אם החבילה הזו כבדה לכם אז היא לא שלכם! כך היא התורה, אם קשה לכם לקיימה אז זאת לא התורה האמיתית….
בעלי תשובה רבים חווים משבר בשלב מסוים של תהליך התשובה. אחרי כמה שנים שהם מאמצים קו נוקשה, יחסית, שמצריך אכיפה עצמית וקבלת עול שאינם רגילים בו, הם מרגישים צורך לפרוק את העול הזה שהוא כלל לא במידותיהם, ומחפשים את החיבור והתענוג לדברים שהם עושים, דבר שכשלעצמו הוא טוב מאוד וחשוב ביותר כל זמן שמחזיקים במסגרות ההלכתיות. אבל לצערנו, פעמים רבות חיפוש זה בא אחרי “תקופת יובש” ארוכה וסחיבת החיים תוך כדי צער וייסורים, וממילא כאשר מתחילה ההכרה בצורך לחיבור ותענוג, זה מלווה בהורדה של מחויבויות שנראות לבעל התשובה כתוספות עול עליו, ופעמים רבות גם אחרי שמורידים עוד דבר ועוד דבר, עדיין, הטעם המר נשאר בפה ואפילו המעט שרוצים לעשות קשה וכבד לעשות.
תגובה זו מאוד מובנת וגם באה ממקום מאוד אמיתי שאסור להדחיק: הצורך של האדם לעשות את הדברים שמרכיבים את חייו מתוך תענוג ולא רק מתוך כפייה, כי למרות שקצת יגיעה בוודאי נצרכת על מנת לאמץ הנהגות קדושות המביאות את האדם לחיי קדושה, אבל לא באופן שהיגיעה והמאמצים יהפכו לדבר מר ובלתי נסבל.
ובאמת, מוכרחים לדבר על זה ולברר את המועקה הזו שרבים נמצאים בה, ולמרות שקצת קשה לעשות את זה על רגל אחת, ובאמת כל ספרי רבינו מלאים בעצות איך להתקרב לבורא ועלם ולעבודתו מתוך שמחה, אבל לפטור בלא כלום אי אפשר. לכן אשתדל מעט להאיר את הנקודות השייכות למשבר זה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
הרצון ממתיק הכל
חשוב מאוד לדעת, שהבעיה העיקרית היא לא העול של המצוות אלא נקודת הרצון של האדם המקיים אותן. שהרי עול המצוות ויראת השמים שייכים למידת הדין, וצריך להמתיק את הדין של יראת השמים על ידי הארת הרצון. כלומר, שיאיר בליבו של האדם הרצון, הן כלפי מעלה – שיאיר לו שהקב”ה רוצה בו ורק בגלל הרצון הזה הבורא רוצה ובחר בו, לכן רק בגלל זה הוא העמיס עליו עול תורה ומצוות, כמו שאמרו חז”ל: רצה הקב”ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכו’. והן כלפי מטה – שהארה זו מעוררת את הרצון אצל האדם שגם הוא יעשה את הכל מנקודת הרצון, ולא מנקודת הכורח. וכאשר מאיר הרצון נמתק הדין של עול המצוות. דוגמה פשוטה לזה היא של ילד בכיתה שכל זמן שהוא רוצה להקשיב וללמוד, אין לצעוק או חלילה לאיים עליו בעונש, כל שכן לא להענישו בפועל. אבל אם אין לו רצון… לא יעזרו כל הגערות או האיומים בעונשים.
כאשר משהו כבד לנו עומדות בפנינו שתי אפשרויות: או להוריד במשקל או לחזק את היכולת לסחוב. כאשר העול הוא נפשי, חיזוק היכולת לסחוב הוא בנקודת הרצון. אפילו בגשמיות אפשר לראות את זה, למשל, כאשר אדם סוחב משא יקר של זהב לא אכפת לו כלל להזיע בשביל זה, אבל אם הוא סוחב משהו כבד בלי להבין על מה ולמה הוא לא יוכל לסבול את הקושי לזמן מרובה. קל וחומר, כאשר מדובר בעולן של התורה והמצוות, שמבחינה אובייקטיבית הוא לא גדול כלל ומה שחסר היא רק נקודת הרצון שלא מאירה, ואז כמו במשל, אם לא מבינים את יקר וחשיבות הדבר קשה וכבד מאוד להתאמץ אפילו מעט בשבילו.
אל תדחיקו את הצורך לעשות דברים מתוך תענוג והנאה ולא מתוך כפייה! כשתציפו את ההרגשה הזו תגלו שהחבילה המקורית היא קטנה וקלה לנשיאה ולא משא כבד…
התורה כבדה לך? זאת לא התורה האמיתית!
בספר ישעיה (פרק מג) יש פסוק: “וְלֹא אֹתוִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל”. אומר המגיד מדובנא ז”ל משל על זה: סוחר עשיר מגיע לביתו אחרי מסע ארוך ומתיש, מרוב עייפות הוא משאיר את חפציו בעגלה שבה נוסעים נוספים עם מטלטליהם, עולה לביתו הנמצא בקומה השנייה תוך כדי שהוא מורה למשרת להביא את החבילה שלו. המשרת אץ לעשות רצון אדונו אבל כאשר הוא מתחיל לעלות במדרגות, מיד צועק לו אדונו מלמעלה: “זו לא החבילה הנכונה, תסתכל יותר טוב על השם שכתוב עליה…”. המשרת אכן מבחין בטעות ויורד להביא את החבילה הנכונה. כאשר הוא מגיע הוא שואל את אדונו בתמיהה: “מניין ידעת שטעיתי מבלי לראות?” אמר לו העשיר: “שמעתי אותך מתייגע ומתחבט בסחיבת דבר מה כבד במעלה המדרגות, ואילו החבילה שלי היא בסך הכל חבילה קטנה וקלה, מיד הבנתי שהתבלבלת בחבילות…”
התורה באמת לא כבדה כלל, אך כאשר האדם מקבל על עצמו עוד ועוד מבלי לפתח את נקודת הרצון, הכיסופים וההשתוקקות לאותו דבר מצווה, ובלי שתהיה לו הזדהות פנימית עם התורה והמצוות, אז זה זר וכבד לו כדבר שנכפה עליו (ובאמת, כל התורה והמצוות הם ה”אני” האמיתי, שהן כנגד רמ”ח איברים ושס”ה גידים, אולם הורגלנו ב”אני” אחר ולכן זה זר לנו).
אפשר לכעוס ולרטון ולהשליך הכל, אבל אפשר להשיג הכל עם אחת האמנויות הנפלאות – לדבר עם בורא עולם בשפה שלכם…
תפילה אישית בשפה שלכם מעוררת את הרצון
מה הפתרון, אם כן?. הפתרון הוא לעורר את הרצון על ידי התבוננות ביקרת המצוות והזכות לקיים אותן, ולהרבות בהתבודדות ותפילה אישית (בלי להכביד על עצמכם) ולבקש במילים פשוטות להתקרב לעבודתו יתברך, כמו שרבי נחמן מברסלב כותב בלשונו הנעימה: “לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָֹֹּדֶה, וּלְפָרֵשׁ שִֹיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס, לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִילָּה וְשִֹיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ…”
כך עשו הצדיקים לאורך כל הדורות, ולצד התאמצותם בעבודת השם הם עסקו בהתבודדות וביקשו ברחמים ובתחנונים מבורא עולם שיקרבם לעובדתו, ועוררו את הכיסופים והרצונות להתקרב לעבודתו יתברך, וכך מלמד אותנו רבי נחמן לעשות גם כן בתמימות ובלי שום לחץ, פשוט לדבר עם הקב”ה יום יום ולבקש על נפשנו ועל חיינו. ואפילו אם לא רואים שזה עוזר, ואפילו אם נוהגים בזה ימים ושנים ולא רואים התעלות, אף על פי כן זה מועיל מאוד ומשנה את כל התמונה מן הקצה אל הקצה, ובוודאי מועיל שלא ניסוג לאחור.