כולם רוצים להרגיש מחוברים, לתפוס את מציאות חייהם בצורה נכונה ואמיתית, אבל לשם כך צריך לחיות בעניינים ולא בעננים…
רוח הדברים – רוחו של משיח
כל אדם רוצה להרגיש מחובר, לדעת שהוא תופס את מציאות חייו בצורה נכונה ואמיתית – שהוא חי! בשביל זה צריך למצוא את הרוח של הצדיק האמת, רוחו של משיח.
רוחו של הצדיק? מה זה? אכן, זה נשמע מופשט ורחוק מן הדעת אבל זה לא בהכרח כך. ישנו מושג שמשתמשים בו הרבה אפילו בענייני חולין, והוא המושג “רוח הדברים”. המושג הזה מתאר הרגשה מסוימת, מעין תפישה מקיפה שיש בה הרבה יותר ממה שהעין רואה, משהו שמקורו במידת הבינה שעל ידה מבינים דבר מתוך דבר ומתקשרים פרטים רבים, גם כאלה שלכאורה לא תלויים זה בזה, וכך מבינים את מהות הדבר בכלליותו, מניין הרעיון בא ולאן הוא מוביל – היינו “רוח הדברים”.
ואם בענייני חולין כן, כל שכן שבתורה הקדושה אנו צריכים להשתמש במידת הבינה כדי להבין את “רוח הדברים”. לא זו בלבד שאנו צריכים לעשות זאת, אלא זו ממש כל העבודה שלנו בכמה רבדים כפי שיתבאר.
ידוע מה שנאמר על הכתוב “זאת התורה אשר שם” – “זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה”. וכן נאמר: “ישרים דרכי ה’ ישרים ילכו בם ופושעים יכשלו בם” – אנו יכולים ללמוד תורה יומם ולילה, אבל אם לא נלמד אותה באופן של חיפוש אמיתי של הכוונה העמוקה ו”רוחה” של התורה, כלומר מה באמת רצון הבורא, נוכל לטעות עד כדי שיבוש מוחלט.
ויש בזה מדרגות רבות. כאשר חוסר התייחסות לרוח הדברים של התורה הוא ממש בוטה, הוא עלול להוליד חלילה מה שמוגדר כ”נבל ברשות התורה”. זהו מושג המוזכר ברמב”ן, שמתאר אדם שממלא את כל תאוות ליבו, והכל כביכול בלי לצאת ממסגרת התורה. כגון ניבול פה, כל אחד מבין שזה מגונה וכמובן שחז”ל גינו ואסרו זאת, אבל בתורה שבכתב זה לא מפורש, ואז נותר מקום לאותו “נבל” לטעון: איפה כתוב בתורה שזה אסור? היינו נבל ברשות התורה.
אולי גם זה יעניין אתכם:
שמעי בת וראי והטי אוזנך
על זה מביא הרבי מסוכטשוב את המדרש: ר’ יצחק פתח: שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך. (מד”ר פ, ל”ט) ופרט שלושה דברים: שמיעה, ראיה, הטיית אוזן. ומבאר שם, שצריכים את השמיעה – ללמוד כפשוטו את דברי התורה. ראיה – שיתבונן ויבין שאין דרך אחרת מלבד דרך התורה. והטיית אוזן – שזה עוד יותר מראיה, שמתאמץ להשכיל ולירד לסוף כוונת המצווה. וכלשון הרמב”ם ז”ל בתשובותיו להיות רודף אחר כוונת התורה – לא רק שטחיות הדברים, אלא להשכיל על עיקר הכוונה אף שאינה מפורשת.
כל שלוש הבחינות הללו דרושות לכל אדם הבא להיטהר. בראש ובראשונה, צריך להיות בבחינת שמיעה – לקבל את מה שציווה הקב”ה להתנהג על פי דרכי התורה בלי התחכמות, ואחר כך יזכה לבחינת ראיה – שבעצמו יראה ויבין כמה זה נכון ונחוץ, ואז ממילא ירד עוד יותר לעומקם של דברים ויחפש את רוח הדברים, היינו כוונת התורה, וזה נקרא שמטה אוזן לשמוע כוונת הדברים – גם מה שלא נשמע משטחיות המאמר, וכעניין שכתב הרמב”ן (ריש פרשת קדושים) שיכול להיות נבל ברשות התורה. (שם משמואל פרשת לך לך שנת תרע”ב – עם קצת תוספות לשון).
שלוש בחינות נדרשות לאדם הבא להיטהר: שמיעה – לקבל את ציווי הבורא ולנהוג על פיו, ראייה – לראות ולהבין כדי להגיע לרבדים עמוקים יותר של הדברים, כוונת הדברים – רוח הדברים, להשכיל ולהגיע לעיקר הכוונה גם אינה מפורשת…
תהיה בעניינים, לא בעננים
עניין זה של הטיית האוזן לשמיעה העמוקה של רוח הדברים נחוצה לכל אדם, אבל לבעל תשובה היא גם נחוצה יותר וגם מורכבת יותר. היא נחוצה יותר משום שהוא בא מעולם של ערכים ומושגים שתוכנם האמיתי שונה ממה שהורגל, לכן כאשר נפגש בערכים ובמושגים שאת שמם הוא מכיר, אבל תכנם לא תמיד זהה, הוא חושב שהוא כבר מכיר ויודע מושג או ערך זה והוא עלול להגיע למסקנות שאינן מדויקות. לכן, מלבד עצם הלימוד, עוד נחוץ לו להטות אוזנו היטב ולהתבונן בדקויות ובעניינים שונים, כגון יחסם של תלמידי חכמים ויראים לאותו מושג או ערך, ועד כמה זה חמור או ההיפך – קל. ממילא מובן, שזה גם יותר מורכב לבעל תשובה להרגיש את רוח הדברים, מכיוון שהעולם שהוא פוגש בו עכשיו שונה במהותו מהעולם שהוא בא ממנו, לכן גם היכולת להרגיש את רוח הדברים משתבשת.
ניתן דוגמה מהתחום החברתי: אדם גדל בשכונה ממוצעת, הלך לבית ספר עם חברים בני גילו ומעמדו, פחות או יותר, “השתפשף” בצבא, בעבודה וברחוב, שמע תכניות אקטואליה וספג סוגי השקפות הרווחות בציבור, הוא מכיר את ה”סנובים” ואת הפשוטים, את המלומדים ואת הבורים וכן הלאה. בעולם שלו, הוא יכול להבין הרבה מאוד מתנועת עין קלה, מחיוך קטן שמופיע ומיד נעלם בזווית הפה, מהתעלמות או מפנים חתומות שמקבילות את פניו. הוא מה שנקרא “בעניינים”, הוא “קורא את המפה”. ביחד עם זאת, גם כל מושגיו על טוב ורע, מוסרי לעומת בלתי מוסרי, חשוב לעומת לא חשוב וכן הלאה, הם בהתאם לכל המידע שרכש בשילוב עיבוד הנתונים שהוא עושה מאז שנולד.
והנה, הוא חוזר בתשובה ונכנס לעולם אחר! כאן הכל שונה, כאן אין לו את מסד הנתונים העשיר שהוא רכש במשך השנים, הן מבחינה חברתית והן מבחינה ערכית. כאן פנים אטומות יש להן פירוש אחר מהמקום ממנו הוא בא והוא עלול להיפגע מכך, כי לפי מה שהוא יודע הפירוש הפשוט של זה הוא דחייה וחוסר אהבה, בזמן שזה בכלל לא כמו שהוא חושב, אלא מגיע מסגנון חיים יותר מוגן וסגור, וכן נהוג ומקובל שלא נפתחים לאדם רק אם הוא מהמשפחה או חבר טוב.
כאן הוא יכול לפגוש ערך שבמקום ממנו הוא בא היה נחשב לכבוד גדול, והנה מתברר שהוא ביזיון גדול. לפעמים יאמר מילה שאינה במקומה, כי במקום ממנו הוא בא היא הייתה מושלמת, ואילו כאן … וכן הלאה. אם הוא ילמד להרגיש את רוח הדברים, יהיה לו יותר קל ונוח והוא ישתלב בעולם החדש. ואם לאו, זה יכול להוות לו למניעה גדולה מאוד על כל נושא ההתקרבות לתורה. אחרי הכל, אף אחד לא אוהב להיות שונה ודחוי.
הרבה בעלי תשובה כועסים על שינויי ערכים אלו, המבלבלים אותם וגורמים להם להרגשת זרות, אבל הם שוכחים שגם לכיוון החיובי זה עובד כך, ואת זה הרי בוודאי הרגישו ודווקא אהבו. כגון אדם שבסביבתו הקודמת לא קיבל שום הערכה בגלל שהוא לא היה “חברמן”, לא “אין” וכדומה, ואחרי שהוא חוזר בתשובה הוא מגלה שמעריכים אותו על עדינותו, על יראת השמים שלו – זה נעים לו וגורם לו לאהוב את התורה ואת שומריה. אבל יש גם את הצד השני וצריכים ללמוד אותו.
הסכמת הרבים היא סימן על אמת
כל זה בפן החברתי, שהוא גם חשוב מאוד כדי להבין ערכים, כללים ומוסכמות נחוצות הנוגעות לנשמת התורה והיהדות. ובדרך אגב, גם עצם המושג הזה “מוסכמות” הוא בעצמו מושג שיש לו משמעות שונה בין שומרי התורה והמצוות לבין אלו שלא זכו לכך. בעולם שמחוץ למסגרת היהדות המסורה, המושג הזה מייצג משהו לא דווקא חיובי, כי יש הרבה דברים שמוסכמים בחברה והם לאו דווקא נכונים. אבל בעולם התורה זהו דבר חשוב מאין כמוהו. דבר שמוסכם על הציבור גם בלי שידברו ממנו, שזה פירוש המושג “מוסכמה”, הוא דבר עמוק ובעל ערך גדול. לכן, לבעל תשובה יש להתייחס למוסכמות של ציבור שומרי התורה והמצוות בכבוד ולהשתדל להתחבר עם הדברים ולהבין את שורשם ואת כוונתם, וזה ממש עניין רוח הדברים.
כמובן שאסור להתעלם מהעבודה, שאחרי הכל, גם החברה של שומרי התורה היא חברה אנושית ויכולים להיות גם בה מוסכמות וערכים שאינם שלמים, לכן אין ללכת אחרי המוסכמות בצורה עיוורת אלא להבין את שורשן ואת תכנן, וגם לבדוק אצל גדולי ישראל ותלמידי חכמים כיצד הם מתייחסים למוסכמות אלו, אבל על כל פנים, צריכים לדעת “לזרום” עם המציאות ולברר את האמיתות היותר דקות על פי התורה, כמו שכל יהודי שרוצה להתעלות עושה. וזה באמת מוביל אותנו לרובד נוסף של חיפוש “רוח הדברים”.
אומרים שהרוב קובע, הסכמת הרבים היא סימן על אמת…
מוסכמות התורה
כי אכן, עמוק יותר, יש את רוח הדברים שישנה בתורה עצמה שמקורה בנותן התורה, המתגלה בעזרת רוחם של החכמים שהגו בה ונתנו את הוראותיהם והארותיהם והערותיהם וכו’, עם כוונה עמוקה ופנימיות נפלאה שיש להתבונן ולהתפלל הרבה, כדי לרדת לעומקם של דברים, וכמו שחז”ל לימדו אותנו – שאפילו תלמיד חכם וצדיק לא תמיד זוכה לעמוד על דעתו של רבו עד ארבעים שנה. כל שכן אדם פשוט שצריך לדעת שעדיין יש דברים רבים שהוא לא מבין וימשיך ללמוד ולהתבונן. ועוד יותר בעומק שבעומק היא דעת פנימיות ועומק התורה, כפי שמתגלה במשנתו של רבי נחמן מברסלב צדיק הדור, שצריכין לזה חיפוש אחר חיפוש, וגם אחרי שמוצאים לדעת שעדיין יש אין סוף למצוא, וכמו שדרשו חז”ל (עירובין נד ע”ב): על פסוק (משלי ה, י”ט) “דדיה ירווך בכל עת”, למה נמשלו דברי תורה לדד? לומר לך מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש מוצא חלב, כך דברי תורה כל זמן שאדם חוזר עליהם הוא מוצא בהם חידוש.
ועיקר ויסוד מציאת “רוח הדברים” השלמה הוא בחיפוש אחר עצם רוחו של הצדיק, שזו הוראתו של רבי נחמן מברסלב בתורה האחרונה שאמר (תורה ח, תקעו – תוכחה בחלק ב) בראש השנה האחרון של חייו בשנת תקע”א, פחות משלושה שבועות לפני הסתלקותו, שהזהיר בה מאוד מאוד לחפש אחר רוח קדשו של המנהיג האמיתי, שרק שמתקרבים אליו זוכים לבירור כוח ורוח המדמה, שרק על ידי זה זוכים לשלמות האמונה. ובלשונו של רבינו “אמונה ישרה אמונה אמיתית דקדושה”.
ובהגדרת חיפוש “רוח הקודש של הצדיק” הפליא רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות שלוחין ה) שאמר בזו הלשון: “על כן הרוצה לחוס על נפשו ולחשוב על תכליתו לנצח באמת, צריך לשום אל ליבו היטב להיות חזק בדעתו בהתחזקות עצום לאחוז עצמו בהצדיק הזה העוסק בתיקון נפשו ולחפש ולבקש עמקות אמיתת עצותיו ודרכיו האמיתיים והתמימים וכנ”ל, ולקיים אחזתיו ולא ארפנו עד וכו’”. ע”כ.
ובמקומות רבים, כאשר רבי נתן מתאר את שיחותיו עם הרבי הוא אומר – “והבנתי כוונתו”, “וכוונתו הייתה וכו’”, ורואים מזה שכאשר שומעים את דברי הצדיק צריכים לשים לב ולהבין את המכוון שבדבריו, שזו רוח קדשו, ולא די בקבלת הוראותיו ומילוי אחר ציווייו בלא העמקה בכוונת הדברים.
השלמות של החיים בכל המישורים
וזה ממש עומק עניין “רוח הדברים”, שבזה פתחנו את דברינו, כי רוח הדברים של התורה הקדושה כולה ובפרט התורה שמגלים הצדיקים האמיתיים באחרית הימים, שם היא עיקר הכוונה העמוקה של כל יסודות החיים, בהם צריכים למצוא את העצות והדרכים העמוקות הנפלאות והתמימות של הצדיקי אמת, ושם צריכים לשים את מיטב ההתבוננות והחיפוש ברצונות, כיסופים ותפילה. כי כמו שנאמר לעיל, גם ברבדים היותר חיצוניים צריכים להיות קשוב לרוח הדברים על מנת שלא להישאר מחוץ לתמונה ולשבש דברים פשוטים ויסודיים אפילו של יום יום, כל שכן גם אחרי שהאדם כבר “קורא את המפה” היטב וכבר זוכה להרגיש את רוח הדברים ביהדות בכללה, הוא צריך למצוא עוד יותר בדקות ועמקות את רוח הקודש השלמה של הצדיק השלם, כלומר כוונת הדברים, שעל ידי זה יזכה לדעת ולאמונה שלמה, ולכוון לאמיתתה של תורה.
ובעצם החיפוש אחר אמיתת העצות של התורה הקדושה, בזה יתקן ויכוונן גם את הרבדים הפשוטים של דרך ארץ והנהגה פשוטה ויוכל לחיות חיים מלאים, ולזכות שתהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולקרבן לתורה.
כי באמת זה תלוי בזה וזה תלוי בזה, וכמו שאמרו חז”ל – “אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח”. אם אדם לא יהיה קשוב לרוח הדברים ברובד הפשוט ביותר של החיים, על זה מרמז הקמח, כלומר ענייני חולין ודרך ארץ, הוא לא יוכל לרדת לעמקה של רוח הדברים שיש בתורה. אבל גם אם לא ישתדל בתורה להבינה ולהרגיש כוונתה הפנימית, הוא לא יוכל באמת להרגיש את רוח הדברים הנכונה אף בעניינים של יום יום, לכן הכל הוא מהלך אחד שלם של הקשבה ורצון אל האמת השייכת בכל הרבדים ובכל המישורים, וזה מה שנדרש מאיתנו – לחפש באמת כי אז בוודאי נמצא!