וחינוך הילדים תמצאו בקישור הזה.
