אדם שחולה, מהיכן נובע צערו הגדול? דווקא בגלל שהוא יודע שיש מצב תקין שבו האדם בריא ומתפקד. הבנה זו היא סוד יתרון האור מן החושך, והיא היסוד להסתכלות על החיים!
רבי נחמן מברסלב אומר, שחודש תמוז הוא הזמן לתקן את העניין של שכחת התורה ולהמשיך בו זיכרון, וכותב שחודש “תַּמֻז” כמו שהוא כתוב חסר ואו (האות ו’), הוא ראשי תיבות ז‘כרו ת‘ורת מ‘שה, והעניין שהאות ואו חסרה הוא רמז שאז נשברו הלוחות שהן בחינת ואו (כי הלוחות אורכן ואו ורוחבן ואו כמובא בחז”ל) שמזה נתהווה שכחת התורה, כמו שדרשו חז”ל (עירובין נ”ד) שאילו לא היו נשברות הלוחות לא הייתה התורה נשכחת מאתנו, מאחר שהייתה חקוקה בלוחות – החקיקה היא פעולה חזקה של החדרת הדבר במציאות באופן שהוא היפך השכחה.
בהמשך כותב רבינו, ש”תַּמֻז” הוא גם ראשי תיבות ז‘מן מ‘תן ת‘ורתנו, וגם שם חסר ואו כי אז כשהוריד משה את הלוחות הראשונים אז הוא גם שבר אותן וכו’ (עיין כל זה בתורה רי”ז).
והעיקר הוא ביום י”ז בתמוז, שאז היה היום בו ירד משה מסיני ובידו לוחות האבן – אז ניתנה לנו בעצם התורה בצורתה הגשמית שחרותה על לוחות אבן, ואז גם נשתברו הלוחות. וזהו דבר שהדעת לא כל כך תופסת, ששבירת הלוחות ונתינתן היו כמעט דבר אחד. כי באמת, אנו רגילים להתייחס ליום שבו ירד משה לראשונה מהר סיני כאל יום קשה של פורענות, שאז עשו את העגל ואז נשברו הלוחות, ובא רבינו ומגלה לנו שיום זה הוא למעשה גם יום חשוב שנחשב ליום מתן התורה, כמו שהביא את הרמז במילים “ז’מן מ’תן ת’ורתנו” שהוא ראשי תיבות תַּמֻז והוא דבר פלא, הלא אז נשתברו הלוחות ואיזה מתן תורה יש כאן?
אלא, בהכרח שרבי נחמן בא לתת חשיבות גדולה ויסודית לעצם המציאות שהייתה ללוחות בעולם הזה, שזה נחשב ממש כיום מתן תורה, וזו התפיסה החדשה שחידש רבינו, שבזה גם תלוי המשכת הזיכרון ותיקון השכחה, כמו שנבאר בעזרת השם.
לכאורה, על כל עניין הלוחות הראשונים אפשר לשאול שאלה: מכיוון שהקב”ה ודאי ידע שישראל יחטאו בעגל, ומשה ישבור את הלוחות הראשונים ויצטרך לעלות ולקבל לוחות האחרונים, לשם מה בכלל נתן את הראשונים לכתחילה אם ממילא ישברו עוד לפני שיינתנו לנו?
ואפשר לענות זאת על פי שיחה שאמר רבינו הקדוש, אחרי שגילה סדר ביאת הגואל ולא כתב מה שאמר ונשכח כמעט הכל, ואמר אז רבינו: אֲבָל הַסִּפּוּר בְּעַצְמוֹ מִזֶּה הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד, כְּשֶׁבָּא עִנְיָן זֶה לְתוֹךְ שִֹיחָה בְּזֶה הָעוֹלָם מַה שֶּׁהָיָה גָּנוּז בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד, אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ דְּבָרִים גְּנוּזִים כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר לא נִשְׁמְעוּ מֵעוֹלָם (ימי מוהרנ”ת יא).
אולי גם זה יעניין אתכם:
נפלאות ספירת העומר בתורת רבי נחמן
על דרך זו יתבאר, שבאמת, עצם החקיקה שנחקקו דברי התורה שהם כה רוחניים על גבי לוחות האבן – זה דבר גדול, גם אם לא ניתנו הלוחות הללו לידינו בפועל, בכל זאת, זה נחשב שניתנה אז תורה. כי אחרי הכל, השם דיבר וציווה אז את משה את כל התורה וכו’, וצמצם תורה רוחנית כזו חמדה גנוזה מששת ימי בראשית בזה העולם במלים ואותיות, שזה בעצמו פלא גדול, כידוע, שקטרוג המלאכים על נתינת התורה היה בגלל שלא הבינו איך אפשר לצמצם את התורה הזכה ורוחנית כל כך במושגים של העולם הגשמי הזה ב”שור שנגח את הפרה” וכיוצא בזה וממילא היא ניתנה לנו אז, אלא שחסר היה לנו את חקיקתה מכיוון שהלוחות נשברו.
כלומר, מה שחסר בשבירת הלוחות הוא רק החקיקה של התורה אל תוך מציאות החיים, לכן אנו שוכחים אותה ומנתקים אותה מהחיים שלנו. אבל התורה ניתנה גם ניתנה אז, ובזה שאנו מזכירים לעצמנו את נתינתה, שזה מה שהרבי מביא את ראשי התיבות ז’מן מ’תן ת’ורתנו, על ידי זה אנו בעצמנו חוקקים אותה מחדש בתוך עצם החיים שלנו.
רבי נחמן בא לתת חשיבות גדולה ויסודית לעצם המציאות שהייתה ללוחות בעולם הזה, שזה נחשב ממש כיום מתן תורה, וזו התפיסה החדשה שחידש רבינו, שבזה גם תלוי המשכת הזיכרון ותיקון השכחה.
למעשה, רבי נחמן מגלה לנו יסוד להסתכלות על כל החיים. נכון, י”ז בתמוז הוא יום קשה כל כך שבו נשתברו הלוחות, אבל בעצם למה הוא קשה? בגלל שאז גם ניתנו לנו הלוחות! אילו לא היו ניתנים, גם לא היו נשברים. אם לא היה כאן איזה דבר טוב, איזה גילוי של חסד, לא היה גם החיסרון. וזה מלמד אותנו יסוד לכל מצבי החיים – כל חסרון שיש לנו בעצם מגלה על חסד שקדם לו. שהרי אילו לא הייתה כאן אותה השפעה וחסד לא היינו מרגישים את החיסרון כלל, ובכל מיני ענייני צער ל”ע שיש בעולם הזה, אילו לא היה כזה חסד גדול גם לא היה הצער.
למשל, אדם שחולה, חלילה. מהיכן נובע צערו הגדול? דווקא משום שהוא יודע שיש מצב תקין שבו האדם בריא ומתפקד. וכן כשמסתלק אדם ח”ו ונפטר מן העולם ל”ע, אז יש צער גדול, אבל באמת, כל הצער הוא רק מחמת שהיה כאן דבר גדול מאוד לפני כן – חיים של אדם שזה דבר עצום המגלה שפע עצום כי חיות הנשמה היא השפעה מאוד גדולה, כמו שכל אחד מרגיש שהחיים הם דבר גדול מאוד, וכמו שאמרו חז”ל “כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו”, וזו עצם הרגשת הצער הנורא – שמסתלק כזה דבר גדול שהוא חיות האדם מן העולם, אבל על כל פנים בהסתכלות אל השורש הלא היה כאן גילוי עצום של חיים.
והנה, על פי מה שנתבאר שכל חסרון שיש בעולם מראה על מילוי וחסד שקדם לו, כמו שהבאנו לזה כמה דוגמאות, תפיסה זו היא תפיסה שהיא בבחינת קודם בריאת העולם, שאז האור קדם לחושך. כי בתחילה היה הכל אור אין סוף ואז פינה כביכול אורו לצדדים ונעשה חלל פנוי – מקום שחסר כביכול מאורו, ובחלל הזה ברא העולם.
נמצא, שבשורש האור קדם לחושך, אבל אחר כך בעצם הבריאה החושך קדם לאור, כי בתהליך הבריאה עצמו החושך קודם לאור, כמו שכתוב “וחושך על פני תהום וכו’ ויאמר אלוקים יהי אור וכו’” (בראשית א). וכמו שאמרו חז”ל: “כבריאתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא”. נמצא, שכאשר אדם נמצא כאן בעולם הזה, שהוא אחר הבריאה, הסדר הוא שהחושך והחיסרון הוא עיקר המציאות, ועל רקע החושך הזה מתגלה החסד וההשפעה של השם, שעל זה נאמר “כיתרון האור מן החושך”, שרק על ידי החושך אפשר להכיר ביתרון האור. כלומר, האדם בדרך כלל מרגיש חסר ורק כשמתמלא לו איזה חסרון הוא מרגיש את האור והשפע. ממילא, בכל פעם שחסר לו משהו חסר לו הכל, כי מראש הוא היה במצב חסרון רק שדבר זה או אחר מילא את חסרונו, ועכשיו שנסתלק הדבר הזה הוא חסר לגמרי מכל וכל.
יז בתמוז – היום שקיבלנו את לוחות הברית – התורה, והיום שבו הם נשברו…
וממציאות של אחר הבריאה מזה נמשכת השכחה, כי שכחה הם אותיות “החשך”, ומובן גם באופן פשוט שהחשכה היא החשכת הידיעה שנסתר ונעלם מהאדם דבר-מה, שזה בחינת חושך וחסרון ומניעה כמו שכתוב “ולא חשכת את בנך יחידך ממני”. אבל במציאות של קודם הבריאה האור קודם לחושך, ובמציאות הזו העיקר הוא האור והחושך בא רק כדי ליצור גילוי, כי הוא היוצר את הגבולות ובלעדיו הכל חוזר לאור אין סוף, וממילא החושך כאן הוא דבר טוב ורצוי שהוא המגלה את כל הפרטים ואת אותיות התורה וכיוצא בזה, ומי שמתחבר בדעתו עם המציאות שלפני הבריאה ממשיך את הזיכרון שהוא בחינת אור, וגם כי אין שכחה לפניו יתברך וכו’ כמו שאנו אומרים “כי זוכר כל הנשכחות אתה” (תפילת ראש השנה).
וזה עניין הלוחות שבהם התורה הייתה חקוקה בתוך אבן הסנפיריון – שהיא אבן טובה ומאירה, והאותיות היו עוברות מעבר אל עבר, דהיינו שהיה חסר מקום האותיות באבן, שזה מרמז על הבריאה בשורשה שהעיקר הוא האור של הקב”ה והבריאה והתורה שהיא שורש הבריאה, חקוקים דווקא על ידי שמחסרים באור הזה, שזה סוד חלל הפנוי שחסר כביכול מאורו ודווקא שם מתגלית התורה והבריאה, כי העולם נברא על ידי התורה כמו שאמרו חז”ל, וכל העולם כולו הוא רק גילוי של התורה. ממילא, הלוחות הראשונים הם בחינת הסתכלות על השורש שהוא אור, ובאור הזה נעשה חקיקה וחסרון שעל יד זה מתגלית התורה.
לכן הלוחות הראשונים היה בכוחם לחבר אותנו אל האור שקדם לבריאה שעל ידו הזיכרון, שאזי כל פרטי הבריאה ששורשם העדר האור היו נכללים באור ובזיכרון הזה וממילא לא הייתה משתכחת תורה מישראל, כי הייתה התורה חקוקה היטב באור האין סוף ברוך הוא שמשם הזיכרון כאמור, כי בכל דבר בעולם היינו מכירים באור שדבר זה חקוק בו והיינו עובדים את בכל דבר שיש בעולם על פי התורה ולא היינו שוכחים אותו יתברך, כי לא היינו נופלים לחושך ולשכחה של החלל הפנוי.
ועל זה אפשר גם לומר “כיתרון האור מן החושך”, אלא שכאן המושג “יתרון האור” מתייחס אל האור שקדם לחושך, שהחושך שבא אחרי האור הוא המגלה את יתרון האור שקדם לו, כמו שהקדמנו בתחילת המאמר – ששבירת הלוחות וחסרונן בעצם מגלה על כך שהיו כאן לוחות וגילוי אור התורה.
ומכיוון שהעיקר הוא להתחבר את המציאות של האור שקדם לחושך, ממילא, כאשר מתגלה שיום שבירת הלוחות הוא גם “זמן מתן תורתנו”, נמצא שגם אז אנו מתחברים לאור שקדם את החושך, שהוא מציאות הלוחות בעולם לפני שנשברו, כי אנו מאמינים שעצם העובדה שהתגלתה התורה ונחקקה על לוחות האבן בעולם, אף על פי שאחרי כן נשברה, הרי שהתגלתה כאן בעולם, ועל ידי זה אנו מתקנים את השכחה שהיא רק בבחינת אחר הבריאה שהוא חושך שקודם לאור.
אתם מוזמנים ליהנות ממגוון רחב של מאמרים מרתקים, מחכימים וסוחפים בנושא חגים ומועדים בקישור הזה.