החטא ועונשו – פרשת השבוע ואתחנן

אותה תפילה שאנו למדים ממנה שאין גדול ממנה, אותה תפילה לא נענית באופן שלם – כיצד זה יתכן?

 בפרשת השבוע אנו למדים כמה דברים נפלאים על התפילה – ואתחנן! אומרים חז”ל (ברכות ל”ב): “אמר רבי אלעזר, גדולה תפילה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה שנאמר “אל תוסף דבר אלי” וסמיך ליה ‘עלה ראש הפסגה’”, כלומר הניח לו הקב”ה לראות את כל הארץ כפי שביקש, אמנם מצד שני לא נענה לו לעיקר בקשתו להיכנס לארץ ואף עצר אותו שלא יתפלל יותר.

והנה, אנו רואים כאן הנהגה מיוחדת: אותה תפילה שאנו למדים ממנה שאין גדול ממנה, אותה תפילה לא נענית באופן שלם, וזה מכניס אותנו לסוגיה שכל אחד מתחבט בה הרבה והיא עניין התפילה – מתי נענית ומתי לא ואיך וכיצד נענית וכו’, כפי שהזוהר הקדוש אומר “זמנין דשמע וזימנין דלא שמע” – איך באמת זה נקבע ומה החוקיות בזה? אנחנו מאמינים בכוח התפילה ומתפללים ולפעמים נענים ולפעמים לא, מה קורה כאן?

ננסה לבאר עניין פלאי זה על פי דברי רבי נחמן מברסלב בתורה “תקעו אמונה” (ליקוטי מוהר”ן חלק ב, סימן ה) שם הרבי אכן מלמד אותנו שהתפילה היא בחינת פלא, בהביאו את הפסוק “נורא תהילות עושה פלא”. ממש כשם שהתפילה היא פלא מצד שמשנה את הטבע וכדומה, כן היא פלא מצד זה שלא מבינים איך בדיוק אנו פועלים ומתי כנ”ל.

והנה, בתורה זו מוזכר עניין התפילה כבר באות א’, ודווקא מוזכר הצד שהתפילה לא מועילה, ומבאר שכאשר האמונה נופלת אזי לא מועיל תפילה, כי תפילה היא בחינת אמונה וממילא כשיש נפילת האמונה לא מועילה התפילה, ויש לשאול על זה: הלא האדם מתפלל וזה בעצמו אמונה ואיך, אם כן, אפשר לומר שתפילתו לא מועילה בגלל נפילת האמונה?

כמובן שאפשר לתרץ, שבגלל נפילת האמונה גם תפילתו חסרה מאוד באמונה, אבל שוב, אחרי הכל עצם זה שמתפלל בוודאי זה בחינת אמונה אפילו במעט ובקטנות, אבל על כל פנים שיועיל לרפואתו מאחר שיש כאן על כל פנים איזהו אמונה קצת, ואם כן, יועיל גם לעניין הרפואה וגם עניין זכות אבות מאחר שיש כאן על כל פנים אמונה שמתפלל?

אולי גם זה יעניין אתכם:

תוכחה בונה

פליאות חכמה

למה הקב”ה מעניש?

ואם נתרץ שכאן אין החולה מתפלל כלל על עצמו מכיוון שנפל באמונה אלא אחרים מתפללים בעדו, ועל זה בא רבינו לגלות מדוע אין מועיל תפילתם עליו, בגלל נפילת אמונה של החולה עצמו. כפי שמסופר בהקשר לאמירת תורה זו, שאז באו סובלי חוליים לרבינו וצעקו אצלו גם על נפילת אמונה, אולי קצת משמע שבאו אל הצדיק שיתפלל בעדם. אבל גם כאן אפשר לשאול – הלא באו אל הצדיק וצעקו לפניו על נפילתם, וזה בעצמו אמונה בצדיק, וגם זה שיש להם צער על נפילת האמונה אצלם זה בעצמו מראה שיש להם אמונה מאחר שמצטערים על אבדנה?

כל שכן, שבאמת מובן כאן שמדובר על תפילת החולה על עצמו, שבאות ב’ מובא שהעצה על זה היא לצעוק מעומק הלב ועל יד זה חותרים אחר המים המגדלים את האמונה ואז זוכים לרפואה. וידועה השאלה, כיצד יתכן שאדם שנפל באמונה כל כך עד שאין מועיל לו כלום, איך יזכה לצעוק מעומק הלב שזה יותר עמוק מסתם תפילה? אם תפילה רגילה הוא לא מסוגל להתפלל כראוי איך יצעק כך בכוונה כה עמוקה?

וצריך לומר שנפילת האמונה אין פירושה שאין לאדם אמונה, אלא חלקי אמונתו נופלים תחת איזו גלות והסתרה ידועים, והיא כמו אבידה שהאדם מכיר שאבדה ממנו והוא מחפש אחריה והיא עדיין שייכת לו אלא שלא מוצא אותה, כך אותו אדם יש לו אמונה אלא שנפלה ממנו ואבדה לו והוא עדיין מחפש אחריה ומצטער על אבדנה.

רבי נחמן מלמד אותנו שהתפילה היא בחינת פלא, בהביאו את הפסוק “נורא תהילות עושה פלא”. ממש כשם שהתפילה היא פלא מצד שמשנה את הטבע וכדומה, כן היא פלא מצד זה שלא מבינים איך בדיוק אנו פועלים ומתי.

ועל זה בא רבינו בעצה לצעוק מעומק הלב ועל ידי זה מתגלות עצות וכו’ ומתגדלת ועולה האמונה ממקום נפילתה וגלותה, ורבינו בפירוש קורה לזה “חלקי האמונה” שנלקטים מנפילתם, ובזה עצמו מתורצת אותה שאלה מתבקשת, שגם רבי אברהם בביאור הליקוטים מעלה בדבריו, שאיך תדרוש מאדם כזה שנפלה אצלו האמונה לצעוק מעומק הלב? אבל על פי ההסבר הנ”ל, מובן הוא שלא שאין לו אמונה אלא יש לו אמונה רק שהתרחקה ואבדה ממנו ואינו יודע היכן היא, אבל הוא בהחלט זוכר אותה ומתגעגע אחריה ועל זה בא רבינו לתת לו עצה מה לעשות – לצעוק מעומק הלב.

ועתה, אפשר לחבר הדברים לפרשתנו בה רואים דבר פלא. משה רבינו, שהוא שלמות הדעת והאמונה, מתפלל ומתחנן להיכנס לארץ ישראל ואינו זוכה לזה! והנה, להיכנס לארץ ישראל פירושו לזכות לשלמות האמונה, כמובא בתורה שלנו על הפסוק “שכן ארץ ורעה אמונה”, וכיצד יתכן שדווקא משה שהוא הרועה הנאמן הרועה את האמונה של כלל ישראל לגדלה ולהעלותה, דווקא הוא לא זוכה לה כראוי לו?

אמנם בהתבוננות מעט, רואים שזה ממש התיאור שמתואר במהלך שהבאנו – שיש מציאות של אדם שיש לו אמונה זכה אלא שהיא התרחקה ונאבדה ממנו ואינה בהישג ידו, וזה כמו משה שרואה את הארץ מרחוק ומתגעגע אחריה ובכל זאת אינו נכנס לתוכה, לכן אין תפילתו מועילה לו כי כביכול סובל מנפילת האמונה לפי ערכו, אף שבאמת אצל משה לא שייך כלל פגם ונפילת אמונה במובן הפשוט, כי אצלו זה בגלל החיסרון של עם ישראל, כמובא כמה פעמים בדברי משה אל העם כאן בפרשת השבוע, כגון “ויתעבר בי ה’ למענכם” (דברים ג כו), “וה’ התאנף בי על דבריכם” (שם ד כא).

אמנם הטעם הידוע לאי כניסת משה לישראל הוא “יען לא האמנתם בי להקדישני” (במדבר כ יב), ומשמע שגם אצל הצדיקים כפי מעלתם הרמה נעשה בחינה של נפילת האמונה לפי ערכם, וכמו שמובא אצלנו בתורה, שזה נעשה על ידי פגם המשפט שהוא פגם המוחין שנעשה על ידי שמעלים טיפת עשו וישמעאל, שהם הערב רב שבעטיים כל הצרות שסבל משה במדבר, ובפרט עניין מי מריבה שלפי כמה פירושים היה על ידי הערב רב.

אם חלילה נפלה האמונה אז צריכים לצעוק מעומק הלב, ואז מתגלות העצות ומתגלה האמונה!

ואז התיקון הוא ההסתלקות, כמובא שם, לכן היה מוכרח משה להסתלק כדי לתקן פגם המשפט, שהוא פגם הצדיקים שנמשך מהפגם של ישראל שפוגמים במשפטי התורה ובכל תיקוני האמונה, ובסוף פגם זה משתלשל ונוגע בצדיקים בחינת המרכבה.

ואז בהסתלקות הצדיק הוא מצוּוה לחזק את יהושע, וכמובא בכמה מקומות בכל פעם שמוזכר עניין העברת ההנהגה ליהושע, שמשמע שצריך חיזוק לעניין זה שהוא מה שתלמיד מקבל מרבו את ההנהגה, וצריך לחזקו מאחר שהתלמיד בענוותנותו לא מבין כיצד יתכן שרבו הצדיק לא יכנס לארץ ישראל ואילו הוא התלמיד לא רק שיכנס אליה אלא הוא זה שינחיל אותה? כעין שהיה קשה לרבי חיים ויטאל ז”ל וכן למוהרנ”ת – רבי נתן מברסלב ז”ל, מה שנשאר עליהם עניין השארת הצדיק והנהגת ישראל, לכן התלמיד בחינת יהושע צריך חיזוק ממשה שיגלה לו שיש בזה נסתרות, ושבאמת סילוק הצדיק הוא בשביל לתקן פגם המשפט ופגמם של כל ישראל, וממילא כשיסתלק הצדיק ימשך מזה כוח לתלמיד להנחיל את הארץ.

וזה מה שמובא שם בתורה, שעל ידי תיקון וזיכוך המוחין נעשים דיבורים כשרים שהם הרשימו של המוח כשמסתלק, בחינת חלום על ידי מלאך וכו’, שכל זה הוא עניינו של התלמיד כמובא ב”פרפראות לחכמה” – שעניין הרשימו והדיבורים המשיבים את הנפש שהם האמרות הטהורות, זה היה עניינו של רבי נתן שעסק בזה מאוד כל חייו להשיב נפשות על ידי ריבוי הדיבורים שהחיל לו רבינו הקדוש, והעיקר אחרי הסתלקות רבינו הקדוש.

וזה שמובא כאן ברש”י על הפסוק “וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה” (דברים ג כח). אומר על זה רש”י: כי הוא יעבור – אם יעבור לפניהם ינחלו ואם לאו לא ינחלו. וכן אתה מוצא כששלח מן העם אל העי והוא ישב ויכו מהם אנשי העי וגו’ ומכיוון שנפל על פניו אמר לו קום לך. קם לך כתיב אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה למה זה אתה נופל על פניך, לא כך אמרתי למשה רבך אם הוא עובר עוברין ואם לאו אין עוברין. ע”כ.

מדברי רש”י מובן בצורה חד משמעית, שבלי התלמיד בחינת יהושע אי אפשר לזכות לתיקון האמונה שהוא הכניסה לארץ, וזה בעצמו מכוח הצדיק משה רבינו, שהוא המשאיר אחריו את ההשארה הזו אצל התלמיד העוסק בכל זה.

והכלל היוצא מדברינו הוא, שנפילת האמונה אינה עניין כללי של השקפה, כגון שאדם הוא אפיקורוס וכדומה, אף שזה יכול להגיע לידי זה, אלא העיקר הוא שיש חטאים שכפי החטא כך נופלת האמונה, ונמצא שיתכן שישנו אדם שאמונתו גדולה וברורה אבל בגלל חטא מסוים שעבר יש לו נפילת האמונה באותו עניין, שזה עניין נפילת ניצוצות הקדושה וגלות השכינה, ואז כפי פגמו ונפילת האמונה שנעשה מזה, כך לא מועיל לו לא תפילה ולא רפואה וכדומה, ומקשרי התורה מבואר שהעיקר הוא פגם הברית וטומאת שז”ל, וכפי שידוע גודל הפגם של חטא זה שאין דבר המפיל יותר את השכינה לגלות מזה.

ואמנם אצל הצדיקים זה רק בדקות עד שאצל משה זה נוגע רק במוחין על ידי עיוות המשפט, שכאמור מגיע עד למרכבה. ולא שחלילה שייך אצלם פגם הברית, רק מעסקם להעלות גרים נוגע בהם פגם הגרים, כמובא לעיל על הערב רב שמשה סבל בגללם ובגללם למעשה לא נכנס לארץ והיה צריך להסתלק כדי לתקן הפגם שגרמו.

נמצא, בכל פעם שאדם חוטא אזי נעשה נפילת האמונה כפי החטא ואז גם נחסר הכוח מתפילתו ומרפואתו וזכות האבות שלו, וממילא יש שחטאו כל כך עד שנעשות מכות מופלאות, ממש כמו אותם סובלי חוליים שבאו לרבינו בקובלנה על נפילת האמונה, ויש שזה נוגע עד לצדיק בחינת משה, בחינת הדעת, בחינת המוחין ואז גם לו אין מועיל תפילה כפי שהיה ראוי שיועיל לו וכפי שראינו בפרשה.

והמסקנה למעשה היא להתעורר עד כמה החטא גורם, שבגללו לא נענים בתפילה ואפילו צדיקים גמורים יש שלא נענים בתפילה מחמת שנגע בהם איזה פגם, לעתים מצד הקהל אותו הם מנהיגים, ובזה מבינים יותר ההנהגה בקבלת התפילות, וממילא נפקא מינה שכשניגשים לתפילה יש להקדים ולעשות תשובה, וכן באופן כללי להיות תמיד על המשמר להישמר מן החטא ולתקן החטאים ועל ידי זה נשמרת האמונה מנפילתה, וגם אם חלילה נפלה האמונה אז צריכים לצעוק מעומק הלב, שזה בחינת תשובה כמובא הפסוק “ממעמקים קראתיך ה’” העוסק בתשובה וסליחה, ועל ידי זה מתגלות העצות איך לחזור בתשובה ועל ידי זה גדלה האמונה מכיוון שמתקנים את החטא שהביא לנפילת האמונה.

כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם!