השבת ממשיכה את כל הברכה והפרנסה לכל ששת ימות השבוע, שלהם אין שום השפעה על השפע שלנו. אז למה אנחנו צריכים בכל זאת לעבוד?
השבת נקרא שתי פרשיות – פרשת ויקהל ופקודי, ונסיים את חומש שמות. פרשה זו נקראת גם ‘חזק’ על שם הקריאה “חזק ונתחזק” בסיום החומש. בנוסף, בשבת זו קוראים את “פרשת החודש” על מצוות הפסח וחודש ניסן שהוא ראש וראשון לחודשי השנה.
במאמר זה נתמקד בפרשת ויקהל. התורה פותחת בשבת: “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה השם לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון להשם” (שמות לה, א-ב). לאחר מכן התורה חוזרת לספר על מעשה המשכן. בפרשיות הקודמות – תרומה ותצווה, עם ישראל התבקשו לתרום למשכן ולהכין את המשכן וכליו, בפרשת השבוע התורה מספרת על התרומות וההכנות בפועל.
וכאן נשאלת שאלה מעניינת, אם הרצף של הפרשיות עוסק בעניין מלאכת המשכן, מדוע הפרשה נפתחת בעניין השבת? רש”י מפרש, שהסיבה היא כדי שלא נטעה לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת, לכן התורה פתחה בציווי “ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון להשם”, שלא נחשוב שמותר לחלל שבת כדי לבנות את המשכן. נתייחס לדברים בהמשך.
אולי גם זה יעניין אתכם:
אנו רוצים להתמקד בנקודה מעניינת. התורה מציינת “ששת ימים תעשה מלאכה”. המילה ‘תעשה’ – האות ת מנוקדת בצירי ולא בפתח. בשפה העברית כשהאות ת מנוקדת בפתח היא מבטאת פעולה אקטיבית ‘תעשה’, ואילו כאשר הת’ מנוקדת בצירי ‘תיעשה’ היא מבטאת פסיביות, כלומר מלאכה הנעשית מאליה. אנחנו מכירים לצערנו את זה שאנחנו עובדים קשה, קשה מאוד. בהחלט מעניין אותנו להכיר איך זוכים לעבודה שתיעשה מאליה.
על מנת להבין את הדברים, נקדים בקצרה הסבר של רבי נתן:
שבת היא מעין עולם הבא, זה מסמל את הדעת, המקיפים הגבוהים ביותר, שעשוע עולם הבא, שפע הכתר. בששת ימי החול, הדעת אינה מאירה, כפי שהתורה מלמדת בירידת המן: “שטו העם ולקטו”. הזוהר מלמד: שטו העם ולקטו – בשטותא (בשטות, כלומר, בחוסר דעת). שבת היא היום שבו כנסת ישראל מתאחדת עם הבורא, ולכן עיקר הלימוד שהרב מאיר בבנים ובתלמידים הוא בשבת. כי אז עיקר גילוי חידושי תורה והשגות אלוקות.
כאשר אדם מאיר בבניו ובתלמידים הוא זוכה לאכילה בקדושה, להארת הרצון שמאירה בעת האכילה. לכן אכילת שבת נחשבת לאכילה רוחנית והיא יקרה וחשובה לאין ערוך. בתוכה הארה רוחנית אדירה של הארת רצון ודבקות לבורא. לכן באכילת שבת נאמר “אז תתענג על השם והאכלתיך וכו'” כמובא בזוהר (פרשת יתרו).
שבת היא מעין עולם הבא – זה מסמל את הדעת, המקיפים הגבוהים ביותר, שעשוע עולם הבא, שפע הכתר.
עיקר הפרנסה והברכה נמשכת משבת לימי החול, כפי שרבי נחמן לימד: הפרנסה נמשכת מהארת הרצון המקבילה להארת הידיים והחכמה שברמזים, מאותה הארה של מיזוג השגת ‘בן’ ו’תלמיד’, המקבילה ל’רמזים שבים החכמה’ שמשם מקבלת המלכות (בחינת יראה) את הפרנסה (ליקוטי מוהר”ן ח”ב תורה ז, הדברים מוסברים בהרחבה בביאור נעימות נצח כרך יא, מומלץ לעיין בדברים שם. ניתן לראות כאן את תמצית הדברים). בדומה לכך, עיקר הפרנסה והברכה נמשכת משבת על ידי אכילת סעודות שבת, שהיא עיקר העונג של שבת.
זו הסיבה שהזוהר מלמד שצריך לסדר שולחן שבת במשנה לחם ובשפע של אוכל, מאחר וסעודות השבת משפיעות ברכה לששת ימות החול. מכיוון שעיקר הפרנסה נמשכת מהארת הרצון, כאשר ישנה הארה של דעת שמאירה בשתי הבחינות של ‘בן’ ו’תלמיד’ כשהם כלולות יחד, כלומר בכל הרמות של מודעות של השם, לדעת שמעולם לא התחלנו להשיג את גדולת השם. ומצד שני, לדעת שהשם תמיד איתנו ואנחנו יכולים להתקרב אליו כי הוא מאוד חפץ בעבודתנו, לא משנה מהי רמת עבודתנו. אז מקבלת המלכות, שהיא היבט של יראה, את הפרנסה מהידיים שיש בים החכמה, ולכן על ידי עונג שבת, שמשפיע הארה של רצון ושפע, זה ממשיך ברכה לימות החול, כי עיקר הפרנסה נמשכת משם מהארת הרצון.
שפע האוכל של סעודות השבת משפיע ברכה לכל ימות השבוע…
ומכיוון שבשבת זוכים להארת הרצון, ומשם נמשכת כל הברכה והפרנסה לכל ששת ימי המעשה, לכן בשבת אסור לעשות שום מלאכה בעולם. כי שבת היא שביתה וביטול מוחלט. אין שום פעולה, רק רצון מוחלט לבורא. וכמו שאנו מזכירים בקידוש ליל שבת: “באהבה וברצון הנחלתנו”, השפעת הפרנסה איננה על ידי אמצעי של עשייה, אלא אך ורק בהארה של הרצון, שביתה מוחלטת מכל עשייה. משם, מהארת הרצון, השפעת פרנסה לשבת, וששת ימי השבוע מקבלים את ההשפעה של הפרנסה רק בגלל הברכה של השבת.
בעצם, משמעות הדברים היא – שאין לימות החול שום השפעה של פרנסה זולת מה שהיא יונקת מהברכה של השבת. נחזור על הדברים כדי לחדד אותם: אין שום אפשרות להמשיך באמצעות המעשים של ימות החול פרנסה, והאמצעי היחיד שמושפע בו פרנסה בימות החול הוא על ידי הברכה של השבת.
זה מדגיש לנו היטב את חשיבות האמונה בכך שהפרנסה היא משמים, לא הפעולות שהאדם עושה ולא השקעת מאמץ יתר תניב תשואה טובה יותר של פרנסה. להיפך, עיקר הפרנסה היא הארה וברכה שמימית שנמשכת מקדושת השבת, שהיא הארה של רצון הבורא. זו הסיבה שהפסוק מתאר את ברכת הפרנסה כאקט של רצון: “פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון” (תהלים קמה).
כאשר יודעים זאת בידיעה ובאמונה שלמה ניתן להמשיך את ברכת השבת, את הארת הרצון של הבורא לפעולות שאנו מבצעים בימות החול, ולהאיר בפעולות הארה של רצון. כלומר, שהפעולות תהיינה מלאות בברכה ובהשפעה של רצון ושפע עילאי, כך שגם כאשר האדם פועל ומשתדל לפרנסתו עדיין הוא איננו מנותק משפעו וברכתו של השם.
כן, כולנו שואלים למה אנחנו צריכים לעבוד? אולם עלינו להבין, כי ישנה כוונה נסתרת וחשובה ברצון הבורא שנעסוק לפרנסתנו, אך לא זו העילה לפרנסה. להיפך, עלינו לקדש את הפעולות ולגרום לכך שהפעולות תהיינה קשורות לרצון כדי להמשיך את השפע והרצון של הבורא להשפיע לנו פרנסה טובה וקדושה. כאשר זוכים והפעולות אכן מתקדשות וקשורות לרצון העליון, אז זוכים שכל השפע מקדש את העשייה והעשייה נחשבת אף היא לרצון. כאשר זה מתרחש, העשייה עצמה הופכת לרוחנית ונחשבת כאילו העשייה והפעולות נעשות מאליהן.
זו הסיבה שבכל מלאכת המשכן אנו רואים את הביטוי: “תיעשה המנורה”, “הוקם המשכן” כאילו הדברים נעשים מאליהם. כי באמת, כל מעשה המשכן הייה הארה של הרצון, הכל נעשה ברצונות הטובים ובנדבת לב. ולכן מלאכת המשכן, למרות שהייתה מורכבת מפעולות פיזיות, ההארה השמימית של רצון הייתה כה גבוהה שנחשב כאילו אין כאן פעולה פיזית והכל נעשה מאליו. זהו כוח הרצון.
כעת נשוב לפרשת השבוע ונבין את הדברים בהקשרם:
כעת מובן למה התורה הדגישה שלא לחלל את השבת בשביל מלאכת המשכן, היות ופעולות מלאכת המשכן נעשו בהארה שמימית של הארת הרצון, יכולנו לחשוב שעשייה כזאת אינה נחשבת למלאכה, לכן התורה מדגישה ששבת גבוהה יותר אפילו מהארת הרצון. השבת היא עצמה המקור להארת הרצון, ולכן גם פעולות מקודשות שיש בהם הארת הרצון, כמו המשכן, מקומם אך ורק בימות החול. בשבת צריך להיות חיבור מוחלט לבורא, שביתה ללא שום עשייה. רק רצון!
(מבוסס על פי ליקוטי הלכות, שבת ג).
כל שבוע אנחנו נהנים מעוד חידושים נפלאים על פרשת השבוע, כנסו לכאן ותיהנו גם אתם.
