במשנה כתוב שהיו חמישה אירועים קשים שהתרחשו בשבעה עשר בתמוז.
משה רבנו ירד מההר, ראה את עגל הזהב, ולוחות הברית שניתנו לנו מה’ על ידי משה נשברו.
אפוסטמוס, קיסר רומי, שרף את התורה.
הופסקה הקרבת קרבן התמיד בבית המקדש.
היום שבו פרצו את חומות ירושלים.
הושם צלם בהיכל.
הדברים האלה קרו בשבעה עשר בתמוז, ומכיוון שהחומות של ירושלים נפרצו, זה הוביל לכך – ששלושה שבועות לאחר מכן – בית המקדש נחרב,
וזה המקום שבו אנו נמצאים היום עם בית מקדש חרב, שבו אנחנו לא יכולים באמת לחוש את נוכחות ה’ ששכנה בבית המקדש באופן גלוי, אנחנו לא יכולים להרגיש את הקירבה לה’ שהייתה באותם ימים,
כל זה בגלל שהחומות נפרצו, הלוחות נשברו והתורה נשרפה,
אנחנו צריכים להבין האם זה עונש?
בתהילים (פרק ע”ט) כתוב שה’ שפך את כעסו על היהודים.
איך הוא אפשר לבית המקדש להישרף?
האריז”ל מסביר שבט’ באב ההתנהגות שלנו נראית מוזרה במקצת. בליל ט’ באב אנחנו יושבים על הרצפה, אומרים קינות, קוראים את מגילת איכה. מתאבלים, ממעטים בתאורה בבית, ממעטים ברחצה, צמים, הכל כיון שמתאבלים על בית המקדש.
וכשבא זמן המנחה, אחר הצהריים, הכל מתהפך, שואל האריז”ל איך זה ייתכן?
אולי יעניין אתכם גם
תשעה באב הפרטי שלנו – שלושת השבועות
תשעה באב וסר אייזק ניוטון – שלושת השבועות
הצעקה השקטה: העצה של רבי נחמן לחיים ולשלושת השבועות
הגמרא אומרת שבערב ט’ באב נכנסו הגויים למקדש והחריבו אותו, ובט’ באב הדליקו את האש ושרפו את בית המקדש. אם זה הזמן שבו בית המקדש התחיל להישרף, מה אנחנו עושים? ט’ באב אחר הצהריים, אנחנו קמים, מתחילים לשבת על ספסלים, מניחים טלית ותפילין, אומרים, נחם ה’, נחם אותנו. הצום כמעט נגמר. זהו נגמרה האבלות מה קורה כאן?
האריז”ל מסביר שכל היום של ט’ באב, היה דין ודברים בין מידת הדין למידת הרחמים על עם ישראל,
מידת הדין ריחפה מעל עם ישראל, ואמרה, היהודים היו כל כך רעים, השמידו אותם. אבל מידת הרחמים אמרה, השמידו את בית המקדש, ולא את היהודים. וכך היה הלוך חזור כל היום השמידו את היהודים, לא את בית המקדש. השמידו את המקדש, לא את היהודים. וזה נמשך כל היום של ט’ באב.
אך בשעת המנחה, אחר הצהריים, ה’ אמר, אתם יודעים מה, אני אשפוך את הכעס שלי על בית המקדש, והוא שרף את המקדש. הוא אפשר לגויים להצית אש, והם שרפו את בית המקדש, ואתם יודעים מה? זה היה זמן הגאולה ליהודים, כי מידת הדין חזרה ואמרה, השמידו את היהודים, אבל ברגע שהמקדש נחרב, היהודים ניצלו. הם שרדו, וזה מה שאנחנו צריכים להבין. העונש של ה’ המופיע בפרק ע”ט בתהילים “שָׁפַךְ חֲמָתוֹ עַל עֵצִים וַאֲבָנִים” – ה’ שחרר את כעסו על עץ ואבן. הוא אפשר שבית המקדש יישרף, אבל הוא שמר על עם ישראל בחיים. בזכות זה הם שרדו. כבר 2,000 שנה שאנחנו נזרקים בגלות. ואנחנו עדיין כאן.
אימפריות עצומות גדלו, ושלטו, וכולן קרסו, לא נשאר מהן כלום, הן על המפה, הן בספרי ההיסטוריה, אבל הן לא מה שהיו. לעומתם, עם ישראל הוא מה שהיה – עם של מוסר, עם של תורה, עם שפונה לה’.
כי הוא המלך שלנו, הוא המנהיג שלנו, ואנחנו הולכים בעקבותיו.
אז יש לנו שלושה שבועות, שהם שלושה שבועות של דין, שלושה שבועות של אבל כי בית המקדש נחרב. אם היינו מתנהגים כמו שצריך, בית המקדש עדיין היה כאן.
חשיבות התשובה והתקווה לגאולה בשלושת השבועות
אז נכון עשינו טעויות, אבל עכשיו אנחנו צריכים להכיר בזה. להכיר בזה שעשינו משהו לא נכון, ועכשיו אנחנו צריכים לתקן את זה, ואיך אנחנו יכולים לתקן את זה? על ידי תשובה. אנחנו צריכים לעשות תשובה, הגאולה שלנו תלויה בתשובה – זה מה שהגמרא אומרת, זה מה שהזוהר אומר – הגאולה שלנו תלויה בעשיית תשובה.
אז עכשיו יש לנו שלושה שבועות של התבוננות, שלושה שבועות לחשוב על מה שאנחנו עושים, מה שאנחנו אומרים, האם אנחנו מעורבים במריבות וסכסוכים? או שאנחנו מנסים לעשות טוב? האם אנחנו מנסים להיות טובים יותר? האם אנחנו מנסים לעזור לזולת? זה העיקר, ואנחנו צריכים לראות. אם נעשה זאת, אז ישראל תזכה לשלום. כל העולם יבין שהארץ שלנו. לא יהיו מאבקים ומלחמות עם חמאס, עם חיזבאללה, איראן וכל השלוחים שלהם, מה שיהיה זה שלום. שלום – שבו נוכל לדבר זה עם זה.
שלום פירושו שאני לא צריך להסכים איתך, לא. אבל אני כן יכול לדבר איתך בנועם ובאדיבות, לא בהפגנות צעקניות, לא בהתקוממויות, לא ברצח, לא בירי – כלום מזה. אני יכול להיות בשלום, אני מכבד אותך כאדם.
רבי נתן כותב דבר מאוד מעניין. תבחין שפרשת פינחס מדברת על ירושת הארץ וחלוקתה בין השבטים. הפרשות הבאות – מטות ומסעי – פרשת מטות מדברת על כך שבני גד ובני ראובן לקחו את חלקם עם מנשה. פרשת מסעי מדברת על ירושת הארץ, ואז פרשת דברים. שלושה שבועות, שלוש פעמים שבת, שלוש פרשות שונות, כל אחת מדברת על ירושת הארץ. למה זה? רבי נתן כותב ללמדנו שאפילו כשהיינו שקועים בעבירות שלנו ה’ הבטיח לנו את הארץ.
אימפריות עצומות גדלו, ושלטו, וכולן קרסו, לא נשאר מהן כלום, הן על המפה, הן בספרי ההיסטוריה, אבל הן לא מה שהיו. לעומתם, עם ישראל הוא מה שהיה – עם של מוסר, עם של תורה, עם שפונה לה’.
אבל איך אנחנו מגיעים לזה? בעשיית תשובה. בעשיית טוב כמה שאפשר, ואומרים לה’, אתה צודק, טעיתי, אבל עשיתי גם דברים טובים! אל תשכח זאת אף פעם. כל יהודי, כל אחד יש בו נקודה טובה והוא עושה הרבה טוב בחייו – עשיתי טוב, אבל אני יכול להיות אדם טוב יותר, וזה מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו – זה מה ששלושת השבועות מלמדים אותנו, פה אנו רואים את חשיבות התשובה והתקווה לגאולה דווקא בשלושת השבועות.
ויעזור ה’ שנלמד מזה להכיר בזה שאנחנו מתאבלים על בית המקדש, ואנחנו רוצים את בית המקדש, ואת הארץ, וזה יינתן לנו – אבל כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא החלק הקטן שלנו לפנות לה’.
שיעזור ה’ שנזכה לכך ונראה את ביאת המשיח, ובניין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.