יש סודות באוכל! – פרשת השבוע שמיני

לא סתם הכותרות בספרי בישול הן “הסודות מהמטבח”, כי באמת יש סודות באוכל. ולא סתם, אלא מדובר בסודות עליונים. מה מותר לאכול ומה אסור ולמה? בואו נכיר את המהות הפנימית של בעלי החיים הטהורים המותרים באכילה ואת הסיבות הפנימיות של מה שאנחנו לא אוכלים, כי בהחלט יש משמעות למה שאנחנו אוכלים. זה המסר של פרשת השבוע!

פרשת השבוע היא פרשת שמיני. בפרשה זו כמה עניינים. במאמרנו הקודם לפרשת שמיני, התייחסנו לעניין הקמת המשכן ומיתת שני בני אהרן. במאמר זה נתייחס לעניין מרכזי נוסף בפרשה: המותרים והאסורים באכילה במיני בעלי החיים, בעופות ובדגים.

נפתח באמרה מתוקה של הרבי הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ”ל: התורה פותחת את הציווי של עניין בעלי חיים טהורים וטמאים: “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמור אליהם. דברו אל בני ישראל לאמור” (ויקרא יא, א-ב). שואל ה”קדושת לוי”, אנחנו הרי יודעים שכל מילה בתורה מדודה ומכוונת, אין שום מילה מיותרת. למי, אם כן, הקדוש ברוך הוא מתכוון כשהוא אומר למשה ולאהרן דברו אל בני ישראל “לאמור”? משה ואהרן הרי מדברים לבני ישראל ומלמדים אותם את בעלי החיים המותרים והאסורים, מה אם כן משמעות המילה “לאמור”, כאילו בני ישראל צריכים לומר למישהו אחר?

אולי גם זה יעניין אתכם:

לשמוח, אבל באמת! – שמיני

לא רוצים לעבוד – פקודי

ברכת השבת – ויקהל פקודי

ומשיב ה”קדושת לוי” ברעיון נפלא: כאשר ילדה יוכבד את משה, היא הניחה אותו בתיבה ביאור כדי להצילו מהמצרים. בתיה בת פרעה גילתה את משה בוכה ביאור, היא חמלה עליו וביקשה ממניקות מצריות להניק את משה. רש”י מביא מהמדרש: “שהחזירתו על מצריות הרבה לינוק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה” (שמות ב, ז ברש”י). בדומה לכך מסביר ה”קדושת לוי”: הנביא אומר: “והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם” (יואל ג א). לעתיד לבוא הקב”ה ידבר עם כל יהודי כפי שהשם דיבר עם משה. אם כן, בוודאי צריך כל מי שעתיד לדבר עם השכינה להיזהר שלא לאכול מאכלים טמאים. לכן השם אומר למשה ולאהרן: “דברו אל בני ישראל לאמור”, הכוונה שאני אמור לדבר עם כל אחד מהם, ובדיוק כשם שמשה לא רצה לינוק ממצריות כי היה עתיד לדבר עם השכינה, כך גם כל אחד צריך להיזהר שלא לאכול מאכלים אסורים, לפיכך תזהירו אותם “זאת החיה אשר תאכלו” (שם). (קדושת לוי, שם).

נשוב לעניין סימני בהמה וחיה טהורים:

התורה מונה את בעלי החיים הטהורים ונותנת בהם סימנים מובהקים: “מעלה גרה” ו”מפריס פרסה” (ויקרא יא, ג). נקדים ונאמר שרבי נחמן מגלה ש”עיקר הבריאה הייתה כדי לגלות את ההתפארות שיש להשם בכל יהודי. באופן כללי, כל הבריאה הייתה בכדי לגלות את ההתפארות הכללית שבעם ישראל, ובאופן פרטי – כל פרט בבריאה כנגד התפארות של כל יהודי, ובאופן של פרטי פרטיות – כל פרט נברא כנגד פרטי התפארות פרטית שביהודי באופן פרטני. הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות את הרצונות של השם יתברך בכל דבר שבבריאה – בדומם, צומח, חי ומדבר, והוא מוצא אותם על ידי שמוצא את ההתפארות שיש בכל אחד מישראל, ועל ידי זה הוא משיג את רצון הקדוש ברוך הוא שיש בכל הבריאה ובכל פרט בבריאה, ובפרטי פרטיות של הבריאה (ליקוטי מוהר”ן יז א).

לעתיד לבוא הקב”ה ידבר עם כל יהודי כפי שהשם דיבר עם משה. אם כן, בוודאי צריך כל מי שעתיד לדבר עם השכינה להיזהר שלא לאכול מאכלים טמאים!

נפלא לראות איך רבי נחמן, ובעקבות דבריו תלמידו רבי נתן, חתרו לגלות את רצון הבורא וגילו סודות עמוקים בבריאה בדומם, צומח, חי ומדבר כפי שהם מתגלים בפרשה שלנו:

מלמד רבי נתן: ידוע שבהמות וחיות טהורות הן מבחינת קליפת “נגה” המורכבת מטוב ורע. ידוע בתורת הקבלה שישנן ארבע קליפות, שלוש מתוכן טמאות והינן רע לחלוטין, ואילו הקליפה הרביעית “נוגה” מעורבת מטוב ורע, ומשכך היא יכולה להיכלל ברע ולמשוך איתה גם את הטוב לתוך הרע, חלילה. ולהיפך, היא יכולה להעלות את הרע ולתקנו על ידי שהיא נכללת בטוב (ראה ליקוטי מוהר”ן ח”א יט).

רבי נתן ממשיך את הקו שהוא טווה ומלמד שזו הסיבה שהסימן של בהמה טהורה, שהיא “מעלת גרה”. זאת, מכיוון שבכל דבר שבבריאה יש בו ניצוצות קדושה, כלומר ניצוצות של נפשות קדושות שנפלו ממדרגתן. המדרגה של נפש קדושה נמצאת בעולם הגבוה ביותר “מדבר” והיא עלולה ליפול עד לרמה של “חי”, או נמוך מכך לרמה של “צומח”. כשה”חי” (בהמה) אוכל את ה”צומח” הניצוצות עולים מרמה של “צומח” לרמה של “חי”, שהיא רמה גבוהה יותר, אולם עדיין, היא נמצאת ברמה נמוכה משל “מדבר”.

וכאן ההבדל בין בהמה טהורה לטמאה: מכיוון שבהמה טהורה מסמלת את קליפת נוגה שטוב ורע מעורבים, כשבהמה טהורה אוכלת “צומח” שבתוכה “ניצוצות” – “נפשות” שנפלו מרמה של “מדבר” ל”צומח”, ‘ניצוצות’-‘נפשות’ אלו אינם נלכדים ברע מוחלט. הם עדיין זוכרים כביכול את המעלה, את הרמה המקורית שבה הם היו, והם שואפים לחזור לרמה של “מדבר”. לכן האוכל, שזה בעצם ניצוצות הקדושה של נפשות קדושות שנפלו לעולם הצומח, חוזרים בכל פעם מבטן הבהמה לכיוון הצוואר והפה מכיוון שהם שואפים לשוב לרמה של “מדבר”, ויכולת הדיבור היא כמובן באזור הצוואר והפה.

לעומת זאת, ניצוצות שנופלים למרבה הצער לצומח שנאכל על ידי חיה טמאה, קשה מאוד להעלותם חזרה לרמה של “מדבר”, מכיוון שהם נלכדים עמוק בתוך מאסר הטומאה, כנאמר בפסוק: “נתנני ה’ בידי לא אכל קום” (איכה א, יד) ולכן בעלי חיים טמאים אינם מעלים גרה, מכיוון שהניצוצות תקועים עמוק בתוך הטומאה ואינם מתקדמים חזרה לרמה של “מדבר”.

בכוח האכילה אדם יכול להלל את בורא עולם!

בכוח האכילה אדם יכול להלל את בורא עולם!

מצד שני, גם אדם אינו מעלה גרה וזה מרמז שכאשר יהודי אוכל ומזדמנים לפניו ניצוצות שנפלו לרמה של ‘צומח’, בכוחו להעלות את אותם ניצוצות מכיוון שבכוח האכילה אדם יכול להלל את השם, כמו שכתוב: “ואכלתם… והללתם את שם השם” (יואל ב, כו). לכן כאשר יהודי אוכל בקדושה הוא מעלה את הניצוצות חזרה לרמה של “מדבר”, ובכך מביאם לתיקונם.

הסימן השני של טהרה הוא “מפריס פרסה” ברגליים. עיקר היציבות שיש לאדם הוא על ידי הדעת שיש בו, ולכן האדם מהלך בקומה זקופה לעומת הבהמה המהלכת על ארבע. וגם, עיקר הדיבור של האדם הוא על ידי הדעת שיש בו, ובזה למעשה נבדל ה”מדבר” – האדם מ”החי” – הבהמה, בכוח הדיבור ועל ידי שהולך על רגליו בקומה זקופה. ההוכחה לכך היא, ששיכור שדעתו אינה צלולה אינו יכול ללכת בצורה זקופה וגם הדיבור שלו אינו בשלמות.

לכן, גם בכך ניכר ההבדל בין בעלי חיים טהורים ובעלי חיים טמאים. בעלי החיים הטהורים פרסותיהם סדוקות, למרות שאינם מהלכים על שתיים כבני אדם, עדיין, ישנה הארה של דעת שמקורה בחיות הנפשות המלובשות בהם והחיות הזאת בוקעת ברגליהם, לכן הפרסות שלהם סדוקות.

לעומת זאת, הנפשות העשוקות במינים הטמאים נתפסות שם מאוד ואין להן את היכולת לבקוע וקשה מאוד לגלות מהן הארה, לכן הרגליים של בעלי החיים הטמאים נשארות קלוטות – סגורות.

(על פי ליקוטי הלכות, סימני בהמה וחיה טהורים א)

כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.