כשטוב לנו אנחנו נמצאים במצב של אור יום, אבל בחושך? כן, דווקא שם צריך להרגיש את האור בעוצמה גדולה יותר! וכמובן, לשמוח!
חושך – או שאתה בפנים או שאתה בחוץ, או שאתה באפילה או שאתה מרים את עצמך ו
“לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם” (שמות י, כג).
אומר רבי משה בן נחמן, הרמב”ן: זה לא היה לילה ממושך. כי אם זה היה, המצרים היו יכולים פשוט להדליק נרות. אלא, זה היה ענן סמיך מאוד ומוחש שירד מן השמים. הוא התפשט בכל רחבי מצרים אפילו בתוך שקעים וגומחות תת קרקעיים נסתרים. לכל מקום אליו הגיע, לא היה אור.
התורה מספרת לנו (שמות יג, יח) שארבע חמישיות מבני ישראל לא יצאו ממצרים, בגלל שמתו במהלך מכת חושך. הם מתו ממגיפה מכיוון שלא רצו לצאת ממצרים. לא קל לעיכול, אבל בכל זאת, צריך לדבר על זה. הם ראו ושמעו את הצדיק הגדול משה רבינו, הם ראו את הניסים הראשונים שעשה (שהוכיחו שהוא שליחו של הבורא) ואת שמונה המכות הראשונות שכולן נעשו למענם. כבר במכה הראשונה הם שוחררו מהעבודות והעול הקשה הנלווה אליה, ולבסוף, חיכתה להם הבטחת התורה והחירות. ולמרות הכל – הם לא רצו לעזוב את מצרים!
אולי גם זה יעניין אתכם:
מכת חושך, המכונה גם דיכאון, יכולה לעשות את זה לאדם. קל להבין מדוע בני ישראל במצרים היו מדוכאים. תנאי חייו של אדם במצרים היו הכלאה בין האינקוויזיציה הספרדית, גרמניה הנאצית ועבדות. המכות הפיזיות והרגשיות היו אכזריות ובלתי פוסקות. עד שמשה רבינו הגיע לא הייתה שום ציפייה לשינוי חיובי, שלא לדבר על חירות. למרות התפישה האומרת: בגלל שבני ישראל סבלו מאוד הקב”ה ייתן להם כרטיס חינם ‘להצטרף אוטומטית לנסיעה’ לסיני, אנו רואים שלא כך הם פני הדברים.
במעשה “שבעת הקבצנים” מספר רבי נחמן מברסלב אודות מלך אחד שרצה למסור את המלוכה לבנו, וכך אומר:
“אספר לכם איך היו שמחים. מעשה, פעם אחת היה מלך והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול, ובוודאי בכל פעם שהמלך עושה משתה, הוא שמחה גדולה מאוד, והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאוד על המשתה. גם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך, והיה שם שמחה גדולה מאוד, והיה שם כל מיני שמחה, מקהלות ובדרנים וכיוצא בזה כל מיני שמחה, הכל היה שם על המשתה.
תנאי חייו של אדם במצרים היו הכלאה בין האינקוויזיציה הספרדית, גרמניה הנאצית ועבדות. המכות הפיזיות והרגשיות היו אכזריות ובלתי פוסקות…
“וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: “היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות אף על פי כן אהיה בשמחה על שאין אתה מלך כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה אזי אהיה בשמחה יתירה מאוד…”
קריטריון מתבקש וחשוב בתפקיד של כל אחד מאיתנו בעולם הזה הוא – היכולת להישאר אופטימי גם כאשר אתה צריך לעזוב את ‘ירושלים’ ו’לרדת למצרים’. כלומר, להישאר בשמחה.
בעוד שרובנו מעולם לא היינו בני מלוכה, נהנינו מהפריווילגיה של אוטונומיה מרחיקת לכת במונחים של להיות איפה שאנחנו רוצים להיות ולעשות מה שאנחנו רוצים לעשות. אבל יש מקרים שבהם הבחירות שלנו הופכות מוגבלות, ואפילו מאוד. מחלות, תהפוכות פיננסיות או מזג אוויר מטורף שעשויים לא רק לדחות את התכניות שלנו באופן זמני, אלא אפילו למנוע אותן לצמיתות חלילה. איך אנחנו מגיבים במצב כזה לאיבוד הכוח שלנו? האם אנחנו מתאימים להיות בני מלוכה?
החושך התפשט בכל רחבי מצרים, לעם ישראל היה אור ולמצרים חושך מוחלט!
כולנו יודעים שגלות מצרים עדיין קיימת, רק שהיא לא במצרים. תחשבו על זה. אנחנו יכולים ליצור קשר עם צדיק אמיתי, ליהנות מכל סוג של הצלחה חומרית ורוחנית, לדעת שהמשיח כמעט כאן, כמעט כאן – ועדיין, להיות מדוכאים! הענן האפל הזה יכול בהחלט לרדת די מהר! ואם כך, הוא מכבה את כל האורות, חלילה, גם את אלו שבעומק הלב שלנו ומונע מאיתנו להדליק חדשים.
לא להיות מסוגלים לשנות את העמדה שלנו בחשכת הנסיבות, פירושו שהאדם ‘מת במצרים’. להיות מלכותי, להיות כשיר להיות מלך, משמעו לקחת אחריות על המצב ולא לתת למצב לקחת אחריות עליך!
וזה מתחיל עם ההחלטה של עם איזו גישה אני בוחר להיות, כי אין דבר טוב או רע, אלא המחשבה והגישה שלנו יכולות להוביל לזה. אם השאיפות של האדם הן להיות כמו כולם, כולל כל העמים, אז כל דבר יהיה אפל וצר מבחינה מצרית. אם השאיפות הן להיות מי שהקב”ה ברא אותי עם התפקיד המיוחד לי בעולם הזה – אזי המרחב הקטן ביותר יהיה אינסופי!
מאמרים נפלאים ומרתקים נוספים בנושא צמיחה אישית תמצאו בקישור הזה.
