“כשעזבתי את אומן ראיתי שהבניין מעל הציון נהרס על ידי רימון, מיד הבנתי שאני בעצם האדם האחרון שראה את המבנה המקורי שכיסה את הקבר…”
לאחר שבית הקברות באומן נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, כמה ניצולי שואה זכרו את המיקום של ציונו של רבי נחמן באומן. בניו יורק פגשתי את אחד האנשים האחרונים שראו את הציון לפני שהוא נהרס, ואפילו היה עד לקרב העז שהפך אותו להריסות.
בסוף שנות החמישים התגוררו בניו יורק רק קומץ חסידי ברסלב. בית הכנסת, השטיבלאך הברסלברי היחיד היה ממוקם בלואר איסט סייד (Lower East Side), ורק כמה חסידים הצטרפו לקיבוץ שהתקיים שם בכל ראש השנה.
בשנה אחת הצטרף למניין שלנו קשיש שלא הכרנו. אחרי שסיימנו את תפילות החג, הוא התחיל לספר ללייבל ברגר ולי את הסיפור שלו. “לא מזמן היגרתי מברית המועצות” הוא אמר, “שם הייתי גנרל בצבא הרוסי…” והוא המשיך לספר לנו עוד סיפורים שנשמעו לנו די הזויים ומוגזמים. כמובן, שלא היה לנו ספק שהם לא נכונים…
השנה חלפה ועוד ראש השנה הגיע. ושוב, הגנרל הרוסי הגיע. הפעם, הוא הביא איתו אלבום תמונות גדול. כשראינו את התמונות שלו לבוש במדי הצבא הרוסי, עומד ליד סטאלין, הבנו שבשנה הקודמת הוא אמר אכן סיפר לנו אמת. וכמו אז גם עכשיו, הוא המשיך לספר לנו סיפורים מעניינים על חייו מאותן שנים.
אולי גם זה יעניין אתכם:
“נולדתי למשפחה דתית בפולין” אמר, “אבי נפטר לפני שנולדתי ואמא שלי נפטרה כשהייתי ילד קטן. כיתום, נשלחתי לגור בבית דודי ושם נאלצתי לעבוד מהבוקר עד הלילה. מכיוון שמעולם לא ניתנה לי הזדמנות ללמוד תורה, הקשר שלי עם היהדות נחלש אט אט. כשהייתי נער ברחתי מעבר לגבול והצטרפתי לצבא הרוסי. למרות גילי הצעיר נראיתי מבוגר וכך בעצם הצלחתי להתגייס”.
הוא הסתכל על התמונה שלו באלבום, עם מדי הגנרל, עצם עיניים ונשם נשימה עמוקה. לאחר מכן המשיך לספר לנו את סיפורו המרתק כשהוא ממקד את המבט שלו באופק הרחוק, כאילו רואה על מסך את מה שקרה אז, באותן שנים מעברו הרחוק.
“התייחסתי ברצינות ללימודים הצבאיים ולאט לאט התחלתי להתקדם בסולם הדרגות והתפקידים. כשפרצה המלחמה בין רוסיה לפולין בשנת 1940, כבר הייתי בדרגת גנרל. אני והחיילים שלי שהינו שבועיים באחת העיירות הקטנות בפולין, שבועיים שהיו בעצם הימים הקדושים לעם ישראל – חגי תשרי, אבל לי לא היה מושג על חשיבותם ומשמעותם”.
הוא הסתכל עלינו, קשובים לכל מילה שהוציא מפיו, מופתעים ממה שפספסנו ולא האמנו בראש השנה של שנה שעברה.
“אבל אז הגיע יום כיפור” הוא אמר ועיניו נפקחו לרווחה. “ולמה אני שם דגש על יום כיפור? כי זה היארצייט של אבא שלי, ובליבי גמלה החלטה לומר עליו ‘קדיש’ בבית הכנסת הראשון שאמצא בעיירה. בליווי שניים מהחיילים שלי נכנסו לבית הכנסת כשבני הקהילה היהודית הוא באמצע התפילה, שאחר כך הסתבר לי שהייתה זו תפילת שחרית.
“כשכולם ראו אותי ואת החיילים שלי הם נבהלו, אבל בשפת היידיש, שעדיין זכרתי, הסברתי להם שאני יהודי בדיוק כמוהם ואין לי שום כוונה לפגוע בהם ושאני פשוט רוצה לומר קדיש על אבי. רב בית הכנסת הסביר לי שהמתפללים נבהלו מכיוון שבכל אחר הצהריים של יום כיפור קבוצת גויים פולנים תוקפת את בית הכנסת. כשהם ראו אותי ואת החיילים הגדולים שלי הם הניחו שהחוליגנים החלו במתקפה שלהם רק שהפעם מוקדם מן הרגיל…
“אבל אז הגיע יום כיפור” הוא אמר ועיניו נפקחו לרווחה. “ולמה אני שם דגש על יום כיפור? כי זה היארצייט של אבא שלי, ובליבי גמלה החלטה לומר עליו ‘קדיש’ בבית הכנסת הראשון שאמצא בעיירה…
“הבטחתי לרב שאדאג באופן אישי למטרידים הללו כשיגיעו להציק להם. והם אכן הגיעו, המתפרעים, והחלו לשבור את חלונות בית הכנסת. החיילים שלי ואני עלינו על גג בית הכנסת וירינו לעבר האספסוף שהתפזר באחת. בדו”ח הרשמי הצהרתי, כי התחלתי לירות אחרי שהפורעים תקפו את בית הכנסת כדי להגיע אלי ואל חייליי, אחרת היו מענישים אותי על הריגת גויים למען הצלת יהודים, דבר שאינו מתקבל על הדעת כמו שאתם יודעים. בהמשך, קיבלתי מדליה על מעשה אמיץ זה.
“בעקבות האירוע החריג הזה, רב בית הכנסת ניגש אלי כשדמעות בעיניו. “חזור הביתה ותאכל ארוחה חגיגית, אני אומר את הקדיש על אביך. עשית דבר כה גדול ואמיץ, היית מוכן להקריב את החיים שלך למען הצלת אחיך היהודים”…
“למחרת, חזרתי אל בית הכנסת כדי לדבר עם הרב, שהיה חסיד ברסלב. ואז הרב שאל אותי שאלה, “איך יתכן שאתה גר ברוסיה ומעולם לא נסעת לעיר אומן, שם קבור צדיק גדול מאוד? זה יועיל לנשמה שלך אם תלך לשם ותאמר את התיקון הכללי ליד קברו של הצדיק!”… דבריו של הרב עשו רושם עמוק בתוכי. הבנתי שהם נאמרו בכנות ומעומק ליבו. עכשיו, ייחלתי לנסוע לאומן, אלא שאני קצין בכיר בצבא ועלי להיות בכוננות תמידית ולא הייתה לי אפשרות בגלל זה לצאת ממוסקבה…
ציון רבי נחמן מברסלב שבעיירה אומן משנת התרפ”ב – 1922, כך היה נראה הציון עד למלחמת העולם השנייה
“במהלך מלחמת העולם השנייה הייתי אחד מתוך כמה קצינים שהוטל עלינו להחליט היכן נילחם בכוחות הנאצים. מכיוון שמאוד רציתי לבקר בציונו של רבי נחמן באומן, הסברתי לממונים עלי שאומן היא המקום האידיאלי לנהל את הקרב עם האויב. אחרי הכל, אומן ממוקמת במרכז אוקראינה על הכביש הראשי מצפון-דרום בין קייב לאודסה, ובאמצע הציר המזרחי-מערבי של המדינה. בנוסף, יש שם גם בסיס של חיל אוויר. כמובן שאין מקום טוב יותר למקם את אוגדת החיילים שעמדתי בראשם, מחוץ לאומן כמובן, וכך יכולתי להתפלל בציונו של הרבי בעוד הקרב השתולל מסביב לאומן.
“אבל קודם כל, הייתי צריך למצוא את הציון. התחלתי לחפש בין בתי הכפר סימן כלשהו, עד שמצאתי – מזוזה על משקוף הדלת, מיד הבנתי שכאן גרים יהודים ודפקתי חזק על דלת ביתם. המשפחה הייתה מאובנת ומפוחדת עד לשד עצמותיהם כשראו חייל רוסי חמוש מכף רגל ועד ראש עומד על סף דלת ביתם. “אל תפחדו” אמרתי להם, “אני רק רוצה שתראו לי את הדרך לציון של הרבי”. כך הצלחתי להתפלל בציון של רבי נחמן, לקרוא את התיקון הכללי ולעשות תשובה על מעשי העבר שלי. כשעזבתי את אומן, ראיתי שהבניין מעל הציון נהרס על ידי רימון ומיד הבנתי שאני בעצם האדם האחרון שראה את המבנה המקורי שכיסה את הקבר.
“כשהמלחמה הסתיימה ברחתי מרוסיה לארצות הברית וחזרתי לשורשים היהודיים שלי. התחתני וכאן הקמתי את ביתי, בלואר איסט סייד. במהלך כל השנה אני מתפלל בשטיבלאך של הפולנים, אבל בראש השנה אני כאן אתכם – בקיבוץ של חסידי ברסלב!”.
אמר, והשאיר אותנו פעורי פה.
עוד סיפורים מרגשים מהלב תמצאו בקישור הזה!
