שאלו את רבי נחמן איך אפשר להיות יהודים כשרים, והוא ענה “כך”. במילה אחת, בלי חכמות ובלי להיות מלאכים עם כנפיים, רק עם יהדות פשוטה. ככה מנגישים את ברסלב לכולם!
את החשק ליהדות ולעשות את רצון השם מכניס בנו הצדיק האמת, שכל ימיו התגעגע ‘איך זוכים להיות יהודי’, וכל מהותו הייתה להכניס בנו יהדות פשוטה, כמו שהוא כותב במכתב למקורביו: “ושמרו תורת משה כאשר למדתי אתכם” (עיין בתחילת ספר ‘עלים לתרופה’). ואמר בשיחה אחרת, שכל התענוג שלו הוא לראות מאחד מאנשיו מעשה של יהדות פשוטה. ואמר שהוא מקנא מאוד באיש פשוט שיכול לומר הרבה תהלים ותחינות ובקשות כדרך האנשים הפשוטים.
ועיינו בכלל שיחותיו הקדושות בספרי השיחות כגון – ‘שיחות הר”ן’ ו’חיי מוהר”ן’, ובליקוטי מוהר”ן תנינא (תורה מ”ד) ושאר שיחות המובאות בחלק ב בתורה מ”ח – הנקראות ‘איגרת’, ותראו שיחד עם זאת שרבינו הקדוש רוצה להביא אותנו לתכלית המעלה העליונה, אבל זה לא סותר כלל שהעיקר זה יהדות פשוטה, מצוות מעשיות ואמונה, כמו שכתוב בפירוש (תורה י”ט בחלק ב) – שאצלנו עיקר השגת התכלית בתכלית המעלה העליונה של ‘עין לא ראתה אלוקים זולתך’, זה נעשה בפשיטות על ידי המצוות והאמונה הפשוטה. וכותב שם בפירוש, שלזה כל אדם יכול לזכות, ומביא את הפסוק משלמה המלך ע”ה: “סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם”, ומפרש: ‘כי זה כל האדם’ – כי את זה כל אדם יכול לעשות ולהשיג על ידי זה את התכלית, עיינו שם וירווח לכם.
וכן, מובא בספר שבחיו של רבינו (אות י”ג) בזו הלשון: “וכן היה עושה ועובד את השם יתברך בכל מיני עבודות פשוטות לגמרי בלי שום חכמות כלל אף על פי שבאמת היה חכם גדול ומופלג בחכמה מאוד מאוד גם בימי קטנותו ובימי נעוריו כאשר היה מפרסם לכל מכיריו, אף על פי כן לא השתמש בשום חכמה כלל בעבודת השם, רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם. כלומר לימוד התורה הרבה, מצוות מעשיות, וריבוי תפילות ובקשות וריבוי התבודדות מאוד לדבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך כנ”ל וכיוצא בזה. וזה היה עיקר חכמתו הגדולה מאוד, כי מעצם הפלגת חכמתו זכה תיכף לחכמה זו שאין צריכים שום חכמה כלל בעבודת השם. כי זה עיקר החכמה הגדולה מן הכל (כמבאר בדברינו כמה פעמים) שלא להיות שום חכם בעבודת השם, רק בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות כלל.
אולי גם זה יעניין אתכם:
נאמנים למקור
ידוע ומקובל מזקני אנ”ש, שכל עניין רבינו הקדוש הוא לתת דרך לכל אחד בכל דרגה להתקרב להשם יתברך, וממילא צריכים להיזהר מאוד מלהדגיש כל מיני נקודות שהרבי דיבר מהן ולעשות מהן עניין יותר מדי.
לדוגמה: עניין קימת חצות – שהוא באמת עיקר ושורש בדרך שרבינו הנחיל לנו וצריכים להתחזק בכל מיני התחזקות לקיימו – אבל לדבר על זה בחריפות יותר מדי ולתת הרגשה כאילו מי שלא קם חצות אין לו כבר קשר עם העניין של רבינו, זו לא הדרך! אמנם זו נקודה יסודית שיש לכסוף אליה בתמימות ומוכרחים לדעת שזה אפשרי לקיים זאת אם באמת רוצים, אבל עד שהאדם יזכה לזה זה לא תנאי ח”ו להיותך מקורב לרבינו הקדוש, כי יש אדם שלא זוכה לזה אבל בליבו הוא מתגעגע לרבינו ולקיום עצותיו ובזה הוא כבר נעשה מקורב אליו.
או שמדברים על ‘שעה התבודדות’ בצורה חריפה יותר מדי, באופן שמי שלא יכול לקיים זאת בשלמות הוא כבר מתייאש לגמרי מלהתבודד – ושוב, לא זו הדרך! אלא, שהעיקר הוא שישיח ליבו לפני בורא עולם כל יום, ונדיר מאוד למצוא מקום שהוא נותן לזה שיעור של זמן או אופן מסוים לקיים זאת.
כי בוודאי שרבינו הקדוש אמר בפירוש (תורה כ”ה) ‘שעה אחת או יותר’, וכל חסיד ברסלב שואף לקיים זאת, אבל להגביל את זה לכך שמי שלא עושה שעה זה לא בעל ערך ח”ו או שמי שלא עושה התבודדות באופן של ‘הניעור בלילה’ וכדומה הוא לא פועל ח”ו, וכיוצא בזה לשונות חריפים, זה לא שמענו מאנשי שלומנו הוותיקים שקיבלנו מהם.
כאן המקום לציין שכדאי מאוד לדבוק בדברי רבינו שאמר, שגם אם עוברים עליו ימים ושנים שהוא מתבודד ונראה לו שלא התקדם ולא השתנה, שלא יחוש על זה כלל אלא ימשיך ויתמיד בכך ויאמין באמונה שלמה שדבריו עושים רושם גדול בשמים! ועצם זה שהוא מכין עצמו לדבר לפני ה’ וכו’, זה בעצמו מעלה עצומה! כמובא רבות בדברי רבינו הקדוש. וכן צריכים לדבוק בדברי התלמיד במכתביו וכן בליקוטי הלכות – שלעולם לא מכניס שום לשון חריפה של תוכחה או מוסר או שמרמז שרק מי שמתבודד באופן כזה או כזה זה מועיל לו, כי לומר כך זה היפך דעת רבינו כמובא, שלא צריכים להסתכל כלל על מראית העין אם מועיל לו או לא מועיל, אלא לקיים את ציווי רבינו בתמימות ובוודאי יועיל מאוד, כמו שרבינו אמר שהתבודדות היא מעלה גדולה מן הכל.
אפילו העניין של נסיעה לאומן בראש השנה, אף שהוא יסוד עצום ונורא בהתקרבות לרבי, אבל הרבי עצמו הוא מעל הנסיעה אליו, וממילא אסור בשום אופן להתנות את ההתקשרות לרבינו עם זה, כאילו מי שעדיין לא מסוגל לזה כבר לא יכול להיות מקושר לרבי. אלא, בוודאי צריכים לחזק את הנסיעה לאומן בכל לשון של חיזוק, אבל אך ורק בדרך חיובית ואיסור גמור לומר לשון מרחיקה, כאילו שמי שלא זוכה לזה הוא מחוץ למסגרת של התקרבות לרבינו ח”ו, כי זה לא רצון הרבי שנדבר בלשונות המרחיקים אנשים ממנו.
וכך הוא לכל עניין ועניין חשוב ככל שיהיה – אסור לעשות ממנו לבדו עניין יותר מדי, באופן שמי שלא אוחז בזה ייפול בדעתו ויחשוב שבלי זה הוא לא יכול להיות מקושר לרבי, כי אצל הרבי יש מקום לכולם בלי יוצא מן הכלל, ובלבד שיהיה להם איזה רצון להתקרב להשם ולתורתו, כמו שרבי נתן כותב בכמה מקומות – שצריכים לכל הפחות איזה התעוררות מלמטה, ולא התנה את זה בריבוי התעוררות מלמטה, אלא כל זמן שיש איזו התעוררות מלמטה כבר הצדיק יכול לעשות את שלו ולקרב ולתקן את נשמתו.
ושמעתי אחד מחסידי ברסלב שסיפר, שהיה זמן מסוים בברסלב שהייתה אווירה מאוד חזקה של עבודה על קדושה ושמירת עיניים, באופן שממש רק זה היה לנגד העיניים ורק על זה דיברו כל הזמן, וגם הוא מטבע הדברים נסחף לזה. ואז פנה אליו אביו, שהוא תלמיד חכם גדול מאוד המוכר בכל שכבות הציבור לומדי התורה, ואמר לו – ש’משה רבינו’ גימטרייה ‘תרי”ג’… ישנן תרי”ג מצוות בתורה שמקדשות אותנו ואין זה נכון להתרכז יותר מדי רק באחת ממצוות התורה באופן שמשכיח את כוחן וסגולתן של שאר המצוות, וכל שכן אם בא על חשבונן.
אין עניין בכלל ליצור “יהודי חדש”, אלא לקיים את דברי רבי נחמן בפשיטות ותמימות ובלי חכמות, כפי שאמר תמיד, ליהנות מיהדות פשוטה ומתוקה שמעוררת באדם רצון לקרבת אלוקים!…
יהודי חדש?
המציאות בשטח מוכיחה שכאשר מדברים עם בעלי תשובה רק על עניינים עמוקים ועבודת השם וכדומה, בלי לקרב אותם בפשיטות לחיים יהודיים ולהדגיש את החשיבות של מהלך החיים היהודי הפשוט, אזי החיסרון הזה מתגלה בשלבים המאוחרים של חייהם, בפרט בשלבים של חינוך הילדים.
ואף שלכאורה לדבר על ‘עבודות’ זה יותר מלהיב ומעורר, וגם לזה יש מקום, אבל כאשר זה נעשה באופן תדיר ובלי לתבל זאת בדיבורים רבים של התחזקות בשמחת היהדות הפשוטה ומהלך החיים היהודי הפשוט – זה לא טוב לאותם חוזרים בתשובה, מכיוון שזה גורם להם לחיי קושי ובלבול נוראים.
זאת, משום שבדיבורים ה”גבוהים” האלו מולידים מן יצור חדש לעולם – יהודי שמצד אחד עדיין שקוע בערכים הטבועים בו שבאים מהיכן שבאים, ומצד שני הוא מתבודד יותר מרבי נתן מברסלב ומתפלל יותר באריכות ממנו ו’קדוש’ יותר ממנו וכו’ וכו’… כלומר, אדם שאין לו כלים של חיים יהודיים ומרגיש שהוא עובד את השם יותר מאנשי שלומנו של הדורות הקודמים, דבר שמכניס בו דמיונות – שזה ההיפך מכל מה שיהדות צריכה להביא אותו, ומנתק אותו מכל עולם התורה והיהדות של אלו שלא עושים את ה’עבודות’ שלו, אבל מצד שני חיים חיי יהדות עם כל פרטיהם וצולחים כך את חשכת הגלות.
ויש בזה גם מעין פגם של מוציא לעז על הראשונים. כאשר בעל תשובה שמורגל בלשונות הגבוהות של ריבוי אור קורא ב’עלים לתרופה’, ורואה כמה רבי נתן מבקש מאנשיו שישלחו לו כסף, ושוב מבקש ושוב, נכנסת בו מחשבה כזו: מה קורה עם רבי נתן? למה רבי נתן לא עושה שש שעות התבודדות וגומר עם הסיפור? למה הוא צריך לבקש כסף?
והוא לא שם לב שרבי נתן עסק כל כך הרבה בעבודת השם – תיקון חצות, תפילה והתבודדות (על התכלית ולא על כסף) לימוד תורה, כתיבת חידושי תורה, מכתבים, צרכי ציבור ועוד דברים רבים ונשגבים, שממש לדרוש ממנו שיעשה שש שעות בשביל כסף זה פשע לאנושות. רבי נתן העדיף מן הסתם להתפלל ולעבוד על דברים אחרים שכל הגאולה תלויה בהם, ולבזבז חצי שנייה להוסיף במכתב שישלחו לו כסף ובזה הוא סיים את ההשתדלות שלו ולא חשב על זה יותר, רק ציפה בביטחון להשם – כמו שהוא כותב ברוב המקומות שהוא מבקש כסף, שרק על ה’ מבטחו…
ובעלי תשובה מסכנים שהכניסו בהם תסביך גדלות, עלולים למצוא את עצמם מעבירים שעות של התבודדות בציפייה לכל מיני ישועות גשמיות, בזמן שבקושי ניכר בחייהם הפנימיים שהם יהודים, ומתנהגים בחדרי חדרים כמו שמתנהגים ובסוף גם חושבים שהם יותר גדולים ויותר בעלי אמונה מרבי נתן – הייתכן?!?
יהדות פשוט והרע ממילא ייפול
זעקה זו אינה ביקורת על בעלי תשובה, אלא ההיפך הגמור – היא באה מתוך הזדהות גמורה עם החברים שעוברים את הסבל של חיים עם ריבוי אורות, בזמן שיש לנו עולם שלם של כל טוב יהודי, כאשר שמים יותר מדי דגש על ‘עבודת קשות’ בלי ללמד שכל היהדות כולה היא בעצם עבודת השם, מפסידים את הטוב הזה.
וזו נקודה שראיתי בספר חיי מוהר”ן (בשיחה תמ”ז בסופה) וזו לשונו שם: “עוד שמעתי מהאיש הנ”ל, שפעם אחת דבר רבי גרשון מטירהאוויצע עם רבינו זכרונו לברכה וקבל לפניו מאוד על אשר צר לו בעבודת השם. ענה רבינו זכרונו לברכה ואמר: אתה עשה טוב ועסוק בעבודתו באמת, וכשתעסוק ותתמיד בעבודתו יתברך אזי הטוב יישאר והרע ממילא יתבטל – דוא טוא אין יודישקייט, גיטס וועט בלייבן און שלעכטץ וועט ממילא אראפ פאלן”.
נשים לב ללשון שרבי נתן כתב בלשון הקודש, ולעומת זאת ללשון שרבינו אמר במקור באידיש. בלשון הקודש כתוב הרבה מילים: אתה עשה טוב ועסוק בעבודתו באמת, וכשתעסוק ותתמיד בעבודתו יתברך וכו’. וכנגד זה באידיש הרבי אמר רק ארבע מילים: דוא טוא אין יודישקייט, שפירושו המילולי: אתה תעשה (תתעסק) ביהדות וכו’.
נמצא, שכדי להבין את המילים ‘לעסוק ביהדות’ כמו שזה נאמר באידיש, צריך להסביר את זה בלשון הקודש באריכות: ‘אתה עשה טוב ועסוק בעבודתו באמת וכשתעסוק ותתמיד בעבודתו’. וזה ממש מאיר עיניים להבין מה התוכן של המושג ‘יהדות פשוטה’, שכולל בתוכו את כל עניין עבודת השם, ושיהיה באמת ושיהיה בהתמדה וכו’.
כלומר, כל יהודי שרק חי כמו יהודי והולך לבית הכנסת, מתפלל ועונה קדושה וקדיש וכו’, לומד שיעורים קבועים בתורה, מעט או הרבה, ועוסק במשאו ומתנו באמונה וכשרות, מקבל שבת ויום טוב וכן הלאה – זו עבודת ה’! וזו עבודת ה’ באמת! וזו התמדה בעבודת ה’! כך יוצא מדבריו של הרבי.
וכן מובא בשם רבינו, שפעם אחת שאלו אותו: איך זוכים להיות יהודי כשר? ורבינו ענה במילה אחת: כך. והבינו שכוונתו היא, שעל ידי אותם הדברים שכל יהודי עושה בתמימות, כלומר שהולך לבית הכנסת ומניח תפילין וכו’ וכל דרכי היהדות – על ידי זה זוכים להיות יהודי כשר. וכמו שהבאנו מתורה י”ט – שעל ידי אמונה ומצוות מעשיות זוכים לתכלית. ויש שהבינו כוונתו, שעל ידי עצם השאלה: איך זוכים להיות יהודי כשר, על ידי זה בעצמו זוכים להיות יהודי כשר מכיוון שמתגעגעים אחר זה.
יהודי כשר? “כך” – מילה אחת בתוכה רבי נחמן קיפל את כל הטוב, המתוק והפשוט שיש ביהדות בלי לאבד את השמחה!…
מתיקות ותמימות
כאשר אדם חושב שעבודת השם היא רק ללכת שעות רבות לשדה, ורק להתפלל שעה שלמה תפילת עמידה, ורק ורק ורק…. בזה עלולה להיחלש אצלו היהדות ועבודת השם כולה, כי בשבילו ללכת לבית כנסת ולהתפלל במניין בפשיטות זה כבר לא כלום, וללמוד שיעור קבוע או לומר תהילים זה לא כלום כי זו הרי לא איזו יגיעה עצומה, ובזה נאבדת לו כל המתיקות של היהדות עליה אמר רבינו הקדוש – שעיקר היהדות היא תמימות ופשיטות, וחכמות אין צריכין כלל!
ובוודאי שצריכים לשאוף להוסיף בעבודת השם ולהגיע לתכלית המעלה העליונה בכל מיני עבודות השם, אבל זה צריך להיות על בסיס שלא מאבדים את השמחה הפשוטה בדברים הקטנים והפשוטים שיהודי עושה. ודעו, שמובא בליקוטי הלכות בכמה מקומות, שאדרבה ואדרבה, דווקא ריבוי האורות מביא לשבירת כלים ולהתגברות הקליפות, ואילו העבודה שעובדים בתמימות ובהדרגה היא זו שיכולה להביא את האדם לתכלית המעלה והתיקון.
ותמיד צריך לזכור שאותן דמויות שיש לנו בברסלב שהיו ‘שרפים’ וכדומה, לא שאפו להיות ‘שרפים’ וכיוצא בזה ‘תארים’ כאלה ואחרים, אלא ביקשו רק את השם ורצו לקיים את התורה ולהיות דבוקים בבורא יתברך ובתורתו, וכאשר ראו את גודל המניעות והקושי הם הלכו וצעקו להשם ועשו כל מיני עבודות במסירות נפש וכו’ ,וממילא נעשה מהם מה שנראה לעינינו ומוגדר כ’עובדים’ או ‘שרפים’. אבל אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלא הייתה להם שום מטרה לקבל את התארים הללו. ויתירה מזו, אילו היית אומר לאחד מהם שהוא ‘שרף’ וכיוצא בזה הוא היה צועק ומוחה על זה בכל תוקף, כי כל רצונם לא היה אלא לעבוד את השם בתמימות ופשיטות ובהצנע לכת עם ה’ אלוקיך וכו’.
לכן, כל אחד מאתנו צריך להיזהר שלא תהיה לו מטרה ושאיפה להיות ‘שרף’ וכיוצא בזה, ולא כל שאיפה שהיא לחיצוניות העבודה, אלא לזכך את רצונותיו שיהיו רצונות אמיתיים ונקיים יותר ויותר כי יש לזה מדרגות רבות, כמו שמובא שרבי נתן שאל את רבינו איך יתכן שתהיה עבודתו לשם שמים באמת, הלא תמיד עדיין רוצים משהו וכו’.
ובאמת, מי שמתמיד בלימוד שיחותיו של רבינו הקדוש מקבל את המסר של התמימות מהמקור, וקשה להטעות אותו בשיחות של ריבוי אורות וכדומה, ועל זה אמר רבינו – שמי שטעם אותו כבר אי אפשר יהיה להטעות אותו, כמו שמפורסם המשל על זה: ‘מי שטעם יין הונגרי וכו’…’
ומכיוון שאי אפשר להביא כאן את כל הלשונות המתוקים של רבינו עצמו, עליהם אומר רבי נתן במכתב, שהלשונות של הרבי כמו שהן כתובים הם מסוגלים יותר לעורר לב האדם , נותר רק לזרז את עצמנו לשקוד על ספרי רבינו הקדוש כולם מתחילתם לסופם וחוזר חלילה כדי שהרבי בעצמו יחנך, יעורר ויחזק אותנו כפי שהוא יודע, בלשון רכה תשבר גרם.
ולא יכולתי להתאפק מלהביא על כל פנים שיחה אחת ממנה נבין כמה גדול הכוח של השיחות והתורות של רבינו כמו שאמר אותם בלשונו הקדושה, וזו לשונו בספר חיי מוהר”ן שנ”ח:
“וְאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפֵירוּשׁ שֶׁבְּכָל שִֹיחָה וְשִֹיחָה שֶׁהָיָה מֵשִֹיחַ וּמְדַבֵּר עִמָּנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת עַל יָדָהּ אִישׁ כָּשֵׁר, וַאֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר כָּל יְמֵי חַיָּיו כְּמוֹ שֶׁאֲנִי רוֹצֶה (אַזוֹי וִויא אִיךְ מֵיין אֵיין גוּטֶער יְהוּד) אִם יִרְצֶה לֵילֵךְ עִמָּהּ לְקַיֵּם כְּפִי שִֹיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וּמִי שֶׁזָּכָה לִשְׁמֹעַ שִֹיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ הוּא יוֹדֵעַ זֹאת בֶּאֱמֶת וּבְבֵרוּר. וְגַם אֲפִילּוּ עַכְשָׁיו כְּשֶׁלּוֹמְדִין דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים יֵשׁ לָהֶם גַּם כֵּן כֹּוחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לְדַרְכֵי ה’ בֶּאֱמֶת, לְמִי שֶׁיָּשִֹים לִיבּוֹ הֵיטֵב לִדְבָרָיו וּלְשִֹיחוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים הַנֶּאֱמָרִים בְּזֶה הַסֵּפֶר, וּבִשְׁאָר סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים.
“כִּי כָּל שִֹיחָה שֶׁלּוֹ הִיא הִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹוד וְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּנְכוֹנָה מְאֹוד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְכָל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁיִּהְיֶה. אֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מְאֹוד יָכוֹל לְקַבֵּל דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְעֵצוֹת נִפְלָאוֹת מִכָּל שִֹיחָה וְשִֹיחָה שֶׁלּוֹ. וְכֵן לְהֵיפֶךְ, מִי שֶׁהוּא בְּתַכְלִית מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה חַס וְשָׁלוֹם בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לְקַבֵּל דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְעֵצוֹת נְכוֹנוֹת מִכָּל שִֹיחָה וְשִֹיחָה שֶׁלּוֹ לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִנִּי שַׁחַת, וְלָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת אִם יָשִֹים לִיבּוֹ לִדְבָרָיו הֵיטֵב, וִיקַיֵּם אוֹתָם בֶּאֱמֶת וּבִתְמִימוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת. אַשְׁרֵי מִי שֶׁיֹּאחַז בָּהֶם”.
כללו של דבר, רבינו הקדוש אוחז בשני הקצוות – ‘דאחיד בשמיא ובארעא’, ומאחד את שיא הגבהים של ההשגה עם שיא הפשיטות של קיום התורה והמצוות בשמחה ובנחת עם כל הלב, וממש מפתה אותנו לקפוץ פנימה אל היהדות, להתענג עליה, לקחת אותה בשתי הידיים ולברך להשם על כל הטוב אשר גמלנו!
(מעובד מתוך הספר “באמצע הדרך”)