רוצים להיות מלאכים ליום אחד? ביקשתם קיבלתם! יום אחד בשנה אנחנו זוכים להגשים את המשאלה זו ולהיות מלאכים בלבן!
אנחנו חיים בעולם גשמי. כל אחד מאיתנו עוסק במספר רב של משימות שעלינו לעמוד בהן, וזה עוד בלי להזכיר את האחריות המוטלת עלינו. בין אם מקום העבודה שלנו דורש את כישורינו, בין אם היקרים לנו שזקוקים לאוזן קשבת, או שאנחנו פשוט צריכים לצחצח שיניים – כל זמן שנרצה להקדיש זמן מיוחד להזדמנויות רוחניות בחיינו, אנחנו תמיד נמצא את עצמנו עם ידיים כבולות בגלל שגרת היומיום השוחקת.
כאן נכנס יום כיפור לתמונה.
כן, יום אחד בשנה – יום גבוה וקדוש כל כך – עד שאנחנו נמנעים מלעסוק בכל דבר שאינו רוחני.
ביום כיפור, כמו המלאכים, אנחנו לובשים לבן ומתמקדים אך ורק בנושאים בעלי מטרה גבוהה מאוד. הלכות היום אוסרות עלינו לאכול, לשתות, למשוח את הגוף בשמנים, לנעול נעלי עור ויחסי אישות. מה שמשאיר אותנו להתעסק אך ורק בנשמה ולא בגוף. במסגרת האופטימלית הזו אנחנו חופשיים להרים הכי גבוה את הדעת-מוח מעל לכל ולהתחבר לבורא עולם בלבד.
אולי גם זה יעניין אתכם:
הכל בראש: דפוס החשיבה שלי בעשרת ימי תשובה
מעניין לציין, כי יום לפני יום כיפור מתנגש עם המסגרת האידיאלית שאנו מבקשים ליצור ביום הקדוש. התורה קובעת “ועיניתם את נפשותיכם ביום התשיעי בחודש” (ויקרא כג, לב). והתלמוד שואל, אם כן, למה אנחנו צמים ביום העשירי בחודש ולא בתשיעי? ללמדנו, שמי שאוכל ושותה בתשעה בחודש הכתוב רואה בזה שהוא צם גם בתשיעי וגם בעשירי (יומא פא, ב). לדברי חז”ל, מצווה גדולה לאכול ביום שלפני הצום, והמנהג הוא להתחיל את יום הכיפורים לאחר סיום הסעודה המפסקת.
מוזר, לא? אנחנו מוכנים לשמוע עם כל הלב והנשמה את הלחן השמימי של ניגון “קול נדרי”, אבל קודם כל – “שמישהו יעביר את העוף!…”
במסגרת האופטימלית הזו אנחנו חופשיים להרים הכי גבוה את הדעת-מוח מעל לכל ולהתחבר לבורא עולם בלבד.
הסיטואציה הזו דומה למקרה התינוק והסוכרייה. דמיינו לכם תינוק קטן שיושב על הברכיים שלכם. אתם מכניסים את היד לכיס ומוציאים סוכריה על מקל בצבע אדום בוהק. כאשר אתם מניפים את הממתק מול התינוק, העיניים שלו נפתחות לרווחה מרוב התרגשות והן עוקבות אחרי כל תנועה של הסוכרייה האדומה הזאת. אתם מקרבים את הסוכרייה ליד של התינוק, ובדיוק כשהוא בא לתפוס אותה אתם מזיזים אותה ממנו. בכל פעם שתחזרו על הדבר הזה, התינוק יתמקד וירצה יותר את המתוק והאדום הזה.
רבי נחמן מסביר שזו הסיבה שהקב”ה מציב כל כך הרבה מכשולים ומניעות בדרכנו, כדי להגביר את הרצון שלנו להשיג את המטרה. אבל כאשר אנחנו רצים כנגד הקשיים והאתגרים במרדף הרוחני שלנו, וממשיכים למרות המניעות והמכשולים, אנחנו מגיעים למצב של לרצות עוד מטרות שהדרך מובילה אותנו אליהן.
ויש גם סיבה עמוקה יותר לרצון הזה.
אם הקב”ה היה מברך אותנו בכל מה שאנחנו רוצים מבלי שנצטרך להתאמץ להשיג זאת, לא היינו מסוגלים להפנים את הברכות המדהימות שלו, וכתוצאה מכך גם לא היינו יודעים כיצד להחזיק אותן או מה לעשות עם כל השפע שהושפע עלינו משמים. אבל כאשר אנחנו מתוגמלים רק אחרי שאותגרנו כראוי, אנחנו מעריכים היטב את מה שקיבלנו ויכולים לנצל זאת נכון.
כמו התינוק והסוכרייה האדומה על מקל…
ביום כיפור ניתנת לנו הזדמנות אדירה: לבטל-לאיין את האני הגשמי שלנו ולהשיג רוחניות וחיבור אדיר עם בורא עולם. וכדי לשמור על המודעות הזו מעבר לשעות של היום הקדוש הזה, עלינו לחזק את הרצון והכמיהה לקרבה הזו.
זו הסיבה שאנחנו אוכלים לפני יום כיפור. האכילה שלנו נחשבת לצום, כי בלי שנאכל קודם לביטול הגשמיות שלנו לא תהיה השפעה. בעצם האכילה בסעודות אלה אנחנו נאלצים לחכות עד שנוכל לבטל את הגשמיות שאנו חווים ביום כיפור, כדי להשיג את הגבהים והשינויים הרוחניים שאנו חווים. האתגרים שלנו הם תנאים מוקדמים קדושים שנועדו לעזור לנו להעריך ולהשיג את המטרות הרוחניות שלנו.
ואז, בשיאו של יום שלם של צום ותפילה, אנו אומרים בקול מכל הלב: “שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד”! – אלוקים הוא אלוקינו, אלוקים הוא אחד. בעמידה מאוחדת עם הבורא, אנו מבינים שמא שהצלחנו לעשות היום יכול להיות עבורנו קרש קפיצה להפוך את כל הכישלונות והאתגרים לרצון וחיבור עם הבורא, אמן!
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות ראש השנה ב).
מאמרים נוספים ומרתקים בנושא יום כיפור ועשרת הימים הנוראים תמצאו כאן!