השבוע קוראים פרשת ניצבים ופרשת וילך.
פרשת ניצבים מתמקדת בעיקר בהבנה שאם נעבוד את ה’, נזכה להרבה ברכות. ושה’ יודע את מחשבותינו ועלינו להיזהר במה שאנו חושבים ועושים.
רבי נחמן מלמד (ליקוטי מוהר”ן א’, ס”ו:ד’) כי בכל דבר יש שלושה שלבים בסיסיים: המחשבה, הדיבור והמעשה בפועל. הוא מצטט את ספר הזוהר המלמד שכל מחשבה למעשה מתבטאת בדיבור, שכן המחשבה לא יכולה להפוך למעשה אלא אם כן היא עוברת קודם דרך השפתיים.
הדיבור הוא שמוביל להישגים.
לכן, מלמד רבי נחמן, אדם צריך תמיד לבטא את מחשבותיו בבירור, וזה נעשה דרך תפילה. כלומר, אדם צריך תמיד לבטא את מחשבותיו ולהתפלל על מה שהוא רוצה להשיג. הדבר יסייע למחשבותיו הטובות להתממש.
מובן שגם מחשבות רעות מתבטאות בדיבור ויכולות להוביל לדברים לא טובים. לכן אדם צריך תמיד לנסות לחשוב טוב כדי שמחשבותיו החיוביות יוכלו להתממש.
אולי יעניין אתכם גם:
בצעדי תינוק – פרשת השבוע ניצבים
ברכה או קללה? זה בידים שלנו – פרשת כי תבוא
פרשת וילך עוסקת במסר האחרון של משה לעם ישראל. מסר זה מופיע בעיקר בפרשה של השבוע הבא, פרשת האזינו, השירה שמשה רבנו חיבר על העתיד של עם ישראל. הפסוקים בפרשת וילך מציינים שמשה רבנו היה מודע לכך שעם ישראל יחטא ויתרחק מעבודת ה’. ואף יעבוד עבודות זרות. העבודות הזרות מתבטאות בכל דבר ששולט על האדם: כסף, כבוד, כוח, גאווה, ועוד.
רבי נתן מציין את דברי רש”י שהעם עבד את ה’ כל ימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע. מה אם כן הייתה נבואתו של משה? רש”י מסביר שכל עוד תלמיד קיים, זה כאילו שהמורה עדיין חי. כך משה לא “מת”. הוא ממשיך לחיות בתלמידיו.
כך גם כיום. אם התלמידים מכירים ברבנים ובמורים של השנים הקודמות והולכים בדרך התורה כפי שהם לימדו אותה, אז אותו רב, רבי או מורה, עדיין חי בתוך התלמידים. אם אנו מתנתקים מאבותינו, אנו “יורדים מהדרך” ופתוחים לכל סוג של הרס. הרס עצמי.
פרשת וילך מכוונת אותנו לפנות לה’ ולשוב אליו ולדרכי אבותינו, לדרך שלימד אותנו משה רבנו. תוקפה של התורה אינו זקוק להוכחה, העובדה שהיא עדיין מחזיקה את עם ישראל לאורך הגלות הארוכה, והישועה הקרובה מאוד, אמן.
