המחשבות והדמיונות הרבים פחתו עם הזמן, אבל את מקומם החליף שממון נוראי. שום טיפה של חיות לא נשארה בו, ביחיאל…
הימים הראשונים במדבר בהם יחיאל היה על תקן “אורח” חלפו. הוא שולב לאט לאט במטלות השונות שהיו חלק מהרוטינה בפרויקט המדברי, שלמעשה היווה מעין מקום מנוחה לאנשים שחיפשו שקט – דבר שהיה ממנו בשפע בעמק הנידח והיבש. בקתות אירוח היו מפוזרות רחוקות זו מזו מספיק כדי שלא ישמעו דבר מבקתה אחרת, וגם קשר העין בדרך כלל כבר נותק על ידי הסלעים והגבשושיות המדבריות. בכל בקתה היה כד עם מים צלולים שצוות המקום היה מחדש מדי כמה ימים. צינורות לא עברו בשום מקום כחלק מהחזון האקולוגי שעמד בבסיס המקום, וכן חוטי חשמל – המאור נוצר על ידי תאים פוטואלקטריים שמוקמו בגג הבקתה וגזיות שימשו לחימום ובישול.
למרות שהדבר שיחיאל קיווה אכן קרה – ריבוי המחשבות והדמיונות פחתו והלכו – אבל את מקומם החליף שממון נוראי. שום טיפה של חיות לא נשארה בו ביחיאל, שום שמחת חיים והנאה. הוא תפקד במילוי המטלות כפורע חובו אבל לא מצא טעם בכלום. הגברת שרה הייתה משתפת את אנשי הצוות בסדנאות מדיטטיביות שהמציאה, ויחיאל חש עד כמה זה ריק מתוכן אמיתי. הגבהים אליהם הגיע בהודו, שלא היו מכוחו ולא בכליו, הביאו אותו למצב של יובש גמור, אפילו תאוות העולם הזה הגדולות ביותר לא עוררו בו עניין.
יום רדף יום ויחיאל נעשה חלק בלתי נפרד מהנוף המדברי. השקט שלו והנהגתו במידות טובות וחסד בלי שום בקשת תמורה שבו את ליבם של כל אנשי המקום והאורחים, ושרה ניסתה יותר ויותר להכניס את יחיאל לתמונה ואף דרשה ממנו ליזום פעילויות ולהשפיע מהידע והניסיון שלו לקבוצות ולאורחים השונים שבאו לקבל משהו רוחני. היא ידעה שיש ליחיאל הסתכלות רוחנית מאוד על המציאות ורצתה לצרף אותו לחזון שלה, אבל יחיאל לא חשב שיש לו מה לתת, הוא הרגיש כל כך ריק, ואדרבה, חשש שלא לקלקל לאחרים את חוויית החיים הבריאה שלהם.
עברו כמה חודשים. יחיאל הלך ודעך. תסכול פנימי דחוק החל לטפס מתוכו החוצה ולהתסיס אותו למצוא מוצא מהחידלון שאחז אותו. הוא ניסה לעסוק יותר ביוגה ומדיטציה, וגם ניסה “להתבודד” כמו שקראה לזה שרה, למרות שלפי הבנתה העיקר היה לצעוק ולהוציא כעסים פנימיים. היא אף עודדה הטחת דברים כלפי מעלה רחמנא לצלן, דבר שלא התקבל אצל יחיאל כלל וכלל. יחיאל החל לצאת יותר ויותר מאזור הפרויקט אל המדבר הפתוח, שם מצא לו פינות מוצלות תחת סלעים וישב וניסה למצוא שוב את החסד והחיות שהיו לו במדבר פושקר – אבל ללא הועיל. פשוט לא היה כלום.
יום אחד הגיעה קבוצה גדולה של אורחים שלא היו די בקתות עבורם, וכל הצוות ויחיאל פינו באופן זמני את בקתות מגוריהם. מקום השינה שהוכן לצוות היה חדר אחורי בבקתה המרכזית שיחיאל מעולם לא נכנס אליו. המקום יועד כפי הנראה בתחילה להיות מעין חדר לימוד והיו בו הרבה ספרים מכל הסוגים. יחיאל, שהיה מאז ומתמיד “תולעת ספרים” לא קטן, חיפש משהו לקרוא. רומנים, ספרי הרפתקאות ועוד כבר לא דיברו אל יחיאל, שאחרי שטעם טעם של השגות רוחניות כל הבלי העולם הזה פשוט לא עניינו אותו. הוא חיפש נואשות אחר משהו בעל משמעות, ולפתע צדה את עיניו כריכת ספר מעוצבת בעיצוב עדין. תצלום של עלי עץ על רקע תכלכל, וכותרת הספר “איש היער” משכו אותו כמו בקסם.
יחיאל פתח את הספר. היה זה פירוש על אחד מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב – מעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו. הספר היה מחולק לשניים – חלק אחד שבו הובא המעשה כלשונו, וחלק שני בו לווה המעשה בפירוש. יחיאל התחיל לקרוא את המעשה עצמו. בהתחלה בקושי הבין משהו, אבל כשהתחיל לקרוא על בן המלך האמיתי שגדל כבן שפחה ועל ההרפתקאות שעבר עד שגילה שהוא בן המלך האמיתי הרגיש שמדובר ממש עליו! המצב של החילוף הנורא שבו אדם שנשמתו ממקור גבוה ורוצה דברים גבוהים מוכרחת לדשדש בהבלים ותאוות גסות דיבר אליו – זה בדיוק מה שהוא הרגיש! הוא רוצה אלוקות! אבל כל הזמן המסר שהוא מקבל הוא – אתה רק בן שפחה! תצא מהדמיונות שלך!
אולי גם זה יעניין אתכם:
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
פרק טו: כוחות על טבעיים פרק טז: להט החרב המתהפכת
פרק יז: הבריחה מזרועות השטן פרק יח: חוזר הביתה
פרק יט: הנחיתה פרק יט: מלכודת במדבר
משהו ביחיאל התחיל להתעורר. מצד אחד, ה”ירידה” מהעולם הדמיוני בו חי מאז ה”הארה” בהודו הייתה מוכרחת לו והצילה את חייו, אבל מצד שני משהו שם בכל זאת התעורר אצלו, בכל זאת הוא טעם טעם אחר, טעם של חיים עם משמעות רוחנית ותענוגים רוחניים והחיים הרגילים פשוט שעממו אותו עד מוות, וכעת התיאור של רבי נחמן את לבטיו של בן המלך עורר בו מחדש משהו שכמעט מת אצלו. הוא נזכר מחדש במסר שקיבל אז, כשכמעט ונשאר למעלה – אתה תרד ותחזור להיות אדם רגיל, אבל תעשה את דרכך לאט לאט עד שתוכל לחיות חיים של עונג רוחני בזכות ולא בגניבה על ידי חומרי הזיה. כלומר – נכון, אתה מוכרח לרדת מהדמיונות מצד אחד, אבל לא – אינך צריך להתייאש מהדבר האמיתי שאותם דמיונות בעצם עשו חיקוי שלו, לכן הם גם עוררו את אותו הדבר האמיתי. תמשיך לחפש! אתה באמת בן של מלך! אבל אתה צריך להגיע לזה בדרך הנכונה ולא באופן של גניבת הדעת, כמו בן השפחה שיושב עכשיו בתור מלך!
יחיאל המשיך לקרוא ופתאום, עוד הפתעה – תיאור מדויק של הקול הפנימי שאמר לו שהוא חייב לעזוב את תל אביב עיר התאוות, וללכת למדבר ושם לקבל על עצמו איזו עבודה שירצו שיעשה. כך בדיוק חלם גם בן המלך, שהוא מוכרח לקום ולעזוב את חיי ההוללות, והעבדות הראשונה שיציעו לו לקבל על עצמו!
יחיאל חיפש נואשות אחר משהו בעל משמעות, ולפתע צדה את עיניו כריכת ספר מעוצבת בעיצוב עדין. תצלום של עלי עץ על רקע תכלכל, וכותרת הספר “איש היער” משכו אותו כמו בקסם…
יחיאל ניסה לקרוא קצת את הפירוש, אבל כאן כבר היה לו קשה להתחבר עם הדברים. אחרי הכל הוא היה עדיין שקוע בשינה כה עמוקה, עד שדברי תורה מפורשים לא נקלטו אצלו. הדבר דומה לאור מסנוור מדי ולכן אינך רואה כלום – כך מסביר רבינו הקדוש (בתורה ס) את סוד סיפורי המעשיות, וזו לשונו: “וּכְשֶׁרוֹצִין לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו, וּלְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ, צְרִיכִין לְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִיפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹת. כִּי יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה, וְהֵם בְּחִינַת שִׁבְעִים שָׁנִים, כִּי כָּל אֶחָד מְשֻׁנֶּה מֵחֲבֵרוֹ. וּצְרִיכִין לְהַלְבִּישׁ אֶת הַפָּנִים דַּוְקָא, מֵחֲמַת שְׁלשָׁה טְעָמִים (אנו מביאים כאן רק את הראשון): א. כִּי כְּמוֹ שֶׁמְּרַפְּאִין אֶת הָעִיוֵּר, צְרִיכִין לְסָגְרוֹ, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת הָאוֹר פִּתְאֹם. וּצְרִיכִין לְצַמְצֵם לוֹ אֶת הָאוֹר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ מַה שֶּׁיִּרְאֶה פִּתְאֹם. כְּמוֹ כֵן לָזֶה שֶׁהָיָה בְּשֵׁנָה וּבְחשֶׁךְ זְמַן רַב, כְּשֶׁרוֹצִין לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו וּלְעוֹרֵר, צְרִיכִין לְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִיפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ פִּתְאֹם הָאוֹר”. ע”כ.
לכן כתב רבי נחמן את סיפורי מעשיותיו – כדי לעורר את הנשמות שכבר אי אפשר לעוררן באופן פשוט על ידי דברי תורה, ויחיאל היה בדיוק אחד כזה שהדרך היחידה בה היה אפשר להכניס בו איזה מסר עמוק מתורת ישראל הייתה אך ורק על ידי סיפור מעשה – תזוזה ולו מעטה מסיפור המעשה אל פירוש או הסבר כבר היה מיותר לגמרי. אכן, גם לכל אחד ואחד האופן הטוב ביותר ללמוד סיפורי מעשיות הוא בלא שום פירוש, כי המעשיות הללו הן כל כך גבוהות כך שלכל אדם נמצאים שם רמזים כה עמוקים שפעמים רבות הוא בעצמו אינו יכול לתת להם פירוש ברור, אבל זה עושה מה שזה עושה בנשמתו לעוררה ולרפא אותה מחוליה העצום.
וכך היה גם אצל יחיאל. הקריאה במעשיה של רבי נחמן עוררה בו משהו, אבל זה היה מאוד דק, מאוד עדין. הוא סגר את הספר ולא חשב על זה יותר, ובטח שלא חשב על תורה או על יהדות עדיין, אבל משהו בו התחיל קצת יותר לחיות ולבקש, וזה מה שהוביל אותו הלאה לגאולה שלו.
כאמור, יחיאל היה במדבר כבר כמה חודשים ומשהו בו החל לבעבע ולתסוס ולדרוש חיים! הוא מוכרח למצוא חיים! יום אחד דיבר עם שרה על מצבו. הוא תיאר לה את חוסר החיות שלו ואת תסכולו הגדול, ושהוא לא מבין בשביל מה הוא חי ומה התפקיד שלו בעולם. ואז, פתחה שרה ודיברה אתו דברים שחשפו לפניו לראשונה את גודל הסכנה בה הוא נמצא ועומק התהום הפעורה תחתיו בקשר שלו עם אישה זו. שרה החלה לספר לו סיפור הזוי על כך שהיא למעשה גלגול של מרים אמו של אותו האיש יש”ו, ושהוא גלגול של אותו האיש ושכבר התגלגל עשר פעמים ועכשיו ההזדמנות האחרונה שלו וכו’… יחיאל נבעת בתוכו – האישה הזו כלל לא יהודייה! היא מנסה לסחוב אותו לנצרות ומאיימת לחדש אצלו ולהגביר עליו סדרה חדשה של דמיונות של משיחות אולם עכשיו בדמות אותו משיח שקר! בקיצור, פחד אלוקים!
מצד אחד, יחיאל הבין ששוב הוא בסכנה של התגברות גל דמיונות בלתי רצוי, בפרט אם זה הולך לכיוון של נצרות השם ירחם, זה ממש לא התאים לו… מצד שני, כמצוי בכתות למיניהם, הוא כבר היה קשור בחבל של חובה רגשית והכרת הטוב לגברת הזו שנתנה לו מקום לרפא בו את נפשו הפצועה ולא היה יכול בשום פנים ואופן להעז פנים ולהתנגד לדבריה בגלוי. יחיאל גם היה עדיין רחוק מאוד ממחויבות ליהדות, כך שלמרות חוסר האמון שעוררו בו דבריה של שרה, הוא עדיין חכך קצת בדברים שאמרה…
כמה ימים אחרי שיחתם, יחיאל ראה את הגברת שרה בליווי אדם שלא הכיר באה לעברו. היא אותתה ליחיאל להתלוות אליה ,ואחרי שיצאו משטח הפרויקט נעצרה והתיישבה על סלע נמוך, אמרה ליחיאל: “תכיר את הנרי, הוא מכר וותיק שלי וסיפרתי לו קצת עליך, הוא היה רוצה לדבר אתך קצת, זה בסדר?”
“בסדר גמור”, חייך יחיאל. הנרי לא נראה כלל כאדם רוחני. הוא פנה ליחיאל בקול שקט ואמר לו שהוא מאוד מבין לנפשו ויודע ממה הוא חושש. הוא סיפר ליחיאל שגם הוא עבר התלבטויות, עד שקיבל את החזון של שרה ונעשה לאחד מתלמידיה. הוא רמז בדבריו לכך שבגלגול קודם היו גם הוא ויחיאל קרובים מאוד. יחיאל לא ענה דבר. האיש לא מצא חן בעיניו כלל, בפרט בסגנון דיבורו שהשקט שבו היה נראה מזויף ומעושה. גם שרה נראתה מתוחה וכאילו מצפה מיחיאל לאיזו התמסרות שהוא בכלל לא היה מעוניין בה. הוא בסך הכל היה אדם שצריך יציבות ושקט לחזור לעשתונותיו ולא חיפש הרפתקאות חדשות, בטח לא להתמסר למישהו ומשהו רוחני כביכול אחרי שטעם טעמים רוחניים כאלה בעצמו.
בחיים לכל דבר יש משמעות והכוונה ליעד האמיתי, גם ל’תולעת ספרים’…
שרה והנרי ראו בשתיקתו של יחיאל סימן לחולשה ודיברו אתו קצת דברי ניחומים על כך שיהיה טוב והוא ימצא את האור. לנוכח שתיקתו המתמשכת של יחיאל הנרי אמר שיש לו הצעה. “האם אתה יודע מהו טקס “בקשת חזון”?” שאל את יחיאל. “לא” ענה יחיאל. “ובכן” המשיך הנרי, “בקשת חזון, ובאנגלית ,vision quest הוא טקס שמקורו באינדיאנים שבו יוצא האדם למקום בודד למשך כמה ימים ומבקש למצוא את החזון והשליחות שלו בעולם. במשך הימים הללו אסור לו לדבר עם שום אדם, עליו לצום או לכל הפחות למעט באכילה ועליו לצעוק ולבקש מהכוח העליון שיגלה לו מה תפקידו ודרכו המיוחדת. אני” המשיך הנרי, “עשיתי זאת והבנתי שתפקידי לסייע לשרה לגלות את האור לכל העולם, נראה לי יחיאל שהגיע הזמן שגם אתה תעשה בקשת חזון ותבקש שיתגלה לך חלקך בגאולה”.
יחיאל המסכן! כה חלוש וחסר תקווה, ומה מבקשים להנחית על ראשו עתה? איזה חזון יבקש אחרי שכבר ראה חזון כה נורא שלא הביא אותו לשום מקום, מלבד אובדן היכולת לחיות כמו כולם, לשמוח במה שכולם שמחים וליהנות ממה שכולם נהנים? אבל מצד שני, גם כוח להתנגד לא היה לו. הוא הבין בתוכו שבזה גם תלויה המשך שהותו בפרויקט. שרה רוצה אנשים נאמנים לחזונה ואם הוא לא יהיה מתאים היא לא תרצה בו יותר, ואולי – חשב יחיאל – אולי בכל זאת יש בזה משהו?
“בסדר”, הסכים יחיאל לבסוף.
שרה והנרי נראו מרוצים והנרי טפח על שכמו של יחיאל ואמר לו: “אתה לא תתחרט. תתחיל עכשיו עם הכנה נפשית, מחר בבוקר ניקח אותך למקום שבו תעשה את בקשת החזון שלך. עכשיו בוא נחזור לאוהלים, הגיע זמן לאכול משהו”.
השחר עלה כשיחיאל שמע את קולו של הנרי קורא בשמו בשקט מחוץ לבקתה. לא היה לו שום חשק לקום וללכת אתו, אבל הוא הכריח את עצמו לקום ולהתלבש. הוא יצא מהבקתה והנרי קידם אותו בחיבוק והתחיל להסביר לו מה הוא צריך להכין ומה סדר היום. “אתה תיקח אתך ג’ריקן של מים ושק שינה, אם אתה חושב שלא תוכל לצום תיקח גם משהו לאכול, אבל מעט” אמר, “אם יגמרו לך המים תוכל לבוא ברגל לכאן ולמלאות את הג’ריקן ומיד לחזור למקום הבידוד בלי לדבר עם נפש חיה! אני ושרה נבוא אחרי יומיים לראות שהכל בסדר”.
הנרי הוביל את יחיאל אל עבר הג’יפ החדיש שלו והם החלו בנסיעה. “שים לב לדרך” אמר לו הנרי, “תצטרך להגיע לפחות פעם אחת למלאות מים”. הם נסעו במשך כעשר דקות עד שהגיעו למקום שהוגדר כשטח אש, כמו שצוין על שלטים שהיו מפוזרים פה ושם. “אל תדאג” הרגיע הנרי “אין שום פעילות עכשיו, תיכף נגיע, זה לא נורא רחוק”. אחרי כמה דקות הגיעו לאזור הררי והנרי עצר את הג’יפ והצביע לעבר ראש ההר. “שם למעלה יש מערה” אמר, “תטפס בשביל הזה ותגיע אליה, לא תוכל לפספס. לא רואים את המערה מלמטה כך שגם אם יעבור כאן איזה סיור של הצבא לא יראו אותך. לא שזה כל כך נורא, מקסימום ישלחו אותך בחזרה אלינו, אבל אנחנו רוצים שיהיה לך שקט כמה ימים”.
“זהו זה” נפרד ממנו הנרי, “תהיה חזק ונקווה שבפעם הבאה שנפגש תהיה אדם אחר”. הנרי חיבק אותו שוב ואז פנה ממנו ועלה לג’יפ ונסע לדרכו. יחיאל נשאר לבד במדבר. הוא טיפס במעלה שביל העזים הדק עד שמצא את פי המערה כמעט בראש ההר. הוא נכנס ובדק את המקום בו הוא אמור לבלות את הימים הבאים. המערה לא הייתה עמוקה ופיה היה רחב דיו בשביל שיחדור שפע של אור, היא הייתה מלוכלכת בקש ועצמות קטנות כדרכן של מערות מדבריות המשמשות מחסה לכל מיני יצורי המדבר. יחיאל ניקה את המערה מהפסולת, פרס את שק השינה והכין מדורה להרחקת חרקים והרגשת ביטחון, ואחר כך התיישב על שק השינה. זהו זה, צריכים להתחיל, אבל מה בעצם עושים?
מה עשה יחיאל במערה כמה ימים ומה קרה לו בעקבות זאת? על זה בפרק הבא…
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!