גן עדן והעצים של אלוקים – ההצגה המתמשכת של חיינו

גן עדן והעצים של אלוקים – ההצגה המתמשכת של חיינו

כדי לתת לאדם הזדמנות להשיג את הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר הניח אותו הבורא בגן עם שני עצים, ומאז זו ההצגה המתמשכת של חיינו!

זאת אחת הסצנות הראשונות ובעלת המשקל הגדול ביותר מתוך ההצגה של חיינו, זו שמתמשכת כבר אלפי שנים. יש בה גיבור ראשי אהוב – בורא עולם, והרבה מאוד שחקני משנה. אבל באותה סצנה, תמצאו שם את אדם וחווה, שני עצים שבורא עולם שתל בגן המפורסם  – עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, מלאכים, נחש ארור אחד ולהט החרב המתהפכת…

בגן עדן…

אחד הצעדים הראשונים שיש באפשרותנו לנקוט לקראת השגת רוחניות אמיתית הוא – הגברת המודעות לחשיבותה הרוחנית של האנטומיה האנושית. כדי לנהוג כך עלינו להכיר תחילה את גודלה של הנשמה, ללמוד כיצד היא מתייחסת אל הגוף.

בספר הזוהר הקדוש (חלק ג קה, א) מתוארת הנשמה כמרוממת כל כך מעל הגוף, עד שהגוף מכונה “נעל” ביחס אליה. רק חלקה הנמוך ביותר של הנשמה “תואם” את הגוף. באמצעות הרצון שלנו להתקרב לבורא עולם דרך המחשבות, הרגשות, הדיבורים והמעשים שלנו, נוכל למשוך כלפי מטה הארות גדולות וחזקות יותר של הנשמה שלנו. בדרך זו, לכל אדם נתונה היכולת להפוך את גופו הגשמי למרכבה או מקדש לחלקי הנשמה הנשגבים ביותר, כפי שאכן עשה משה רבינו.

אולי גם זה יעניין אתכם:

אם יש לכם את צרור המפתחות הזה אתם מסודרים בחיים

בלי יום רע אחד בחיים שלי

גדול מהחיים: אוסף אנקדוטות לצמיחה אישית ולרגעים מאושרים בחיים

גוף האדם לא היה תמיד כפי שאנחנו מכירים אותו היום. גופו של אדם הראשון היה גוף של אור. הוא הקרין אלוקות (בראשית רבה כ, יב). עד כדי כך היה נורא, שאפילו המלאכים טעו וחשבו לעבוד אותו (שם ח, י). אפילו אחרי שחטא, הוא נשאר ישות רוחנית העוטה גוף גשמי והמקרינה רוחניות. ובכל זאת, ביחס לרמתו שלפני החטא ובוודאי ביחס לרמה שהוא נועד להשיג, גרמו מעשיו להאפלת אורו של הבורא. גוף האור שלו (“כתנות אור”) שגילה את הנשמה, התעבה והפך לגוף של רקמות ועור (“כתנות עור”) שהסתיר את הנשמה (שם כ, יב).

האור (באל”ף) והעור (בעי”ן) מקבילים לשני העצים המיוחדים שבגן עדן. כתוב בתורה (בראשית ב, ח-ט): “ויטע ה’ אלוקים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח ה’ אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע”. זמן קצר לאחר מכן מופיעה בתורה האזהרה של בורא עולם (שם ב, יז): “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אוכלך ממנו – מות תמות”.

גופו של אדם הראשון היה גוף של אור, הוא הקרין אלוקות (בראשית רבה כ, יב). עד כדי כך היה נורא, שאפילו המלאכים טעו וחשבו לעבוד אותו…

התורה קובעת בצורה מפורשת שאדם הראשון הצטווה שלא לאכול מעץ הדעת. על פי הקבלה, כלל האיסור גם את עץ החיים, אבל רק עד לשקיעת החמה, עת כניסתה של השבת הראשונה. מאותו רגע ואילך, הייתה הופכת האכילה מעץ החיים למצווה, ולאחר האכילה מעץ החיים הייתה גם האכילה מעץ הדעת נעשית מותרת, שהרי היה האדם מסוגל להעלות אז את עץ הדעת טוב ורע חזרה אל מקורו בעץ החיים (מכיוון שהרמה הגבוהה כוללת תמיד את הרמה הנמוכה ממנה).

לכן, רק כדי לתת לאדם הזדמנות להשיג את הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר הניח אותו הבורא בגן עם שני העצים הללו. שני העצים נוצרו על ידי בורא עולם, אולם כמו כל הבריאה, הם עוצבו כך שייצגו אנרגיות מנוגדות ומשלימות, פוטנציאליות, התלויות בשימוש שיעשה בהן האדם.

עץ החיים מקביל לנשמה, לרוחניות. עץ הדעת טוב ורע מקביל לגוף, ובעיקר ליכולת הגוף לחשוף את הנשמה ולהקרין את קדושתה, או להסתיר אותה ולחנוק אותה. השליחות של האדם הייתה להפוך את עץ הדעת לעץ החיים, להקרין על הגוף את אור הנשמה. אבל במקום לעשות זאת, האדם גרם לכך שהנשמה תוסתר בעור הגוף (ראו ליקוטי הלכות, ערלה ד, ב).

אדם הראשון נברא עם יכולת להבחין בין טוב לרע. אז למה הוא התפתה כל כך ללכת אחרי הרע? האדם כמה למקורו הרוחני, הוא רצה לדעת את אלוקיו ולראות את נוכחותו בכל מה שבעולם ודרך כל המצוי בעולם, אפילו דרך הרע. אולם, האדם היה נועז. אפילו מעט יהיר. הוא רצה להיות כמו אלוקים, לברוא עולמות. לכן התפתה לחשוב שרצון הבורא הוא שיעבור עבירה. רק אז יידע להעריך את אלוקיו! או לפחות כך הוא חשב…

אבל אם רק היה עומד בכאב הפיתוי. אם רק היה מזהה את חוויית הפיתוי כהזדמנות אדירה לדבוק בבורא עולם, לבקש ולזעוק שיינצל מהפיתוי… אם רק היה מבחין באלוקות המסתתרת בכאב שבפיתוי הזה, אם רק היה מבין בעץ החיים המוסתר בעץ הדעת…

אבל זה לא מה שהיה. המודעות שלו לנוכחות האלוקית הממתינה להתממש עכשיו הצטמצמה. אדם איבד את מדרגת הנביא הנשגבה. וכשניתק מרוממות נשמתו הוא החל לחוות את תחושת המוות – “כי ביום אוכלך ממנו מות תמות”. מרגע זה ואילך, המשימה של האדם נהייה לבקש את הרוחניות ולשוב לרמה המקורית שלו.

תמצית המהות שלנו היא הנשמה שלנו. לולא חטא אדם הראשון, היינו מסוגלים לחיות חיים רוחניים טהורים, חיים מלאים של אושר, שביעות רצון וטהרה. אדם הראשון היה אמור לחיות לעולם – מותו נקבע רק לאחר חטאו. אבל הוא אכל מפרי עץ הדעת והכתים על ידי זה את הנשמה הטהורה שלו. ומכיוון שנכנע לתשוקות הגשמיות שלו, הוא נפל מהרמה שעמד בה וגורש מגן עדן ודרכו לשוב חזרה נחסמה על ידי החרב המתהפכת (בראשית ג, כד).

אם רק היה מזהה את חוויית הפיתוי כהזדמנות אדירה לדבוק בבורא עולם

אם רק היה מזהה את חוויית הפיתוי כהזדמנות אדירה לדבוק בבורא עולם

רבי נתן מברסלב אומר, שהחרב המתהפכת שמנעה מאדם הראשון לשוב אל גן עדן מקבילה ל’היכלי התמורות’. כאשר האדם נמצא בהיכלות האלה, הוא חייב להתמודד תמיד עם סכסוכים בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין מתור למר, מכיוון שכל יריב מציג את עצמו כבחירה הנכונה.

בקצרה, היכלות אלה מיוצגים על ידי הדילמות שאנו עומדים בפניהן בחיים עצמם – האם לבחור בחיי חומר או רוח? הרע מצטייר כטוב, החשוך נראה כאילו הוא בהיר וראוי, ודבר שטעמו מר יכול להיעשות מתוק ואפילו נפלא. האם החומריות היא רעה, או שהגשמי מסוגל להיות טוב האם הרוחני מר מדי לחיך שלנו, או שמא עשויה החוויה הרוחנית להיות מתוקה?

רבי נתן מסביר שהערפול הטוב והרע כפי שהוא בהיכלות אלה מסמל את המרת בן המלך בבן השפחה – מתוך סיפורי המעשיות של רבי נחמן. ערפול זה הוא שהוביל לסכסוכים שבין יצחק לישמעאל, בין יעקב לעשיו, בין יוסף לאחיו, בין ישראל לעמים, וזהו מקור הסכסוך המתמשך בין הגוף לנשמה. אדם הראשון, בעצם אכילתו מעץ הדעת טוב ורע, ירד מהמדרגה הגבוהה שלו אל תוך היכלות אלה והחליף את הטוב האמיתי – חיים של עונג רוחני נצחי, בחיים של החומר הזמני בהם תלוי קיומנו היום.

חובתנו, היא לבקש רוחניות, להבחין בין טוב לרע, כדי שנוכל לסיים את הגלות האישית והכללית ולשוב ולהיכנס בחזרה לגן. אנחנו, צאצאיו של אדם הראשון, נדרשים לשלם את מחיר מעשיו מאותה סצנה ראשונה – ההתנגשות המתמדת בין צרכיו ורצונותיו של הגוף לבין הכמיהות של הנשמה. זה המאבק המתמשך של כל אחד מאיתנו.

בדרך כלל הנשמה לובשת, אשר במקורה היא מאוד נשגבה, את זהות סביבתה החומרית. היא נכנעת ונשבית, כמו בן המלך במעשייה של רבי נחמן, בידי הדחפים החומריים השולטים בעת כזאת. היא שוכחת לגרמי את השורשים המלכותיים שלה, נשבית בגשמיות ומשלה את עצמה בדבר אמת חייה.

האם ככה מוכרחת המציאות להיות?

ממש לא.

ההצגה חייבת להימשך, כמו אומרים, והסוף שלה חייב להיות טוב! וזה תלוי בעבודה של כל אחד מאיתנו עם עצמו.

(המאמר מבוסס על דברי המחבר בספרו אנטומיה של הנשמהכנסו ותיהנו מהמבצעים המיוחדים של חנות האתר שלנו).

מאמרים נפלאים ומרתקים נוספים בנושא צמיחה אישית תמצאו בקישור הזה.