כשהקול בפנים שאומר לך שהחיפוש מתחיל, ואתה הולך על זה, אתה יודע שקיבלת את האות וזה עדיין לא מאוחר בשבילך. זה מה שקרה ליחיאל…
כאשר יחיאל התחיל ללמוד באוניברסיטה וסיפר לאופיר שהוא גם נרשם לחוג פילוסופיה הודית, השני התלהב וביקש מיחיאל שיספר לו כל מה שהוא לומד שם. אחד מחלקי החוג היה לימוד הכתב ההודי “סנסקריט”. כשאופיר שמע על השיעור הזה הוא התחנן בפני יחיאל שיברר אצל המרצה האם יוכל הוא לבוא בתור אורח לשמוע את השיעור. לקח קצת זמן עד שיחיאל יכול היה לבוא עם בקשה כזאת, אבל בסופו של דבר, הוא ניגש בסוף אחד השיעורים אל המרצה עם בקשתו של אופיר וקיבל תשובה חיובית. אופיר היה בעננים וחיכה בקוצר רוח ליום שבו השיעור התקיים פעם בשבוע.
באופן מעניין, ככל שגברה התלהבותו של אופיר מהדת והתרבות ההודית, כך החלה להתעורר ביחיאל התנגדות וסלידה ממנה. הוא למד בחוג קטעים של פרוזה הודית מסורתית, כולל מיתולוגיה ויסודות הדת הברהמינית, וזה פשוט היה נראה כמו גיבוב של דמיונות ובלבולים. השיחות בין יחיאל לאופיר החלו לשאת אופי של וויכוח, ובאחד הוויכוחים התריס יחיאל כנגד אופיר ואמר לו: “למה אתה מתלהב כל כך מהדת ההודית? האם אין בדת שלנו דברים לא פחות עמוקים?”. אופיר לעג לו וטען שהוא כבר ניסה פעם את הדת “שלנו” כשהתחיל תהליך של חזרה בתשובה כמה שנים קודם לכן, אבל התאכזב ממנה. יחיאל אכן נזכר שאותה תקופה בה כמה מחבורת ה”פריקים” שאופיר נמנה עליהם היו “דתיים”.
כשיחיאל טען את טענתו זה בא רק מתוך התנגדות להתלהבותו המופרזת של אופיר מההודים, ולא בגלל שהוא באמת הרגיש שיש ביהדות מענה לצמא הרוחני שלו, אבל עצם התרסת השאלה כלפי אופיר עוררה אצלו את אותה שאלה על עצמו: ‘אתה כל הזמן מחפש בכל מיני דתות או פילוסופיות מענה לרוחניות שהבנת שבוודאי ישנה, האם אין זה מן היושר שתחפש גם אצלך – בדת השייכת לעמך? בלא זה, כיצד תכנה את חיפושך חיפוש של אמת?’…
מצד שני, ה”דתיים המשעממים” כפי שהצטיירו בעיני יחיאל, היו המקום האחרון בו חשב יחיאל למצוא מענה לחוויה העוצמתית אותה חווה ושעם הכוח העומד מאחוריה רצה להתחבר. ובכל זאת, אחרי הכל הוא מעולם לא בדק באמת מה יש בה בתורה, וממילא החליט לפתוח גם קצת ספרים העוסקים בתורת ישראל, בשביל היושר וחיפוש האמת הבלתי משוחד. הוא גם אמר לעצמו, שלמעשה מה שמושך כל כך בדתות המזרח היא הצבעוניות והריחניות וכל ההצגה מסביב ולא באמת התוכן, ובדיוק תפאורה זו היא מה שחסר בדת ישראל וממילא יתכן מאוד שהתוכן שם הוא העיקר.
אולי גם זה יעניין אתכם:
פרק א: מסע ההשגחה של יחיאל ודג הזהב פרק ז: הקליפה מתחילה להיסדק
פרק ב: כשהמזל יודע פרק ח: להרגיש את הפחד של החיים
פרק ג: המפגש עם האדם המסתורי פרק ט: האתגר של יחיאל
פרק ד: על הקצה פרק י: לבד וביחד
פרק ה: ברוך הבא לגיהינום! פרק יא: שובו של מושון
פרק ו: רחובות התוהו פרק יב: החזרה מהכפור
פרק יג: המפגש עם החתול פרק יד: דרך הצוענים
פרק טו: כוחות על טבעיים פרק טז: להט החרב המתהפכת
פרק יז: הבריחה מזרועות השטן פרק יח: חוזר הביתה
פרק יט: הנחיתה פרק כ: מלכודת במדבר
פרק כא: יבש כמו הנגב פרק כב: הקינה של יחיאל
פרק כג: ממוות לחיים
באחד הימים כשנסע עם ערן חברו לכיוון האוניברסיטה הם עברו בצומת בר אילן, אחד המקומות המרכזיים בשכונות החרדיות של ירושלים. יהודים חרדים רבים מילאו את המדרכות ואת מעברי החציה וערן סינן קללה חרישית שחלק מתוכנה היה “החרדים האלו שלא עושים צבא!”. ליחיאל הייתה זו הפעם הראשונה שנתקל בעוינות של ממש כלפי חרדים. הוא גם התפלא על ערן חברו שהיה איש בעל מידות טובות וטוב לב וכאן התגלתה בו כזו שנאה עיוורת, שלא רק שהייתה חסרת שחר אלא שקר גמור מצד ערן, שהרי ערן בעצמו כמו יחיאל ועוד הרבה חברים השתמטו בעצמם מהצבא בכל מיני תחבולות. “ממתי אכפת לך כל כך מהצבא?” טען יחיאל בפני ערן, “ולמה בכלל שיעשו צבא? זה נראה לך הגיוני לקחת בחור צעיר חרדי, לעקור אותו ממקומו ולשים אותו בצבא?”
ככל שגברה התלהבותו של אופיר מהדת והתרבות ההודית, כך החלה להתעורר ביחיאל התנגדות וסלידה ממנה. הוא למד בחוג קטעים של פרוזה הודית מסורתית, כולל מיתולוגיה ויסודות הדת הברהמינית, וזה פשוט היה נראה כמו גיבוב של דמיונות ובלבולים…
יום אחד יחיאל ראה כתבה בעיתון על ביקורו של מנהיג חצר חסידית גדולה שהגיע לביקור בארץ, וכמה אנשי ציבור לקחו אותו להראות לו את השכונות החדשות שנבנו לצורך שיכון של חסידים. בכתבה תואר איך שאותם אישי ציבור התלהבו מאוד וציפו שאותו רב ישמח בבניינה של ארץ ישראל. אבל לאכזבתם הגדולה הרב עשה קריעה בבגדו ואמר, שארץ שהשלטון בה חילוני ואין בית מקדש – הרי היא עדיין בחורבנה!
יחיאל היה המום מהשקפת חיים זו שמעולם לא שמע כמותה. זה היה קיצוני כל כך לעומת כל מה שהכיר, אבל יחד עם זאת, הוא הרגיש שיש כאן איזו אמת חודרת. היה כאן רב שחסידיו התלהבו מבניית שכונות לחרדים וזה לא עשה עליו שום רושם! הוא רצה גאולה אמיתית ושלמה ולא עוד נדבך בהתפתחות של העולם הזה!
בהתאם להחלטתו של יחיאל – לחקור גם בתורת ישראל אחר המימד הרוחני שהיה הדבר היחיד בחיים שריגש אותו עד כדי מיאוס בכל ענייני העולם הזה, הוא נכנס לחנות הספרים באוניברסיטה וחיפש ספרים על יהדות. אחד הספרים שנתקל בו היה ספרו של הרמב”ם “מורה נבוכים”. שם הספר קסם לו ונראה ממש מתאים להלך רוחו, אבל כאשר פתח את הספר במבוא ושם הוזכרו ההתנגדות לספר והאזהרות מפני הסכנה שבקריאתו, החליט לאחר היסוס מועט לוותר עליו. ‘לא חסרים לי בלבולים’ חשב. הייתה זו יד ההשגחה שהגנה עליו והצילה אותו מקריאת ספר שלמרות גדולתו של הרמב”ם וחשיבותו העצומה בענייני הלכה, הרי שבעניין דרך החקירות שבספרו זה יצאו גדולי ישראל חוצץ נגד קריאתו, ורבי נחמן חזר והזהיר להישמר מאוד שלא לפתוח אותו כלל.
ההד של החיפוש והגילוי בתוך הלב הגיע ויחיאל הבין שגם עבורו זה עדיין לא מאוחר…
תהליך ההתקרבות ליהדות החל להתחולל, אבל זה היה עדיין חבוי עמוק בתוך נפשו של יחיאל. בחלק המודע של נפשו זה לא דיבר אליו כלל. לא היה שם שום דבר מושך, לא קטורת ריחנית, לא מדיטציות, לא מקדשים אקזוטיים ולא הבטחות להארה ו”נירוונה”. יחיאל ניסה לקרוא בחומש, בספרי המהר”ל ועוד ספרי יהדות שהיו בבית הוריו מהימים בהם הוריו התעניינו ביהדות בתור סטודנטים. הכל נראה בעיניו כמוסר יבש ולא אקטואלי. גם בספרות-על (להבדיל בין הטהור לטמא) נצרות ואסלם שהיו בביתו, ניסה יחיאל לעיין. הוא קרא על הדרווישים המוסלמים שפורשים מכל ענייני העולם הזה ומצא בזה מעט עניין, לעומת הנצרות שחש דחייה וגועל של ממש מתכניה.
לאט לאט, בצירוף של פרטים רבים, החלו להיבנות בתוכו של יחיאל מעט רצונות ליהדות. לפתע, קטע מ”אבות דרבי נתן” קצת דיבר אליו. בתוך דברי המהר”ל העמוקים אותם כלל לא הבין, ספג לפעמים איזה מושג של יראת שמים. יום אחד הוא נתקל במעשה מרבי עקיבא שהתחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים וזה מצא קצת הד בליבו, שגם אצלו עדיין לא מאוחר. באותם ימים החליף את כרמיניה בחלוקת עיתונים השכם בבוקר וראה יהודים שהולכים עם שקית הטלית והתפילין ביד כשעוד חשוך בחוץ, ונכנסים לבית הכנסת המואר – גם זה עורר בו איזה משהו, קצת כיסופים לשלווה והרוגע של החיים הדתיים. אבל, עדיין, הכל היה מאוד רדום.
יום אחד הלך לבקר חברים טובים, מאלו שבעבר היו ה”חבר’ה” שלו. השיחה התגלגלה ואז הזכיר אחד מהם את אחד החברים המשותפים שהיו להם ואמר: “אתם יודעים שהוא חזר בתשובה!”
“מה?!” כולם התפלאו, “הוא חזר בתשובה?! מה קרה לו? השתגע?”
יחיאל נחלץ להגן עליו: “למה לא? אם זה עושה לו טוב, מה רע בזה?”
“אה, גם אתה מתכנן משהו דומה?” שאלו אותו בקריצה.
“לא” השיב יחיאל בביטול, “זה ממש לא בשבילי, אבל מי שזה מתאים לו, למה לא?”
ויחיאל ממש התכוון לזה. הוא באמת חשב שזה לא בשבילו. הוא לא העלה על דעתו כלל שבעוד ימים ספורים יגיע לכאן שוב, והפעם עם כיפה על הראש!
איך זה לפתע קרה? מה גרם ליחיאל לשנות את דרכו במאה שמונים מעלות? ומה היה חלקו של אופיר חובב התרבות ההודית בדבר? על כך בפרק הבא!
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!