אחרי החגים כבר פה עם כל השואו האפור שלו, שבוע עבודה מלא וחזרה מהירה לשגרה והנורמליות של החיים. ועוד משהו.
היי, איך היו לכם החגים? שלי היו נפלאים. ראשית, השנה זכינו להיות באומן בראש השנה. עוד לא הספקנו להגיע הביתה ולפרוק את המזוודה, היום הקדוש והגבוה בשנה, יום הכיפורים, קיבל את פניי בלבוש לבן, חרדת קודש והתעלות שלא מהעולם הזה, ההמשך הכל כך מתבקש של ראש השנה אצל הרבי… ואז שבעת ימים של שמחה עילאית עם משפחה, חברים וסוכה יפה.
אה, כן, והרבה אוכל…
מה עכשיו?
חוץ מכל ההתרוצצויות של פירוק הסוכה והניקיון של הבית אחרי החגים, החיים חזרו במהירות ל”נורמליות”. הילדים חוזרים למוסדות החינוך, ההורים חוזרים לעבודה – במשרד או מהבית, והחשבונות גם כן אמורים להגיע.
האם חודש תשרי עמוס החגים היה רק הפסקה נעימה, מעין “אוקטוברפסט יהודי” להתענג עליו לפני שחוזרים לשגרה?
עד כמה שהיה קשה לבנות את הסוכה, להתרוצץ בקניות של שבת-חג-שבת-חג, תיבת נח הייתה הישג מדהים.
מה הקשר, אתם שואלים?
אולי גם זה יעניין אתכם:
בהכי פשוט, השבוע אנחנו קוראים את פרשת נח, עובדה שנתנה לי להתבונן על כל העניין הזה קצת יותר לעומק. במשך 120 שנים הצדיק עמל בבניית המבנה המאסיבי הזה שהיה לא רק מאתגר פיזית, אלא שמיקום החלקים והמבנה עצמו רומז למושגים רוחניים עמוקים שהוא נאלץ לתפוס.
“תיבה” פירושה גם “מילה”.
האם חודש תשרי עמוס החגים היה רק הפסקה נעימה, מעין “אוקטוברפסט יהודי” להתענג עליו לפני שחוזרים לשגרה?
במהלך השנים בהן בנה את התיבה, נח היה מהרהר ומתפלל על פי המושגים המיסטיים העמוקים שעליהם נרמז במבנה של התיבה. הזוהר (תיקון כא, עמוד 54) משווה את בניית התיבה לשירות ותפילות יום הכיפורים.
וואו! יום הכיפורים של נח היה ארוך מאוד, הא?…
הזוהר הקדוש (השמות, בראשית תנד, ב) מלמד שכאשר יצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב, בכה ואמר: “ריבונו של עולם היה לך לרחם על מעשיך”. ענה לו הקב”ה: “מאה ועשרים שנה בנית את התיבה ולא התפללת על אנשי דורך, עכשיו אתה בוכה?…” אבל נח עבד כל כך קשה כדי להביא את התיבה לשלמותה והוא באמת היה צדיק גדול, אז מה הוא עשה לא נכון? מה לא היה בסדר?
בעודו עמל במשך 120 שנים, נח לא הצליח להחזיר אפילו יהודי אחד בתשובה לבוראו. וזה לא שנח לא היה אדוק באמונה שלו, ההיפך! הוא היה צדיק אדיר! אבל הוא היה חסר ביכולת שלו להכיל ולהבין את החמלה האבסולוטית של בורא עולם. לכן היה זה הדבר הכי מתאים וראוי שנח יינצל על ידי שייסגר בתיבה. הוא לא הצליח להתחבר לאלה שנפלו מהאמונה, מאלוקים ומהקדושה. הוא חש צורך תמידי להיות מושלם ויכול היה להתקיים בתוך בועה רוחנית. קיומו הרוחני המתמיד היה כמו עמידה בבית הכנסת בצום ובתפילה ביום הכיפורים.
התיבה של נוח נתנה לי להתבונן על החיים מזווית ראיה עמוקה ומעניינת יותר…
במהלך חודש תשרי, חודש עמוס חגים, התברכנו בכך שעסקנו בעשייה רוחנית אחת אחרי השנייה, בתקווה שנעשינו מודעים יותר לקשר שלנו עם בורא עולם ולקיום והיכולות של הנשמות המיוחדות שלנו. אולם, כפי שעזבנו את בתינו, פסגת הקדושה, ועברנו לגור במשך שבעה ימים בסוכה, כך גם עלינו להשאיר מאחור את עונת החגים ולהצטרף לחיים ה”רגילים” הנורמליים, אל השגרה המבורכת. הסוכה לימדה אותנו שיעור נפלא ואדיר לחיים: בדיוק כמו גג הסכך שלה, הקב”ה מרחף מעלינו תמיד. והחמלה שלו היא אינסופית!
משה רבינו היה זה שהביא לנו את השיעור המיוחד הזה הביתה.
גם אחרי שהעם היהודי חטא בחטא הנורא של חטא עגל הזהב, משה הצליח לעורר את רחמיו וחסדיו של הבורא על עם ישראל. עכשיו אנחנו יודעים שלא משנה כמה נמוך אנחנו עלולים, חלילה, לרדת, אנחנו תמיד יכולים לחזור לבורא עולם ויסולח לנו. אנחנו יכולים לחפש את הקב”ה ולגלות את נוכחותו גם כשהוא מוסתר. ולא משנה עד כמה המצב אליו אנו נקלעים לא מושלם, אנחנו עדיין יכולים להתחבר אליו ולעבוד אותו.
הרצון הגדול של בורא עולם הוא לא שננהל איתו מערכת יחסים של חודש בשנה, אלא שנכיר אותו כל יום, בכל היבט של חיינו. זה האתגר האמיתי וזו הגדולה של כל אחד מאיתנו.
יהי רצון שנזכה לשנה שמחה ולקרבה אמיתית עם אבינו שבשמים, אמן!
(מבוסס על דברי רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות שבת ז).
אתם מוזמנים ליהנות מההשקפה והחכמה העמוקה והמיוחדת שיש ביהדות בקישור הזה!