למה משווים אותנו בעולם הזה לתרנגול, גדי, סוס, פרד, כלב, קוף, אך בתחילת הדרך למלך? ומה קורה אחרי שהנשמה נפרדת מהגוף?
החיים, כפי שהם מוכרים לנו, מתחילים בהתעברות ומסתיימים במיתה.
בין שני המאורעות הללו באים שלבי הינקות, הילדות, ההתבגרות, הבחרות, גיל העמידה, ואם אנחנו ראויים לכך – גם הזקנה.
ביחס לחיים, כתב שלמה המלך (קהלת א, ב): “הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל”. חז”ל מעירים, שאם כל שימוש יחיד של “הבל” בפסוק מייצג אחד, וכל צורת רבים של “הבלים” מייצגת שניים, הפסוק כולל בספק הכל שבעה “הבלים”! על כך אומר המדרש (קהלת רבה א, ג): “שבעה הבלים שאמר כהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה” במהלך חייו, והוא מסביר שלבים אלה:
התינוק דומה למלך – מניחים אותו ב”מרכבה” מלכותית, וכל אחד מחבק ומנשק אותו.
בעת ילדותו – הוא משול תרנגול המתלכלך תמיד.
כשהוא מגיע לפרקו – מדמים אותו לגדי מקפץ.
בהתבגרותו – הוא אוהב להפגין את הישגיו ולהתפאר כמו סוס.
עם הגיעו לבגרות – כשהוא נוטל על שכמו את עול הנישואין והפרנסה, הוא דומה לפרד.
בגיל העמידה – הוא משיא את ילדיו. אז מדמים אותו לכלב עז פנים שחייב להתחצף ולבקש את האמצעים לעשות את זה.
לבסוף, לעת זקנה, כשהוא יכול רק “לחקות” את מעשי הצעירים, מדמים אותו לקוף.
המדרש מוסיף ששלמה המלך, החכם מכל אדם, השתמש במונח “הבל” ללמד אותנו שהחיים חולפים מהר, והם לא טומנים בחובם כמעט שום טוב לאדם. החיים הם “הבל הבלים” – חיש מהר הם אינם, חולפים ועוברים עוד לפני שאנו נעשים כלל מודעים לכך. אומנם זה סיכום מעודד במיוחד לחייו של בן האדם, אך הוא מדויק להפליא.
אולי גם זה יעניין אתכם:
שיטת החישוב שבורא עולם נוקט בה כשהוא עורך את המאזן הסופי שלנו, נמצאת הרחק מעבר לרמת הבנתו של האדם. ברחמיו האינסופיים, מוסיף הבורא לטור הזכות את כל הנסיבות המקלות – חינוכו של האדם, סביבתו, קהילתו, משאביו הכספיים וכדומה. ובכל זאת, המשפט הוא משפט אמת, אנו נתפסים כאחראים מלאים. השאלה המרכזית שלעינו לשאול היא – האם מאמציי היו גדולים מספיק?
רבי נתן מברסלב כותב, שהסניגור הראשי של האדם המבקש עליו רחמים ביום הדין הוא “גורם הרצון”, המידה שבה הוא רצה את הרוחניות. אם הרצון שלנו הי החזק במהלך חיינו, אפילו אם נהגנו ברשלנות – זכותנו גדולה מאוד. אין בזה שום רמז כאיל די במאמץ קלוש בלבד. ממש לא. “פשוט לא יכולתי” הוא לא תירוץ שמתקבל בשום מקום, קל וחומר במשפט של יום הדין. “גורם הרצון” של רבי נתן כרוך בעשיית כל מאמץ אפשרי. אם יתברר שהמאמצים שלנו לא הצליחו, מה עלינו לעשות אז? לנסות שוב ושוב ושוב… כפי שנהג רבי נחמן מברסלב לומר: “געוואלד! אסור להתייאש לעולם!”
שיטת החישוב שבורא עולם נוקט בה כשהוא עורך את המאזן הסופי שלנו, נמצאת הרחק מעבר לרמת הבנתו של האדם. ברחמיו האינסופיים, מוסיף הבורא לטור הזכות את כל הנסיבות המקלות!
שכר ועונש
בכל יום מימי הבריאה הקב”ה בראה יש מאין היבט אחר של העולם. בכל יום, כאשר סקר את מלאכת ידיו, אמר יוצר הכל: “טוב”!, ביום השישי, אחרי שברא את העולם כולו ואת האדם, נאמר: “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד”! המדרש (בראשית רבה ט, י-יב) דן בשאלה מדוע הוסיף הקב”ה ביום השישי את המילה “מאוד”? בתשובה, מובאות דעות שונות: “טוב מאוד – זה מלאך המוות”, “טוב מאוד – זה הטוב (כלפי אחרים), “טוב מאוד – זה האדם”.
כידוע, על האדם להיאבק במשך חייו. ואם כך, כל אדם רציונלי ישאל: לאן מובילים החיים ותשובתו, קרוב לוודאי, תהיה: לקבר! מכיוון שזה המצב, מהו ערכם של חיי האדם? הקיום הפיזי הוא בהכרח מוגבל. לפעמים האדם זוכה לחיות די זמן כדי להשיג הישגים אחדים, אך אין מי שלא נאלץ להתמודד עם מצוקות בחיים. במה אם כן הוא יכול להתגאות?
מבקש הרוחניות יודע שהחיים לא מסתיימים במוות. יתירה מזו, הוא יכול לחוות את הקיום הרוחני הנשגב הממתין לו אפילו בעולם הזה, בעודו מוגבל על ידי גופו הגשמי. המשנה מלמדת (אבות ד, כא): “העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין”.
העולם הזה הוא יותר מסתם הכנה לקראת העולם הבא!
אדם רגיש וחושב, מבין שכבר ברגע שהוא נכנס לפרוזדור של הטרקלין, הוא בעצם כבר בתוך הטרקלין עצמו. אם נחיה את חיינו מתוך תובנה זו, נתעלה על ידה ונידחף קדימה לפעול בהתאם, תוך מאמץ זהיר ומחושב לצמוח כל עדו ההזדמנות לכך בידיים שלנו. אולי השמחה ותענוגות הטרקלין אינם בידיים שלנו ברגע זה, אולם איננו רחוקים מהם מאוד, ותמיד אנחנו יכולים לשים אותם בראש מעייננו. בדיוק כפי שהציפייה לחתונה מתוכננת תביא לליבו של האדם שמחה, כך גם הציפייה לשמחות העולם הבא עשויה להתנוצץ ולהיחוות עוד קודם שנגיע אליהן.
לפני שנחווה את העולם הבא, עלינו לעבור תחילה דרך הכניסה לטרקלין. “כניסה” זו היא תהליך המיתה. בעוד המוות הוא אולי מחשבה מפחידה, עבור האדם הממוצע הוא בעצם תהליך “טוב מאוד” וחשוב. אילו ההיסטוריה התפתחה בדרך אחרת, ללא חטא אדם הראשון, היה האדם אולי חי לעולם. הוא היה נברא בגוף רוחני שהיה מיועד לחיי נצח. אולם, הדבר לא קרה, מכיוון שאדם הראש לא עמד במבחן ובמקום זאת נפל אל תוך החומריות – מצב שאינו יכול להחזיק מעמד לעולמים.
אולם הייסורים והמוות הם לטובתו של האדם, מכיוון שמי שמנסה לחיות חיים רוחניים נטהר, לרוב, בעודו בחיים, והמוות עבורו הוא השלב האחרון של תהליך התיקון הזה. במוות, הגוף נרקב וכל התענוגות הפיזיים ששמחנו בהם – נמחים. אולם, כאשר יבוא לבסוף יום תחיית המתים, כל מי שהתייסר ייוולד מחדש, גופו הגשמי ייברא מחדש במובן הפיזי – וגם הרוחני. אז נחיה לעולם בדרך שהבורא ייעד בתחילה לאדם (ליקוטי הלכות, תפילין ה, יח).
זוהי משמעות דברי המדרש “טוב מאוד – זה מלאך המוות”!, “טוב מאוד – זה הטוב (כלפי אחרים)”!, “טוב מאוד – זה האדם”!.
המוות הוא “טוב מאוד” מפני שבמותו האדם יכול לטהר את עצמו מכל טומאותיו. הטוב והרחמים הם “טוב מאוד” מכיוון שמעשים אלה מביאים אותנו לעולם הבא.
ו”טוב מאד – הוא האדם”!, המילה ‘מאד’ (בכתיב חסר) מורכבת מאותיות המילה – ‘אדם’, משום שבאמצעות העולם כפי שהוא מוכר לנו האדם יכול להיות אדם במובן הנשגב ביותר: כליל הרוחניות כולה, נזר הבריאה.
יהי רצון שנזכה כולנו לראות בהתגלות של בורא עולם, עם בנייתו מחדש של בית המקדש, קיבוץ הגלויות וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן!
(המאמר מבוסס על דברי המחבר בספרו אנטומיה של הנשמה. כנסו ותיהנו מהמבצעים המיוחדים של חנות האתר שלנו!).
רוצים לגלות עוד על הרוחני והמסתורי שבנו ובעולם? כנסו לקישור מיסטיקה וקבלה וגלו דברים נפלאים!