צריך היה ספר אחד קטן וכיסא ריק כדי למלא את החלל הריק שבתוכי. מיכאל הר לב על הדרך המיוחדת שעשה מניו ג’רזי לרבי נחמן.
כל אחד עושה את דרכו ליהדות בדרך המיוחדת שבורא עולם מוביל אותו דרכה. גדלתי בבית יהודי קונסרבטיבי בניו ג’רזי, אומנם חגגנו את חגי ישראל ובשבת גם הגענו לבית הכנסת, אבל את השבת לא שמרנו וגם מטבח כשר לא היה לנו. במבט לאחור, למרות הנסיבות הצלחתי לראות רמזים קטנים על העתיד לבוא. למשל, כשכל שאר הנערים בקהילה הניחו תפילין פעם או פעמיים בשנה אחרי הבר-מצווה שלהם, אני, למרות היותי חילוני קונסרבטיבי, אחרי הבר מצווה התפללתי בחדר שלי כל יום והנחתי תפילין.
אבא של נפטר ביוני 1995. ואז משהו קרה בתוכי, משהו שגרם לי להחליט לומר עליו קדיש. הרבה בעלי תשובה מגיעים לתורה ומצוות בדרך הזו. חשבתי שאלך פעם בשבוע, בשבת, לבית הכנסת כדי לומר את הקדיש ובזה אסיים את העניין. אבל לא הייתי מרוצה מאף אחד מבתי הכנסת שהגעתי אליהם. לבסוף, הגעתי לבית כנסת כלבבי ושם גם הבנתי שאני צריך להתפלל עם מניין שלוש פעמים ביום. ככה התחלתי.
וכשזה התחיל, זה המשיך לבעבע. רציתי עוד, חיפשתי עוד. הצטרפתי לשיעורים מעוררי השראה על היהדות והתחלתי להעמיק את הקשר שלי איתה.
יום אחד הגעתי לחנות ספרים רגילה, לא דתית, וחיפשתי במדף של היודאיקה משהו משמעותי, ואז נתקלתי בספר קטן שנקרא הכיסא הריק.
שתבינו, זה ספר קטן, לא עבה בכלל, ובכל זאת, שם באותה חנות ענקית גיליתי את הספר היחיד שמצאתי על רבי נחמן מברסלב על המדפים. עמדתי במעבר והתחלתי לקרוא אוצר של פתגמים מקסימים מדברי רבי נחמן. ההחלטה הייתה פה אחד, שלי כמובן – הספר הזה שלי! ומיד קניתי אותו.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני לא זוכר כמה פעמים קראתי את הספר המדהים הזה. באחת הפעמים שמתי לב שבגב הספר יש מידע על מכון נחלת צבי למחקר חסידות ברסלב. ראיתי את מספר הטלפון ואמרתי שבהזדמנות הראשונה אני מתקשר ושואל אם יש להם עוד ספרים, ואם כן אז שישלחו לי.
במשך שנה וחצי הזמנתי ספרים מהמכון, ששלוחה שלו נמצאת במונסי ארצות הברית. בדרך כלל, בכל פעם שהתקשרתי אליהם השארתי הודעה במשיבון… אבל באותו יום, פעם ראשונה, עונה לי אדם. רציתי לרכוש ספר מסוים וביקשתי מאותו אדם שיספר לי עליו. הוא תיאר לי את הספר ואז שאל, “עם מי אני מדבר בבקשה?”. כשאמרתי לו את שמי הוא אמר, “אה, אתה.. קנית הרבה ספרים שלנו לאחרונה”.
עכשיו הגיע תורי לשאול, “עם מי אני מדבר?”… זה היה הרב חיים קרמר, מחבר הספרים הנפלאים שאתם מכירים ממכון נחלת צבי, וכך גם את הספר הכיסא הריק. “אחרי כל מה שקראתי” אמרתי לו כשכולי נרגש, “אני מרגיש שיש לי רצון עז לנסוע לאומן, רק אין לי מושג איך מגיעים לשם”.
הרב חיים אמר לי שאם אני באמת רוצה ללכת, אז “אתה הולך לרבי”. לפני שסיימנו את השיחה הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו בבית ובמשרד בירושלים, וגם את הטלפון שלו כשהוא נמצא בארצות הברית. “בכל פעם שתרצה לדבר עם מישהו, תתקשר אלי” אמר לי.
עמדתי במעבר והתחלתי לקרוא אוצר של פתגמים מקסימים מדברי רבי נחמן. ההחלטה הייתה פה אחד, שלי כמובן – הספר הזה שלי!
בפעם הראשונה שנסעתי לאומן זה היה בראש השנה. בדרך חשבתי שאולי זה לא הזמן הכי טוב לבעל תשובה כמוני להגיע לאומן. כי אומן הייתה מלאה בחסידים והמטוס מניו יורק לקייב היה “כובע שחור” אחד לגמרי. אבל משום מה הרגשתי טוב עם זה.
בשדה התעופה של פרנקפורט (או אולי היה זה בקייב) שמתי לב שחסיד אחד בוהה בי. זה היה די ברור שאני חדש בברסלב. “מה מביא אותך לרבי?” הוא שאל אותי. “הרבי מדבר אלי” אמרתי בפשטות, עוד לפני שהבנתי עד כמה רבי נחמן מחזיק מהמושג הזה – פשטות. ואז, החסיד חיבק אותי. חיבוק שגרם לי להבין שלא הבגדים הם שעושים אותך חסיד ברסלב…
בקייב הצטרפתי למונית שכבר היו בה כמה חסידים שחיכו שהאחרון יגיע ונצא לדרך. אלא שהנהג מעולם לא היה באומן לפני כן, לכן גם לא הצליח למצוא את הרחוב בו הייתה הדירה שלנו. הוא אמר בזעם מילה בשפה האוקראינית כמה פעמים. “אני חושב שהוא פשוט זורק אותנו החוצה” אמרתי לחבר’ה שהיו איתי במונית. הם חשבו שהגזמתי. אחרי חצי דקה הם הבינו שצדקתי.
הנהג השליך את כל המזוודות שלנו לרחוב. החבר’ה האלה מעולם לא חזרו יותר לאומן. זו הייתה הנסיעה הראשונה והאחרונה שלהם לשם. מרחוק ראיתי חסיד הולך לכיוון שלנו. חיפשתי את הציון ותיארתי לעצמי שהוא יודע איך מגיעים לשם. כן, ככה בלי לחשוב על המזוודה ועל שום דבר, השארתי הכל באמצע הרחוב ורצתי לקראתו. “תגיד לי, אתה יודע איך מגיעים לציון של רבי נחמן?” שאלתי.
הוא הצביע לכיוון ורצתי ישר לשם. המזוודה שלי זרוקה באמצע הרחוב, אבל לא היה אכפת לי. זה היה עדיין כמה ימים לפני ראש השנה, אז היו רק קומץ של אנשים באומן.
אחרי שהתפללתי בציון, חזרתי למקום שהשארתי את המזוודה. באמצע הרחוב הבחנתי במישהו צועד לקראתי. הוא הסתכל עלי ושאל “מיכאל?” ואני הסתכלתי עליו ושאלתי “הרב חיים קרמר?”
יש לי רצון עז לנסוע לאומן, אבל אין לי מושג איך מגיעים לשם…
Editorial credit: Amateur007 / Shutterstock.com
זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו פנים אל פנים. שאר הבחורים הביאו את המזוודות לדירה בה חיכה לנו הרב החיים, והם אמרו לו שרצתי לציון. כשהתנצלתי על כך שהלכתי לרבי במקום לבוא לדירה הרב חיים הסתכל עלי ואמר, “לא הייתי מצפה ממך לפחות מזה”.
בכל פעם ששאלתי אנשים שנסעו לאומן איך היה להם שם ומה הם הרגישו, התשובה הייתה זהה לכולם – אי אפשר לתאר את זה. וזה נכון. כי אחרי שנסעתי לאומן הבנתי שהם אומרים אמת. את אומן אי אפשר לתאר במילים, כי זאת הרגשה, את אומן מרגישים. חווים.
לא סתם רבי נחמן בחר להיקבר באומן. אם, נניח, הוא היה קבור בישראל אז היינו טסים לישראל, מזמינים חדרים בבית מלון מפנק עם מקלחות יפות, מים חמים, אוכל טוב, הולכים להתפלל וחוזרים הביתה. וזהו זה. אבל באומן זה כאילו שהגוף נעלם, לא קיים. נכון, מתקלחים, אוכלים, ישנים, אבל משהו אחר קורה – כולם מפסיקים כביכול להתקיים. אין גשמיות. יש רק דבר אחד – להתפלל עם הרבי. והנשמה שלך לגמרי דבוקה ברבי.
רבי נחמן אמר שאפילו לחסידים הפשוטים ביותר יהיו סיפורים על גבי סיפורים מכל מה שעבר עליהם כדי להגיע אליו. לא סתם הוא נמצא שם.
כל נסיעה לאומן היא חוויה נהדרת ומעצימה, עד שאנשים מסוים ממש מפחדים ממנה. בכל פעם שהם הולכים הם תוהים איך הנסיעה הזו יכולה להיות בדיוק כמו זו שחוויתי בפעם הקודמת. אבל בכל ראש השנה, כשהוא מסתיים ומתחילים להתארגן חזרה הביתה, אני מגלה שזה היה מדהים עוד יותר מהנסיעה הקודמת, ומשנים קודמות.
וזה מדהים, ואי אפשר להסביר את זה.
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!
