אומרים שהסבלנות משתלמת, וגם אם היא מרה אבל הפירות שלה מתוקים. פרשת השבוע מלמדת אותנו כמה באמת כדאי לחכות בסבלנות בפתח האוהל גם כשחם נורא כי אז קורים השינויים הגדולים.
פרשת וירא היא ההמשך של פרשת לך לך, בה מסופר על אברהם שמל את עצמו ובני ביתו כפי שהשם ציווה אותו וביום השלישי למילתו השם בא לשאול בשלומו. פרשה זו כוללת כמה עניינים – ביאת המלאכים לאברהם ושרה לבשר על לידת יצחק, הפיכת הערים סדום ועמורה, הצלת לוט מתוך ההפיכה, לקיחת שרה לבית אבימלך וענישתו על כך, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל מבית אברהם, ניסיון העקידה ובשורת לידת רבקה אשת יצחק.
הפרשה פותחת במילים: “וירא אליו ה’ באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום” (בראשית יח, א). כאמור, אברהם אבינו היה ביום השלישי למילתו. הקב”ה הגיע לבקרו ולשאול בשלומו (רש”י שם).
רבי נתן מבאר את הנאמר בפסוק בביאור נפלא: ישנם היכלי תמורות שבהם דברים נראים שווים ויש לאדם תאווה להמיר את הטוב ברע. המילה ‘אלוני’ מרמזת למילה ‘אילנות’, המילה ‘ממרא’ מרמזת למילה ‘ממיר’. כל אדם נתקל ב’היכלי התמורות’, שני אילנות – אילן החיים ואילן המוות. אילן המוות מסית את האדם לטעום ממנו ולהתרחק מאילן החיים. דווקא על ידי שהאדם עומד מול הסתה וניסיון להרחיק אותו מעץ החיים הוא מתגבר ומברר את הנדרש לברר בהיכלי התמורות והוא בוחר בטוב, וכך הוא מעלה את הקדושה – את הטוב מתוך הרע, וזוכה לגלות את האלוקות.
כעת נוכל להבין דבר נוסף, חכמינו מסבירים: למה היו צריכים לציין שהמילה הייתה ב’אלוני ממרא’, וחכמינו ז”ל מלמדים שממרא ‘הוא שנתן לו עצה על המילה”. רעיון זה דומה למה שנאמר אצל בני ישראל כאשר ברחו ממצרים ועמדו על שפת ים סוף ופרעה רדף אחריהם, נאמר: “ופרעה הקריב”. למה כתוב ‘הקריב’ במקום ‘התקרב’? המדרש מלמד: “שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים” (מדרש רבה בשלח, פרשה כא).
אולי גם זה יעניין אתכם:
רבי נתן מקשר את הדברים יחד ומבאר אותם גם ביחס לכל אדם באופן נפלא: מי שחס על חייו כשהוא רואה שכוחות הרוע, שהם היכלי התמורות, מתגברים ומתפשטים לעומתו יותר ויותר, זה גורם לו להתגבר ולהתאמץ בכפלים דווקא בגלל שהוא רואה שהם מנסים לדחות אותו לגמרי מהקדושה. זה מזכיר את המושג ‘התרחקות תכלית התקרבות’, ‘ירידה תכלית עליה’. כאשר האדם רואה שהוא מתרחק מהשם זה בשביל לעורר אותו שיתקרב ויחתור עוד יותר בכל הכוחות להתקרב להשם. בדיוק מה שקרה כאשר פרעה רדף אחרי בני ישראל, דווקא הרדיפה הזאת בשעה קשה כל כך כאשר הם הבינו שאם פרעה משיג אותם זה הסוף שלהם ופרעה רוצה לכלות אותם לגמרי, זה מה שדחף אותם לשוב בכל ליבם ולהתקרב אל הקב”ה. גם כאן בפסוק שלנו הכוונה בדברי חכמינו ‘הוא שנתן לו עצה על המילה’, מתייחס לרעיון התשובה, למול את ערלת הלב. ‘ממרא’ שמייצג את היכלי התמורות וכוחות הרע המתגברים על האדם, הוא זה שנתן עצה על המילה – זה מה שבעצם דוחף שעל ידי זה הוא מתעורר למול את לבבו ולשוב בתשובה, כי כאשר כוחות הרע מטעים את האדם בהיכלי התמורות ומנסים לדחוק את רגליו מהקדושה, זה מעורר אותו למול את לבבו ולשוב אל הבורא.
דווקא על ידי שהאדם עומד מול הסתה וניסיון להרחיק אותו מעץ החיים הוא מתגבר ומברר את הנדרש לברר בהיכלי התמורות והוא בוחר בטוב, וכך הוא מעלה את הקדושה – את הטוב מתוך הרע, וזוכה לגלות את האלוקות.
גילינו את המוטיבציה שמגיעה דווקא כתוצאה מהניסיון לדחות את האדם מהקדושה. אבל צריך גם נקודה נוספת, והפעם בכיוון ההפוך – לפעמים אדם מרים ידיים לאחר שהוא מתאמץ ואז הוא מתייאש, גם זה רבי נתן לומד מהפסוק שלנו – כיצד להתמיד בסבלנות עד לרגע שבו יתגלה האור, ורבי נתן מסביר: “והוא יושב פתח האהל כחום היום”, על האדם לשבת בפתח הקדושה ולהמתין לישועתו ליום שבו הוא יזכה לגילוי אלוקות – שיפתח לו הלב והוא ירגיש את הקדושה, את הקרבה לאלוקים. אבל אדם צריך לדעת שזה לא קורה ביום אחד, ותוך כדי הרצונות להתקרב להשם עוברים על האדם הרבה ניסיונות שכולם כלולים במילים ‘כחום היום’ המרמזות לתאוות והתשוקות הגשמיות שבוערות בבן אדם ומפתות אותו לחטא. אך האדם צריך לשבת ולהמתין שוב ושוב ולא להניח את המקום שלו, לא להתייאש ולא להרים ידיים ולהמשיך לשבת ולצפות בפתח הקדושה עד שבסוף הוא יזכה להתקרב אל הקדושה.
דווקא בפתח האוהל בימים הכי חמים קורים השינויים הכי גדולים בחיים…
רבי נתן מקשר את הרעיון הזה לדברי רבי נחמן מברסלב: “לפעמים האדם אצל הפתח והוא שב לאחור או שמשתטח ומתפשט אז כנגדו הבעל דבר (כינוי ליצר הרע), אבל מי שחושב על תכליתו הנצחי באמת וחס על חייו באמת אינו שב לאחור ואינו זז ממקומו חס ושלום בשום אופן, רק הוא יושב וממתין אצל פתח אהל הקדושה שהוא אהל בית המדרש ואהל הצדיקים והכשרים אף על פי שחום היום בוער, חס ושלום, ועל ידי זה “וירא אליו ה’ וכו’” (ליקוטי מוהר”ן חלק ב, מח).
נצטט את הרעיון המובא במכתב של רבי נתן לבנו בלשונו:
“לא אוכל להתאפק מעצם אהבתך מלכתוב לך מעט ממה שאמרתי בשבת קודש העבר. ותמצית העניין מרמז בפסוק: “והוא יושב פתח האהל כחום היום”. יושב לשון המתנה ועכבה זמן רב, כמו “ותשבו בקדש ימים רבים”, היינו שאין האדם זוכה להתגלות אלוקות בחינת “וירא אליו ה’”, כי אם על ידי שיושב וממתין ומתעכב אצל פתח אוהל הקדושה זמן רב. ואף על פי שבתוך כך עובר עליו מה שעובר, וחמימות היום שהם כלל התאוות בוער אותו הרבה, אף על פי כן הוא אינו מניח את מקומו חס ושלום, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים וזמנים רבים בחינת “והוא יושב פתח האהל כחום היום”, והבן היטב” (עלים לתרופה, כח).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!